גשר מעל מים סוערים: השחקנית ומנכ"לית התיאטרון שחייבות המון תודה לשייקספיר

ב־11 בספטמבר 2023, פחות מחודש לפני טבח 7 באוקטובר, עלתה השחקנית יבגניה דודינה על במת תיאטרון גשר לאחד התפקידים המאתגרים בחייה: הצגת הבכורה של "ריצ'רד השלישי", מחזה מאת וויליאם שייקספיר בבימויו של איתי טיראן.

דודינה הוכתרה למלך האכזר וגילמה רב־נבל שמלהטט בקהל במסעו להרס עצמי, דורך על גופות במסלול הישיר אל כס המלוכה. אבל המחזה המורכב וההפקה יוצאת הדופן היו רק תפאורה להצגה האמיתית, שהתרחשה מאחורי הקלעים. עבור השחקנית המנוסה לא היה זה עוד תפקיד והעלייה לבמה לא היתה עוד בכורה להצגה חדשה - זו היתה החזרה הביתה, אל המקום שבו הכל התחיל.

לנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר והמנהלת האמנותית שלו ביחד עם רועי חן, הביטה מהצד וראתה את הקסם קורה. אחרי שנים של עבודה, מדובר היה בסגירת מעגל ובחיבור מחדש לכוכבת המיתולוגית של התיאטרון שלה, אבל גם לחברתה הטובה מימי האוניברסיטה במוסקבה, ששבה הביתה - ואל הלב.

"בתחילת שנות ה־80 התחלתי ללמוד בימוי באקדמיה לתיאטרון במוסקבה, וז'נקה (שם חיבה ליבגניה, מ"כ) למדה שם משחק", נזכרת לנה. "כל הבמאים הגדולים לימדו שם, זו היתה נקודת כוח במוסקבה, עם אקדמיה, כמה תיאטראות, הפסל של פושקין ובתי קפה. אני לא זוכרת בדיוק את היום שבו הכרנו, אבל ז'נקה היתה חברה טובה של כמה אנשים מהכיתה שלי, אז הסתובבנו באותם מעגלים".

קחו אותי אל הרגע שבו הקשר ביניכן התהדק.
לנה: "זה קרה בישראל, כשהגענו לפה, ובזכות אדם אחד: יבגני אריה. זה התחיל מכך שנתן שרנסקי, שהיה ראש הסוכנות היהודית, הציע ליבגני לבוא להקים תיאטרון בארץ. אני הייתי אסיסטנטית בתיאטראות שבהם הוא ביים, למשל תיאטרון מייקובסקי שבו ז'נקה עבדה. יבגני ואני היינו זוג ואחר כך נשארנו חברים קרובים, אז כשהוא שאל אם אני נוסעת - מייד עניתי בחיוב. לא היתה שאלה בכלל".

לנה: "ז'נקה קיבלה הצעה מהבימה לשחק את אנה קרנינה ולא עזבה שום תיאטרון. זה היה בהסכמתנו, בחדר הזה. היה פה מנכ"ל אחר, אורי לוי. יבגני, אני, ז'נקה והסוכן שלה ישבנו פה וסיכמנו שהיא הולכת ועושה את התפקיד הזה. זה לא היה ככה, במכה"

דודינה: "באותה תקופה אני שיחקתי ב'רוזנקרנץ וגילדנשטרן'. קולגה שלי התכוון לנסוע לישראל גם כן, והוא זרק להם, חצי בבדיחה־חצי ברצינות, 'קחו את דודינה איתכם'. אריה לא הבין מה הקשר, אז הוא ענה לו 'דודינה יהודייה'. אני זוכרת את זה עד היום".

לא ידעו את זה? זה היה סוד?
"זה לא היה סוד, אבל אף אחד לא שאל. היתה אנטישמיות מאוד מוסתרת, וכשאמרתי לו כן, הוא הופתע. אחרי חצי שנה, בהפסקה של אחת ההצגות, פגשתי אותו בקנטינה והוא שאל 'את מוכנה? נוסעים בעוד שבועיים'. עד אז לא התייחסתי לזה ברצינות, לא ידעתי כלום על ישראל ובחיים לא הייתי בחו"ל. חזרתי למערכה השנייה, הסתכלתי מסביב, והלב שלי דפק. אמרתי כן".

כרטיס בכיוון אחד

בשנת 1990 הגיעה החבורה לישראל עם הרבה מוטיבציה ותחושת שליחות, אבל בלי לדעת מילה בעברית. "הגענו קודם לסיבוב הופעות, קבוצה של עשרה אנשים שכללה שחקנים וזמרים. יחד איתי היו גם סשה דמידוב, נטשה מנור, מיכאיל קוזקוב ועוד שחקנים מוכרים מרוסיה", מספרת דודינה.

"גרנו יחד באותה דירה בטשרניחובסקי, שישה או שבעה אנשים בדירה של חדר וחצי", מוסיפה לנה. "זרמנו מיום ליום, עם סיבוב הופעות בכל המדינה, והכרזנו על תיאטרון חדש. שרנסקי נתן את הכסף הראשוני והשמועה התפשטה. התחלנו בהצגות ברוסית, עד שעברנו לעברית".

בשנה הזו הפכתן לחברות קרובות?
לנה: "כולנו היינו קרובים. היינו בכזה סיר לחץ ואז עוד התחילה מלחמת המפרץ. זה לא היה עניין של חברות, אלא של הישרדות. חיינו בתנאים שהיום לא הייתי מסכימה להם".

דודינה: "החיים היו אחרים. לא היה אינטרנט, אפילו סלולרי עוד לא היה. היינו אחד בתוך השני, קבוצה זרה שלא דוברת את השפה, אבל היתה אופוריה".

הקבוצה החלוצית הצליחה לייסד את אחד התיאטראות החשובים בישראל, שבו הפכו דודינה וסשה דמידוב לצמד הכוכבים. "זה נבנה לאט", מספרת לנה. "אף אחד לא תכנן שיהיו פה כוכבים, מושגים כאלה לא היו בלקסיקון שלנו.

בהצגה הראשונה סשה וז'נקה שיחקו בתפקידים אילמים. הגיעו איתנו אנשים שהיו כוכבים ברוסיה וחשבנו שאולי נבנה את ההצגות עליהם. כשיצאה ההצגה 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן' ליהקנו לתפקיד הראשי בחור אלמוני שהגיע לארץ ושהיום כולם מכירים אותו, קוראים לו מארק איווניר.

רק בהצגה השנייה סשה וז'נקה שיחקו זוג צעירים אוהבים והיה סימן קטן שאולי אפשר לבנות עליהם. אחר כך הגיעו תפקידים גדולים יותר, אבל רק ב'האידיוט' של דוסטויבסקי, שעלתה בשנת 1992, היה ברור שאלה הכוחות המרכזיים של החבורה".

יבגניה, את הלכת ונהיית כוכבת. לנה, את עוזרת במאי שהופכת לדמות בכירה בתיאטרון. איך הקשר ביניכן בשנים האלה?
לנה: "תוך כדי גם התחתנתי, בעלי היה שחקן בתיאטרון והיחסים שלו ושל ז'נקה היו, איך להגיד?"

דודינה: "על הפנים"... (צוחקת).

לנה: "שמרתי מרחק, כי זה היה מורכב. קשה להיות אדם קרוב למנהל אמנותי. זה לא רק עם ז'נקה, אלא בכלל. אני יושבת בחדר כשמחלקים תפקידים, אני מקבלת יחד עם יבגני החלטות על הקאסט, וחוץ מזה שהייתי עוזרת במאי הייתי גם מנהלת להקה. קשה להיות עם השחקנים כשאוחזים בתפקיד כזה".

לנה: "אני הראשונה שדוגלת בשוויון ומאוד רוצה שגברים יתחילו ללדת, אבל אני רוצה שוויון גם בין התיאטראות. שיהיו לי אולמות כמו לכולם ושוויון בקריטריונים, כי אני מקבלת 80 אחוז ממה שהקאמרי, הבימה ובית ליסין מקבלים"

דודינה: "זה היה באוויר תמיד, אבל אני לא יכולה להגיד שנזהרתי בקשר עם לנה. אין תיאטרון בלי מתחים וקונפליקטים. אצלי גשר היה משפחה, זה התיאטרון שבו התחתנתי. על הבמה של 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן' פגשתי את אבי (בנימין, מלחין הבית של תיאטרון גשר ובעלה של דודינה, מ"כ). לגבי חלוקת התפקידים, היה לי דימוי עצמי נמוך אז קיבלתי כל תפקיד בברכה".

לנה: "בואי נגיד שאף פעם לא קיבלת תפקיד של איזו סטטיסטית, שאת צריכה להיות מתוסכלת".
אני נינה!

מתוסכלת היא לא היתה, אבל נועזת זה כבר סיפור אחר. בשנת 2006 נפל דבר בתיאטרון הישראלי: דודינה, המלכה הבלתי מעורערת של גשר, חצתה את הקווים ועברה לתיאטרון הבימה. מה שנחשב אז לרעידת אדמה בעולם התיאטרון, מוצג היום בידי השתיים כ"מיני־דרמה", במקרה הטוב. בכל זאת, אי אפשר שלא לדבר על הפיל שבחדר, גם אם הן מנסות לשדר עסקים כרגיל.

"זה לא נכון שהיא עזבה", מזדעקת לנה. "ז'נקה קיבלה הצעה מהבימה לשחק את אנה קרנינה ולא עזבה שום תיאטרון. זה היה בהסכמתנו, בחדר הזה. היה פה מנכ"ל אחר, אורי לוי. יבגני, אני, ז'נקה והסוכן שלה ישבנו פה וסיכמנו שהיא הולכת ועושה את התפקיד הזה. זה לא היה ככה, במכה. היה תכנון שאחר כך היא חוזרת ועושה עוד תפקידים".

אבל יבגניה לא חזרה, והגיחה החד־פעמית לתיאטרון הבימה נמשכה 13 שנה. נוסף על העזיבה המקצועית, תבעה דודינה את התיאטרון על פציעה שנגרמה לה במהלך הצגה. בשנת 2013 פסק בית המשפט שתיאטרון גשר ישלם לה פיצוי של מאות אלפי שקלים.

בעולם התיאטרון דיברו על כך שאת ויבגני מאוד נפגעתם, ויותר מזה, שנאסר על דודינה להגיע לרחבה של תיאטרון גשר.
דודינה: "התקשורת אוהבת רעידות אדמה. זה נורא סקסי, זו כותרת".
לנה: "מעולם לא אסרנו על אף אחד להתקרב לרחבה של התיאטרון".

אבל אם תהיי רגע כנה איתי, אחרי כל השנים יחד, כשהיא עזבה, לא היתה איזושהי צביטה בלב?
לנה: "מה זאת אומרת? שנאתי אותה על זה, אבל זה נורמלי. אם שחקן שלנו, לא דודינה, עובר לתיאטרון אחר, את חושבת שלא צובט לי? כשכל הבמאים עשו פה הצגה ראשונה, הצליחו ואז חטפו אותם לתיאטרון אחר - לא צבט לי? אבל מה לעשות, אלה החיים. כשהיא עזבה הצטערתי מאוד בשביל גשר".

דודינה: "אין תיאטרון בלי מתחים. אצלי גשר היה משפחה, זה התיאטרון שבו התחתנתי. לגבי חלוקת התפקידים, היה לי דימוי עצמי נמוך אז קיבלתי כל תפקיד בברכה". לנה: "בואי נגיד שאף פעם לא קיבלת תפקיד של איזו סטטיסטית"

איך השפיעה העזיבה על הקשר ביניכן?
דודינה: "אני אגיד לך משהו לגבי קשרים קרובים בתיאטרון גשר: כשאני יצאתי ממנו, לא נפגשתי עם אף אחד מסיבה אחרת לגמרי. היינו משפחה, כל יום אחד בתוך השני, אבל לא היו פגישות מחוץ לשעות העבודה, זה לא נבנה. ככה גדלנו פה 17 שנה. לא חזרתי אחרי 'אנה קרנינה' כי קיבלתי עוד תפקידים, דברים התגלגלו".

וכל הזמן הזה התגעגעת לגשר?
"בטח, זה מדמם. זה נראה כאילו רק עברתי לתיאטרון, אבל זו עוד הגירה. הרגשתי שעברתי שוב מדינה".

בואו נסכם את זה אחת ולתמיד: באותה תקופה לא דיברתן?
לנה : "דיברנו, כמה שיצא. החיים שלנו מאוד אינטנסיביים, לא בדקנו כמה ולמה דיברנו. לא קרה שהכרזתי שאני לא מדברת איתה. כמו שז'נקה אמרה - או שאתה פה במעגל או שאתה לא".

מתי הגיע השלב שבו החזרה של יבגניה לתיאטרון הונחה על השולחן?
"ברגע שבו מוניתי למנכ"לית, בשנת 2007, התחלתי לבנות דרכים כדי להחזיר אותה. נפגשנו בסתר עם הסוכן שלה, וידעתי שברגע שיהיה משהו משמעותי אעבוד על זה ונעשה את זה בגדול. דיברתי על זה עם יבגני, שכמובן נפגע ממנה יותר ממני כי הוא גבר. אפילו הוא, שכעס מאוד, הבין שחייבים לעשות את זה".

לא היו משחקי אגו? היה ברור שהדלת חזרה אל התיאטרון פתוחה?
"זו עמדתי בחיים בכלל, לא רק בעבודה. התיאטרון הוא לא כלא, אף אחד לא צריך להיות כבול פה. מובן שיש אמוציות, אני בן אדם רכושני כמו כולם, אבל לדעתי כשבן אדם שעזב את התיאטרון חוזר, הוא נאמן יותר ממישהו שתמיד נמצא פה. אני עצמי הייתי בחוץ שנה וחצי, עזבתי את התיאטרון בשנת 1995. בתור מישהו שהיה בחוץ, אני יודעת להעריך אותו יותר".

יבגניה, עבורך ההחלטה לחזור היתה קלה?
"היה לי ברור שלא מדובר בגירושים לנצח... זו לא היתה פרידה, ככה הדברים התגלגלו. ידעתי שמתישהו אחזור וברגע שאיתי (טיראן, מ"כ) אמר 'ריצ'רד השלישי' - זה היה בינגו לכולנו. כל הזמן שאלתי את עצמי איך יהיה לעמוד על הבמה הזאת, וזה הרגיש כאילו לא ירדתי ממנה מעולם. עליתי עליה וכל המערכות חזרו לתפקד".

חזרתן לעבוד יחד, לראשונה בלי שרוחו של יבגני אריה, שנפטר לפני כשנתיים, תעמוד ביניכן.
דודינה: "רוחו גם עכשיו מעל התיאטרון".
למרות הרפרטואר העשיר של דודינה בתיאטרון, אחד התפקידים הזכורים ביותר שלה היה דווקא בסדרה "חזרות", שאותה כתבו נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר. היא גילמה בה את ורה קורקין, מנהלת תיאטרון "המשכן", וביצעה דמות לפנתיאון.

דודינה: "כשהתחילה המלחמה, כל האנסמבל של התיאטרון בגרמניה כתב לי. הם גם תלו על התיאטרון את דגל ישראל, ואפילו אחרי שניסו לשרוף אותו הם השאירו אותו עד התאריך של ליל הבדולח. נשארו לי שם חברים"

כמה מהתכונות של לנה לקחת אלייך כששיחקת ב"חזרות"?
דודינה: "יש לה תכונה שהשתמשתי בה הרבה - היא לא מחזיקה בבטן, היא אומרת. לפעמים היא מדברת בלי פילטרים. זה גם היופי של הדמות".

לנה: "אני רוצה להזכיר לך ששני השחקנים שכתבו את זה (קולר ודריגס, מ"כ) עבדו בתיאטרון גשר וכתבו את המחזה שעליו מבוססת הסדרה בגשר. כשהם כתבו את התסריט, הם התקשרו להתייעץ איתי. כשראיתי אותה, חשבתי שזה נורא מצחיק".

דודינה: "פחדת לפני שהתחלת לראות?"

לנה: "לא, להפך. חשבתי שיכולת ללכת עוד יותר רחוק".

התיאטרון כטיפול

אירועי 7 באוקטובר שינו הכל. גם עולם התרבות, שנסגר ונפתח מחדש, התאים עצמו לקודים החדשים. המחזה "ריצ'רד השלישי", שעלה לכמה הצגות בודדות רגע לפני השבת השחורה, חזר שוב ברגע שעולם התרבות נפתח ורץ על הבמות בימים אלה, כשהטקסטים הקשים שבו טעונים במשמעות חדשה.

"כשחזרנו פחדתי להעלות את 'ריצ'רד השלישי'", משתפת לנה, "עד כמה שזה היה נשמע אקטואלי, חשבתי שעכשיו כולם בשיא הפטריוטיות ואנחנו עושים סאטירה על הדבר הזה. חשתי אי־נוחות, אבל עשינו את זה - והקהל מגיב מדהים".

הקהל הגיע מהרגע שבו התיאטרון נפתח שוב, או שזה היה תהליך?
לנה: "זה קרה מייד. חשבנו מה יתאים וברפרטואר שלנו היתה 'אנה קרנינה'. חשבתי איפה 'קרנינה' ואיפה הקהל, עם החדשות והחטופים. אבל האולם היה מלא, אנשים יצאו ממנו ואמרו לנו תודה. עזרנו להם לשעתיים".

דודינה: "'ריצ'רד' מרגיש כמו נבואה נוראית שהתגשמה, אבל גם מרפאת את הלב. זה סוג של תרפיה בשוק חשמלי. טקסטים שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים רלוונטיים גם היום. אנחנו חיים בתקופה שבה המטאפורות הקשות הפכו למציאות, אבל במחזה יש סוף טוב, הרשע נענש ומת. הלוואי שהנבואה של שייקספיר תתגשם עד הסוף".

לנה: "להפתעתי, זה הפך ללהיט. ידעתי שזה מעולה ושמחתי שיש לנו שייקספיר רציני, אבל לא חשבתי שתהיה הצלחה בקופות".

המשפט הזה של לנה מקפיץ את דודינה, שנזכרת בדמות שגילמה ב"חזרות" ומוכיחה עד כמה המרחק בין הסדרה למציאות קטן. "היתה סצנה ב'חזרות' שבה אני באה בבוקר לתיאטרון ומבקשת דף מכירות. אני מבטלת את 'ריצ'רד השלישי' כי אין קהל, ואז אני עוברת ל'השחף' ואומרת: מה, אני אעשה עכשיו 'השחף'?"

לנה: "זה בדיוק הטקסט שלי: נעשה עכשיו 'השחף?' מי צריך את זה? אבל בתיאטרון אין לדעת מה יהיה. עם יבגני כשתכננו הצלחה מסחרית כשלנו. ברגע שעשינו משהו שלא חשבנו שימכור, הוא הפך להצלחה".

אחרי השבת השחורה בחרתם להגיב במופע המוזיקלי "שלום, מלחמה", שכתב וביים אמיר וולף. זה היה ניסיון להגיב למציאות?
לנה: "הצגה שמבוססת על שירי מלחמה היא רעיון ותיק. הרגשתי שזה יכול לגרום לאנשים להרגיש פחות מנותקים, לבכות ולצחוק יחד, להבין שזה אף פעם לא נגמר. אנחנו מעלים את זה לקראת השנה לאסון ברחבי הארץ, ואני יודעת שאנשים יבואו".

דודינה: "טקסטים שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים רלוונטיים גם היום. אנחנו חיים בתקופה שבה המטאפורות הקשות הפכו למציאות, אבל ב'ריצ'רד' יש סוף טוב, הרשע נענש ומת. הלוואי שהנבואה של שייקספיר תתגשם עד הסוף"

מה התפקיד הבא של יבגניה בגשר?
לנה: "'החטא ועונשו'. זה יהיה גם קלאסי וגם מודרני, והבמאי הוא סשה מלוצ'ניקוב, שיגיע מארה"ב. אני מקווה שיהיה מוצלח".

אפרופו במאי מחו"ל שיבוא לביים, זה מתחבר לטענה שנשמעת כלפייך וכלפי התיאטרון: לצד קמפיין "50/50" שמוביל פורום יוצרות התיאטרון בשנתיים האחרונות, בקריאה לייצוג שוויוני של נשים בתיאטרון, גשר נשאר מאחור. ייצוג הנשים הבמאיות אצלך הוא הנמוך ביותר. למה זה לא קורה בתיאטרון שאותו מובילה אישה?
"זה יקרה בגשר. כמו שאנחנו בררנים בשחקנים ובכלל, ככה אנחנו גם נוהגים כלפי במאים ובמאיות. במסיבת העיתונאים שלנו היו שמונה שמות של במאיות, שתיים מהן כבר עבדו. נטע שפיגלמן הוציאה הצגה, ויש לנו את נועה רבן, סוסו גולן ואילאיל סמל, שביימה פה כבר כמה הצגות. בשנה הבאה תגיע אלינו הבמאית ספיר הלר, רוני ברודצקי תביים פה, השחקנית אפרת בן צור אמורה לביים, ויש משא ומתן עם נוספות.

"בתור אישה, מעליב אותי שאני נספרת באחוזים. מאוד יעליב אותי אם ייקחו אותי לעבודה כי אני אישה. אשמח אם ייקחו אותי כי אני מוכשרת ומקצועית. מאוד אשמח שיהיו פה לא חצי, אלא 100 אחוז נשים במאיות, אבל לא כשזה נעשה בכוח.

"אני מבינה שכדי לתקן צריך לעשות אפליה מתקנת, אבל לתת הצגה רק בגלל אחוזים זה עלבון למין הנשי. הגיע הזמן שתפסיקו לספור אותנו כמו פרות ותתחילו להתייחס אלינו לפי המוח, הכישרון והיכולת, לא לפי המגדר. אף אישה שרצתה לביים פה והביאה רעיון טוב לא קיבלה סירוב".

צריך לייצר שוויון הזדמנויות. ברגע שתהיה הזדמנות שווה בין גבר לאישה, שייקחו את הטוב מביניהם. כמה נשים מביימות היום בגשר מול הבמאים הגברים?
"לא ספרתי. יש עכשיו חמש במאיות שאני עובדת איתן. אני לא יודעת לעשות את זה ככה, מהרגע להרגע. זה תהליך. אני מחפשת, רוצה למצוא את האדם שאתן לו תקציב ענקי ויידע לעבוד עם השחקנים שלי.

"אם עושים תהליך בכוח ואומרים 'חצי־חצי או שלוקחים לך את ההקצבה' - אז קחו. אם אתם חושבים שזו הדרך לגדל במאיות, קחו. האגרסיביות הזאת מעצבנת. אני בעד כל אדם מוכשר, ובארץ אין מספיק במאים ובמאיות. אולי צריך להילחם על בית ספר לבמאים ולבמאיות, אולי לשם תלך האנרגיה?"

דודינה: "היתה סצנה ב'חזרות' שבה אני באה לתיאטרון, מבקשת דף מכירות, מבטלת את 'ריצ'רד השלישי' כי אין קהל, ואז אומרת: מה, אני אעשה עכשיו 'השחף'?" לנה: "זה בדיוק הטקסט שלי: נעשה עכשיו 'השחף'? אבל בתיאטרון אין לדעת מה יהיה"

יש היום מגמות בימוי טובות מאוד בארץ. אולי במאים ובמאיות צעירים לא מקבלים הזדמנויות?
"כמה בתי ספר לשחקנים יש? 18! תבדקי אותי. אולי על זה צריך להילחם? אין הכשרה טובה של במאים בארץ. בתור אישה שסיימה אקדמיה לבימוי, יש לי אסכולה משלי ואף אחד לא ביקש ממני לעזור בעניין. אני מוכנה לפתוח קורס לבמאיות וללמד בחינם. כל מה שאפשר לעשות.

"אני הראשונה שדוגלת בשוויון ומאוד רוצה שגברים יתחילו ללדת, אבל אני רוצה שוויון גם בין התיאטראות. אני רוצה שוויון באולמות, שיהיו לי אולמות כמו בכל התיאטראות, לא אולם אחד ועוד מחסן שהפכנו לאולם.

אני רוצה שוויון בקריטריונים, כי אני מקבלת 80 אחוז ממה שהקאמרי, הבימה ובית ליסין מקבלים. אני רוצה שוויון בהגעה ליפו, שוויון במספר השחקנים שאני יכולה לשלם להם משכורת. יש לי 23 שחקנים בלהקה ולא 80 או 100, אז כשאנחנו מדברים על שוויון צריך להיזהר".

על רקע המלחמה והקיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה, גם במשרד התרבות צפוי קיצוץ שיפגע, בין היתר, בתיאטראות. בעוד יש כאלה שמביעים כבר עכשיו את החשש מפגיעה בלתי הפיכה, לנה דווקא משמיעה קול אחר.

"עוד לפני הקורונה אני וכל המנהלים יחד נלחמנו כדי לשנות את התקצוב של התרבות. אנחנו משתרכים מאחור ובינתיים הצלחנו קצת, אבל עכשיו, כשיש מלחמה, זה לא הזמן להילחם על תקציב התרבות. אנשים פה בלי בית כבר שנה.

"האם אני חוששת? מאוד. האם את חושבת שאני בטוחה שמחר הקהל יבוא לתיאטרון? לא. אז ודאי שאני חוששת, אבל אני גם יודעת שהמדינה סייעה בקורונה ומאמינה שגם עכשיו הם יעזרו. לדרוש את זה עכשיו זה לא מוסרי בעיניי".

דודינה: "בערב של המתקפה האיראנית שיחקנו את 'ריצ'רד'. המתקפה התחילה לקראת סוף המערכה הראשונה, ובהפסקה ירדתי מהבמה וראיתי הודעות בטלפון מהבת שלי, שכתבה 'אמא, יש מלחמה'. חשבנו שנעלה לאולם ריק. בפועל, רק 100 אנשים עזבו בהפסקה".

הכיסא הצהוב

בשלוש השנים האחרונות דודינה חיה על קו ישראל־גרמניה, שם הדהימה את הקהל בתיאטרון בשטוטגרט. אחרי 7 באוקטובר היא נאלצה לקבל החלטה. "היו לי עוד כמה הצגות בגרמניה כשעלינו עם 'ריצ'רד', והכוונה היתה להיות על הקו", היא מספרת. "אבל אם חשבתי לפני כן שאפשר לשלב את 'ריצ'רד' עם המשחק שם, המלחמה חייבה אותי לקבל החלטה לעזוב".

נתקלת שם באנטישמיות?
"כשהתחילה המלחמה, כל האנסמבל של התיאטרון כתב לי ומנהל התיאטרון הזמין אותי עם משפחתי לשם. הם גם תלו על התיאטרון את דגל ישראל, ואפילו אחרי שניסו לשרוף אותו הם השאירו אותו עד התאריך של ליל הבדולח. נשארו לי שם חברים".

בזמן שמלחמת חרבות ברזל תופסת באופן טבעי את הפוקוס בישראל, בתיאטרון גשר מרגישים גם בהשלכות של מלחמת רוסיה־אוקראינה. לנה: "זה אסון ענקי שהרג את העבר שלי, את הקשרים שלי ואת החברים שלי. אני חושבת שזה אסון שיימשך עוד הרבה זמן. אגב, אנחנו קולטים לעבודה אנשים מדהימים משם, שחקנים ועובדים טכניים. אנשי מקצוע נהדרים".

איך הקשרים שלכן עם החברים ברוסיה?
לנה: "הקשר עם החברים טוב, אבל הקשר המקצועי נפסק. בכל שנה עשינו פה פסטיבל, הבאנו הצגות ענק מרוסיה. עכשיו היינו צריכים לשנות את כל הפוליטיקה. החברים שלי בעמדתי וחושבים שזה אסון נורא, פצצה אטומית שהוטלה על התרבות שלנו ושל המדינה שכיבדנו. שלא לדבר על הקולגות שלי, שחיים בסכנה קיומית כי הם ברוסיה בתפקיד רשמי".

דודינה: "יש לי חברים שם ואני מדברת איתם, אבל נזהרת. הם חיים בסיכון. זו קטסטרופה שהתיקון שלה יימשך דורות, אם הוא בכלל אפשרי".

לנה: "המלחמה פה משפיעה על כל היבט בחיים שלנו, גם על רפרטואר התיאטרון. הצגות שיצאו לפני אוקטובר מקבלות פרשנות חדשה ואקטואלית. אנחנו מקיימים שיח תמידי עם הקהל, וכולנו נושאים תפילה לשובם המיידי של החטופים.

זה החוב של המדינה. עולם התרבות לא יוכל לחזור להיות כפי שהיה עד לשובם של החטופים. באולם התיאטרון שמנו כיסא צהוב - והוא יישאר ריק עד שכולם יחזרו הביתה".

maya19.10@gmail.com

איפור: ורד בדוסה רוטרו