האם מקור ליל הסדר הוא בכלל בסימפוזיון יווני?

מיכל בר אשר סיגל
חוקרת תלמוד
עוסקת בקשר שבין יהודים לנוצרים במאות הראשונות לספירה. פרופסור לתלמוד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, סגנית הנשיא לקשרים בינלאומיים, וחוקרת בכירה במכון למדיניות העם היהודי (JPPI)

פרופ' מיכל בר אשר סיגל, המקור של מתכונת ליל הסדר הוא בסימפוזיון הלניסטי. איך היה נראה אותו סימפוזיון, וכיצד הוא התגלגל למורשת היהודית?
"הסימפוזיון היווני (מיוונית: סימפוטיין - לשתות ביחד) וליל הסדר היהודי הם שני טקסים שמתקיימים סביב שולחן ומשלבים ארוחה, עם הרבה יין, יחד עם שיח טקסי. בשניהם יש סדר קבוע של שלבים: שתיית יין עם טקסים של מהילת היין, צורת ישיבה בהסבה - יוונים על ספות ייעודיות, ורומאים כבר על כיסאות, משחקים, שירים, ושאלות שנשאלות לצורך יצירת דיון.

"אם בתקופת המקדש סעודת הפסח היתה סעודה של אכילת הקורבן, ליל הסדר למעשה עוצב מחדש בתקופה היוונית־רומית ברוח התקופה. ההבדל הבולט הוא הנגשת החגיגה הזו, שהיא מיסודה אליטיסטית, של השכבה השלטת הרומאית, לכל שכבות האוכלוסייה. בערב פסח, אומרת המשנה, כל אדם זכאי לחגיגה הזו. אפילו העני שבישראל לא יפחת מארבע כוסות. וההגדה פותחת בקריאה 'כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח' - כל מי שרוצה, שיבוא ויסעד. חג הפסח, חג החירות, לוקח את הטקס האליטיסטי ומנגיש אותו לכולם".

בסימפוזיון הרומי לא היה מספר קבוע של כוסות יין. איך התגלגלנו דווקא לארבע כוסות?
"זה אחד ההבדלים בין הסימפוזיון לליל הסדר הרבני. המספר ארבע הוא מוטיב מאחד בהגדה של פסח ובסדר: יש ארבע כוסות של יין, ארבעה בנים, וארבע קושיות. קביעת המספר הזה בענייני יין באה, ככל הנראה, להביע שפע. המשנה אומרת לא להפחית מארבע כוסות. זה המינימום. זה הערב שבו כולם אוכלים ושותים - סעודת מלכים".

ולא רק הרומאים מתכתבים עם סדר פסח, אלא גם התרבות המורמונית, התנועה הנוצרית הרביעית בגודלה בארה"ב. המורמונים רואים בסיפור יציאת מצרים, המתואר בספר שמות, חלק חשוב מההיסטוריה המקראית שבה הם מאמינים. איך בעצם נוצר הקשר הבין־דתי הזה סביב חג הפסח?
"אני לא חוקרת של התרבות המורמונית, אבל אף על פי שהמורמונים אינם חוגגים את חג הפסח כפי שחוגגים אותו היהודים - סיפור יציאת מצרים, ובעיקר המוטיבים המרכזיים שבו, תופסים מקום משמעותי בתיאולוגיה, בזהות התרבותית ובפרקטיקה הדתית המורמונית. המורמונים רואים במסע החלוצים המורמונים מערבה, במאה ה־19, לאחר רדיפות קשות, גרסה מודרנית של יציאת מצרים - חיפוש אחר חירות גופנית ורוחנית.

"ג'וזף סמית' ובריגהאם יאנג מוצגים לעיתים קרובות כדמויות של משה - נביאים המובילים את העם מ'עבדות' ל'ארץ מובטחת', וב־24 ביולי מדי שנה המורמונים מציינים את הגעת החלוצים ליוטה. היום הזה כולל שחזורים וסיפורים שנראים ממש כמו יציאת מצרים: ניסים, מסע במדבר, מָן, עמודי אש, חציית נהרות ועוד".

כשהתלמוד סמך על יוחנן

בברית החדשה מתואר שהסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו היתה למעשה סדר פסח. איך נוצרה אמונה זו, ומה גרם להם להאמין שאכן היה זה סדר פסח?
"המקורות שיש לנו על מותו של ישו מגיעים עשרות שנים אחרי צליבתו. ישו נצלב בערך בשנת 30 לספירה, ומקורות הברית החדשה שמספרים על צליבתו הם כ־50 שנים לאחר מכן. בסיפורי הבשורות יש לנו שתי גרסאות: בבשורות מתי, מרקוס ולוקס, ישו מתואר כמי שסועד סעודת פסח עם תלמידיו ונצלב ביום הראשון של חג הפסח. לפי תיאורים אלה, הסעודה האחרונה היא סעודת פסח מסורתית - סדר - והצליבה מתרחשת במהלך החג עצמו.

"לעומת זאת, הבשורה על פי יוחנן מציגה לוח זמנים שונה: הסעודה שישו סועד עם תלמידיו מתרחשת לפני תחילת חג הפסח, סעודת אכילת קורבן פסח בלילה שלפני, והצליבה מתרחשת ביום שלפני החג. באופן מעניין, התלמוד מתיישר דווקא עם בשורת יוחנן".

מה ההסבר לכך שיוחנן משנה את מועד הצליבה?
"חוקרים טענו שהסיבה לכך קשורה לרצונו להציג את ישו כ'שה פסח', קורבן הפסח, ולכן יש היגיון בכך שהוא אוכל את סעודת הקורבן ממש. אבל מדוע התלמוד מאמץ דווקא את הגרסה הזו? מכיוון שלפי התלמוד, ישו הוצא להורג על ידי הרשויות היהודיות. ברור שמי שהרג את ישו היו השליטים הרומאים, אבל התלמוד משמר מסורת שישו נשפט ומוצא להורג על ידי הסנהדרין. ומכיוון שעל פי ההלכה לא מוציאים להורג בחג, ישו לא יכול היה להיצלב ביום הראשון של הפסח. דווקא הגרסה של יוחנן מתיישבת עם הדין ההלכתי - ולכן היא זו שהתקבלה במסורת התלמודית.

"זו דוגמה מעולה להיכרות של מחברי התלמוד הבבלי עם מסורות נוצריות, ובחירה של מסורת, מתוך אלו הנוצריות. דוגמאות כגון אלו הן פתח להבנת הקשרים בין הקהילות הדתיות במאות הראשונות לספירה".

הזכרת את שה הפסח. מהן נקודות הדמיון ומהו השוני בין ישו וכינויו בברית החדשה כ"שה האלוהים", לבין שה הפסח?
"הברית החדשה משתמשת במוטיבים רבים מסיפור יציאת מצרים. למשל, היא מציירת את ישו כמי שבילה זמן במצרים וחזר משם לארץ ישראל, כמו משה המושיע. אבל בעיקר בבשורה על פי יוחנן, ישו מתואר כשה פסח - דימוי תיאולוגי שמבוסס על סיפור יציאת מצרים. כשם שדמו של השה סימן את בתי בני ישראל והגן עליהם ממכת המוות, כך גם מותו של ישו נתפס כמביא גאולה וישועה מן החטא. הסמליות הזו בולטת במיוחד בדבריו של יוחנן המטביל ביוחנן א':29: 'הנה שה האלוהים הנושא את חטאת העולם'".

גם המורמונים, שכבר הזכרנו, מנסים לחבר את הסדר המורמוני לסיפורו של ישו.
"למורמונים אין סדר פסח מסורתי כמו ביהדות, אך חלק מהקהילות המורמוניות פיתחו במהלך השנים, כפי שציינת, Mormon Seder, שהוא שחזור סמלי של ליל הסדר שמטרתו ללמוד על פסח ולחברו לסיפור של ישו.

"יש שם קריאה בהגדה מותאמת: בדרך כלל בשפה האנגלית, עם הסברים על כל סימן בקערת הסדר, ובדגש על הסמליות התנ"כית. ובעיקר, קישור לישו: המצה, המרור, היין והסיפורים נלמדים לא רק בהקשר של יציאת מצרים, אלא גם כהכנה להבנת חייו ומותו של ישו - במיוחד בהקשר של הסעודה האחרונה. יש לציין שבשנים האחרונות יש קולות בקרב קהילות נוצריות המבקשים להימנע מטקסי פסח כאלה, שנתפסים כמין ניכוס תרבותי של היהדות וכמעשה אנטי־יהודי בפרשנות שלו, הלוקחת את הטקס לכיוון נוצרי".

אילו עוד דוגמאות מרכזיות קיימות לעמים אחרים המספרים את סיפור לידתם והשואבים השראה מפסח?
"צריך לראות גם במיתוס יציאת מצרים כחלק מז'אנר ספרותי: עם המשתחרר ממצב אחד, ועובר למצב אחר, למקום אחר, ומתחיל את ההיסטוריה האישית שלו. שהרי גם אברהם החל את המסע שלו ביציאה לכיוון ארץ ישראל בציווי אלוהי, 'לך לך'. אֶנֵיאַס נמלט מטרויה הבוערת, מונחה בידי האלים ברחבי הים התיכון, ולבסוף מייסד את השושלת שתהפוך לרומא. ואפילו המורמונים ביום החלוצים, ב־24 ביולי, מציינים את ההגירה של חלוצי המורמונים ליוטה בשנות ה־40 של המאה ה־19.

"מיתוס ההתהוות, שקשור להגעה של עם למקום חדש, הוא חלק מהתרבות האנושית. פסח הפך להיות מודל מרכזי בשרשרת המיתוסים הזו בגלל מקומו התרבותי של התנ"ך והחשיבות שהנצרות העניקה לחג הזה".

ליל הסדר בשנת 2100

את חוקרת את הקשר שבין יהודים לנוצרים במאות הראשונות לספירה, ופסח מככב בחיבורים האלו בין הקהילות הדתיות. אילו טקסטים את מזהה שם?
"הטקסטים במאות האלו מלאים בתיאור מורכב של היחסים: מצד אחד, מנהיגים נוצרים ורבנים נוזפים בקהילות שלהם להתרחק מבני הקהילה הדתית האחרת. ומצד שני, עולה שקהל היעד שלהם דווקא מתחכך עם שכניהם הנוצרים והיהודים, וחג הפסח הוא דוגמה מרכזית לכך: אבות כנסייה נוצרים מדברים על כך שחברי קהילות נוצריות, שמגדירים עצמם ככאלה, הולכים לחגוג עם היהודים את החגים שלהם. הם נוזפים בהם על כך, ובין השאר על קבלת מצות מיהודים בפסח.

"הדבר הזה חוזר גם בחוקי כנסייה רבים, למשל מהמאה הרביעית לספירה, שאוסרים על כמרים ועל נושאי תפקידים לאכול מצות שהיהודים שולחים אליהם בפסח, מה שמעיד על המנהג הזה. שלא לדבר על עדויות על חגיגת חג הפסחא הנוצרי על פי לוח שנה ירחי, כמו היהודים, ולא על פי לוח שנה שמשי. בחלק מהטקסטים מתואר שיש צורך לדפוק על דלתם של היהודים, לשאול אותם מתי יוצא חג הפסח שלהם, כדי לקבוע את חג הפסחא הנוצרי.

"זה כמובן הגיוני, מכיוון שחג הפסחא הוא חג מרכזי לתרבות הנוצרית, כחג האחרון שאותו חגג ישו שנצלב, וקם לתחייה בחג הזה עצמו. אבל המגע הזה בין יהודים לנוצרים מעיד על מערכת יחסים סבוכה בין הקהילות הדתיות ואמונתן, ופסח משחק שם תפקיד חשוב".

פסח משחק תפקיד חשוב גם ביום השנה לסיום העבדות בארה"ב, המושתת על פסח היהודי.
"Juneteenth, הנחגג בארה"ב ב־19 ביוני, מציין את היום שבו שוחררו אחרוני העבדים בטקסס בשנת 1865, יותר משנתיים לאחר ההכרזה על ביטול העבדות. זהו יום חירות וזיכרון, שמוקדש לציון קץ העבדות ולעידוד צדק ושוויון מתמשכים. אפשר ממש לראות הדהודים ורמזים לסיפור יציאת מצרים ופסח, הן במילים והן בסמלים, במיוחד בתוך הקהילות האפרו־אמריקניות הדתיות.
"בדרשות החג שומעים לעיתים קרובות על פרעה כמטאפורה לעבדות ולדיכוי, ולעומתו משה כמנהיג משחרר. אפילו שיר הגוספל המפורסם - "Let my people go" - נאמר לא רק כציטוט תנ"כי, אלא כקריאה מוסרית מתמשכת לשחרור חברתי".

גם בהקשר הישראלי והיהודי היה לציטוט הזה חיבור לשחרור מעבדות וממאסר.
"'שלח את עמי' שימש סיסמה מרכזית של תנועת המחאה למען שחרור יהודי בריה"מ, במיוחד משנות ה־60 והלאה. גם מנהיגים אמריקנים, כמו רונלד רייגן, השתמשו בביטוי הזה בנאומים פומביים כדי ללחוץ על בריה"מ".

ופסח עלה לכותרות בהקשרים נוספים בתרבות הישראלית.
"ראשי הממשלה שלנו אוהבים להתפטר בפסח. גולדה מקבלת אחריות למחדלי מלחמת יום כיפור ומתפטרת בפסח 74'. רבין מקבל אחריות לעבירה על החוק, ובפסח 77' מודיע על פרישתו ממועמדותו לראשות הממשלה מטעם המערך, כחודש לפני הבחירות, בעקבות פרשת 'חשבון הדולרים'.

"כמו כן, אני רוצה לציין במיוחד את ההחלטה האמיצה והחשובה של ממשלת ישראל, בערב חג הפסח בשנת 1956, שעל פיה שוחררו ארבעה חיילי צה"ל מהשבי הסורי במסגרת עסקת חילופין בין ישראל לסוריה. אנחנו בעיצומה של תקופה שבה רוב עצום של הציבור מבקש לראות את חטופינו בבית, בחג החירות, בעסקה. והלוואי שממשלת ישראל תבצע עסקה כזו בקרוב, ונזכה לראות את חטופינו חוגגים את חג החירות לצידנו".

ואם להתמקד בחג עצמו, בסדר פסח, מעניין שאנחנו קוראים בו רק את "הוראות הבמאי" - ציטוטים, מדרשי חז"ל ופיוטים, ולא את הסיפור עצמו - סיפור יציאת מצרים. מדוע בעצם?
"התלונות על שעמום ההגדה ועל אורכה ידועות. ובכל זאת, סקרים מראים שקרוב ל־90 אחוז מהישראלים קוראים את ההגדה באיזושהי וריאציה, ויותר מ־60 אחוז אומרים שהם קוראים אותה עד הסוף, על פי סקר המכון למדיניות העם היהודי. אלו מספרים מדהימים כשחושבים על זה. ליל הסדר הוא חג ישראלי במרכז הקונצנזוס, אבל טענות השעמום של ההגדה די מוצדקות.

"ההגדה היא למעשה אוסף מגובב של טקסטים, מתקופות שונות. האוסף הזה אקלקטי ומכיל שירים לילדים, פרשנות פסוקים, ראשי תיבות לזיכרון ועוד. הרצף של הדברים לא לגמרי ברור, הטקסטים עצמם לא לגמרי ברורים, והעיקר חסר מן הספר: אין קריאה של פסוקי יציאת מצרים. יש מדרש על הפסוקים האלו שדורש כמה מהפסוקים, ויש הוראות הכנה לסדר: איך לספר לילדים בדרכים שונות, איך לזכור את עשר המכות. בעצם, ההגדה היא טקסט מלווה, מה שלעיתים גורם למרמור. אגב, בבית שלנו פותחים את ליל הסדר בהצגה של פסוקי פסח ויציאת מצרים, כדי להחזיר את ליל הסדר למטרתו המקורית".

לאורך השנים, סדר פסח ומנהגי החג עברו אי־אלו שינויים. איך ייראה סדר פסח בעם היהודי בעתיד הרחוק, ואיך לדעתך ייראו בעתיד חגי שחרור שונים בתרבויות ובדתות אחרות?
"יש משהו עקשני במסורות דתיות. העובדה שטקסט לא פשוט כמו ההגדה מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, למרות הקשיים להבינו, גורמת לי להאמין שהוא לא ייעלם מחיינו בזמן הקרוב. וזה מנחם בעיניי שיש דברים שלא משתנים. אני מקווה גם שערכי החג הזה, כפי שתורגמו במסורות העולם - שאיפה לחירות, לכולם, ושאיפה לשוויון, לכולם - יישארו חלק מהאתוס של העם היהודי כפי שנשתמר בטקס הזה. בכל צורה עתידנית שהוא ייקח".

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il