"זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בחיים שלנו", אומרת מזי אילון ועיניה נוצצות. כשהיא אומרת "ההחלטה הכי טובה שקיבלנו", מזי לא מדברת על איזה טיול ארוך בעולם, או על חוויה בלתי נשכחת של פעם בחיים. היא מדברת על המעבר שלה, של בעלה טל ושל שלושת ילדיהם הקטנים מחבצלת השרון, מושב שקט ומבוסס ליד נתניה, לקיבוץ כפר עזה, שלושה קילומטרים מהרצועה. כן כן, בדיוק לפני כמה שבועות, בעיצומה של התקופה המטורפת בדרום, הגיעה המשפחה לקיבוץ. אני מביט במזי ושומע אותה, ולא בטוח שאני שומע נכון. והיא בשלה. "אני מסתכלת על הילדים שלי ומתרגשת בשבילם. הם נוסעים כאן באופניים, הם לא מפסיקים לשיר, קופצים על הדשא ומתים על גני המשחקים". יש שיגידו שאתם הורים לא אחראיים. "תשמע. גרנו במכמורת ובחבצלת השרון, ולא הרגשנו שיש לנו שם בית אמיתי. יום אחד, כשגרנו בחבצלת, פרצו לנו הביתה וגנבו הכל. אחר כך לא ישנתי שנה שלמה בלילות מרוב פחד. היו לילות שטל לא היה בבית, הוא היה נוסע לחו"ל במסגרת העבודה, וזה היה סיוט. המחשבה הזאת שמישהו נכנס לך הביתה, החרדה שיפגעו בילדים שלי, לא נתנה לי שקט. לא גרנו ליד טילים, לכאורה היינו במקום שלו ופסטורלי ובטוח אבל הרגשתי הכי לא בטוחה בעולם. שם לא עצמתי עין, כאן אני ישנה מעולה. ומה עם הכבישים? הרי לעבור את כביש החוף זה סכנת נפשות עם כל התנועה והעומס שם". "עוד רגע נהפוך לחזית" טל אילון (35) נולד וגדל בכפר עזה, שירת בצבא וטייל בחו"ל. מזי (36) נולדה וגדלה באשקלון. היא הגיעה לקיבוץ בתחילת שנות האלפיים כמדריכת חינוך, ושם הם התאהבו. ב-2003 פרשו כנפיים. היא הלכה לנהל פרויקטים חינוכיים, הוא עבד כמדריך שיט במכללה הימית במכמורת. בינתיים נולדו הילדים: גלי, הבכורה, היום בת 4.5, ורועי בן 3.5. לפני חמישה חודשים נולד רותם. עכשיו ערב. כולנו יושבים בממ"ד, שהוא גם חדר השינה של הילדים. בחוץ משתולל הצבע האדום. "המצב מתוח", אומר טל. "היו נפילות בסביבה, ולא בכולן שמענו את הצבע האדום". לחוצים- מזי: "קצת. עד עכשיו הייתי יותר רגועה. לפני כמה ימים התחלתי להיות מנהלת החינוך בקיבוץ, אז זה יותר מלחיץ כי יש עלי הרבה אחריות, הורים וילדים מאוד מודאגים. אני צריכה לספק להם מענה ותשובות והסברים. יש כל הזמן בומים, שריקות של נפילות, צבע אדום. בלילה האחרון ישנתי עם הילדים בממ"ד כדי להיות קרובה אליהם. טל עדיין העדיף להיות בחדר שלנו. שלשום בערב הילדים כבר ישנו. טל שיחק במחשב ואני ראיתי טלוויזיה. פתאום היתה שריקה של טיל. אני הלכתי לממ"ד ואני רואה את טל מוריד את הראש, מתכופף, יד אחת על המחשב, והפנים למטה, כאילו הוא מסתתר מהנפילה. שאלתי אותו אחרי זה, מה עבר לך בראש? למה לא הגעת מייד לממ"ד? אבל הוא בשלו. עדיין מאוד רגוע". מתחרטים- "ממש לא. אין ספק שמתוח כאן, והתחושה עכשיו היא של פחד שלא הרגשנו עד עכשיו, שאנחנו לפני מבצע צבאי. וזה מכניס חוסר שקט. זה ממש מרחף כאן באוויר שבעוד רגע אנחנו הופכים לחזית, ואז זה כבר עולם אחר לגמרי. אבל אנחנו לא נשברים כל כך מהר. אנחנו חזקים, עם לב גדול". הצלחת לישון בלילה שעבר עם כל האזעקות והנפילות- "כן, ישנתי ליד הילדים שלי, והם לא התעוררו. בעיקר ישנתי מצוין כי רותם, התינוק המקסים שלי, לא התעורר! זה כבר נס אחד גדול". גלי שואלת את אמא "למה הם יורים עלינו-" ומזי עוטפת אותה בחיבוק גדול. "הם יורים עלינו כי הם חושבים שזאת המדינה שלהם. לנו יש את הצבא שנלחם נגד הרעים ואנחנו כאן לעזור לו. לא כולם שם רעים, יש שם גם בני אדם טובים. פעם חיינו בשלום. הם שם ואנחנו כאן". זה נראה לי מצב די טראומטי בשבילם. מזי: "הם בסדר. הם סיפרו לי שהיתה אזעקה בגן, אז הם הלכו לאזור הממוגן ושרו שירים. אם לחיות בסטרס, אז אני מעדיפה שזה יהיה כאן, בקהילה תומכת עם חוסן נפשי ועם הרבה תמיכה. אם אצטרך, לא אהסס לקחת אותם לטיפול פסיכולוגי. נתמודד עם כל מה שיבוא. "הילדים חווים כאן חיים חדשים. מצד אחד, זאת הפעם הראשונה שהם צריכים להתמודד עם אזעקות ועם נפילות טילים. מדברים על זה בגן, בקיבוץ, בכל שביל שאנחנו הולכים. מצד אחר, יש להם חופש אדיר, טבע, מרחבים, המון שמחת חיים. אז אני מספרת להם לפני השינה את הסיפור של החזירונים, שהצליחו להדוף את השועל שלא הצליח לחדור אליהם הביתה. אני אומרת להם: תראו, אצלנו הטילים לא יצליחו לחדור אלינו הביתה. אנחנו חזקים, מוגנים, יש לנו בטון. זה מתווך להם את המציאות, זה מחלחל פנימה". טל רוצה לצאת. הוא חוזר למחשב. מזי חוזרת לראות טלוויזיה. "אל תדאג", הם מרגיעים אותי, "זה בסדר. הילדים בממ"ד, ואנחנו מטר ליד. יהיה בסדר". "על הבית שלי לא ייפול טיל" כ-700 איש גרים בכפר עזה, שהוקם ב-1951 בין שדרות לנתיבות בתחום המועצה האזורית שער הנגב. השבילים מסודרים, דשאים מטופחים מצידיהם, אבל עכשיו כולם בבתים. אחר הצהריים, לפני שהאזעקות התחילו, הלכנו לראות את השקיעה מהספסל שליד הגדר. "זה המקום שלנו", אמרה מזי. "פה אנחנו נרגעים, יושבים על הספסל ונהנים מהחיים. פה אני מרגישה הכי בטוחה בעולם". גלי צעקה בהתלהבות "הנה עזה!" ורותם התינוק נשכב על הספסל שצמוד לגדר. רועי הקטן שיחק לו קצת בשערות. מזי ישבה איתם על הספסל, והיתה שלווה פסטורלית. שקט מוזר, כמעט הזוי, תלוש מכל מה שקורה כאן. שקט שיכול להיות מופר בתוך שנייה באזעקות וברעמי פיצוצים. מזי אמרה שזה יום נורמלי ורגוע. עד עכשיו לא היו אזעקות, ובנייד שלה מסרו שיש שיגרה. היא לא ידעה איך ייראה הערב. בדרך לגן המשחקים, גלי ורועי זימזמו משהו. שמעתי אותם ממלמלים, "צבע אדום, צבע אדום". אחר כך הם עלו על אחד המתקנים ושיחקו שם תופסת, צעקו "צבע אדום" וברחו זה לזה. מין שיגרה שכזאת. ביקשתי שנחזור הביתה. הילדים כבר עשו מספיק פוזות למצלמה, ואפשר להיכנס פנימה. מקסימום נבלה קצת בממ"ד. מזי צחקה, הצמידה את רותם אל גופה והפטירה שהיא באמת צריכה להיניק אותו. ליד גן המשחקים פגשנו את ליטל, אשתו של דורון. הבית של השניים חטף פגיעה ישירה לפני כמה ימים. הם כאן כבר שמונה שנים, באו מחולון, וילדו כאן את שלושת ילדיהם - בני 7, 5 ושנה. גם הם לא האמינו מעולם שהטילים יגיעו ממש אליהם הביתה. כשהטיל נפל בבוקר, ליטל והבת הבכורה היו בבית בממ"ד. רק בנס הן לא נפגעו. עכשיו משפצים את הבית. מזי הזמינה את ליטל לקפה אצלם ואמרה לליטל שיהיה בסדר, ושיהיו חזקים. "זה באמת מפחיד", אמרה לי כשחזרנו, "טיל כזה על הבית, זה לא נעים. אתה תמיד בטוח שעל הבית שלך, במקום שאתה גר בו, זה לא ייפול". האירוע המכונן הטראומטי של הקיבוץ התרחש לפני יותר מארבע שנים, במאי 2008. ג'ימי קדושים, חבר הקיבוץ, נהרג אז מפגיעת פצמ"ר בעת שעבד בגינת ביתו. קדושים היה אלוף הארץ בצניחה במצנחים ממונעים, איש מוכר מאוד באזור, ומותו הותיר חלל גדול, וגם נטע לא מעט פחד בחברי הקיבוץ. בעת ההיא היו רוב האזעקות באזור שדרות ונתיבות, ופסחו בדרך כלל על הקיבוץ. לחברים עוד לא היו חדרי ביטחון בבתים. שאלתי את מזי אם לא היו להם חששות כשהחליטו לעבור לקיבוץ. "דיברנו על זה", היא אמרה, "ידענו שהטילים עלולים להגיע, אבל ראינו מול העיניים את היתרונות האדירים והחלטנו שאפשר להתמודד עם הסכנות. כשגרנו במרכז הרגשנו כל הזמן שהפחד קיומי, שהכל יותר לחוץ ומאיים. יש פורצים שנכנסים לבתים ורוצחים, כמו שקרה לא מזמן באביחיל, קרוב אלינו. פה זה פחד מקסאמים, ונצליח לעבור את זה. חיים כאן בני אדם, שעם כל הסבל היום-יומי כרגע מצליחים להתמודד יחד ולחוד. "מה שהכריע לטובת המעבר היה שכבר שנה וחצי יש כאן ממ"דים בבתים. זה מרגיע ונותן תחושת ביטחון. לחשוב שזה לא היה קיים כאן, זה מפחיד. הגענו לקיבוץ במסגרת של תוכנית קליטה לבנים, וזה נותן לנו אופק טוב ואפשרות לשפץ את הבית ששכרנו מהקיבוץ או לבנות בשטח אחר של הקיבוץ. אני עובדת בקיבוץ, וטל עובד כמנהל פרויקטים בחברה שבונה מערכות להפיכת פסולת אורגנית לגז. היו לי חששות איך הילדים יתאקלמו מבחינה חברתית, אבל הם נכנסו לגנים ולפעוטון והשתלבו מצוין". איך הכנתם אותם- "דיברנו איתם הרבה. הסברנו שזה יכול להגיע, ושאנחנו נתמודד עם זה. הילדים מאושרים כאן כמו שלא ראיתי אותם מעולם. ילדי חופש, שנוסעים בטרקטורון הקטן שלהם, שרצים על הדשא כאילו אין מחר. בסוף מה חשוב? מי מחבק אותך, מי מעניק לך חום, איפה אתה מרגיש שזה הבית שלך. אני מסתכלת עליהם ורואה שטוב להם, שהם מצאו חברים טובים והרבה מרחבים. טל ואני לא אנשים שנכנסים לבהלה, וזה מה שעובר אליהם. אין לנו רגשי אשם. הרי בסוף הם יגיעו לגיל 16, ולא משנה מה עשית, הם כבר ימצאו מה לא היה בסדר". איך הם הגיבו בפעם הראשונה ששמעו צבע אדום- "אמנם יש קריינית שאומרת את זה בקול רגוע, אבל זה לא ממש נעים. זה קרה בשש ומשהו בבוקר. היינו בסלון, רועי וגלי אכלו קורנפלקס לפני הגן. לקחנו אותם לממ"ד, ישבנו שם ולא הראינו להם לחץ. מאוד חשוב במצב הזה מה אתה משדר לילדים. תיכנס לפאניקה, גם הם ייכנסו. תשדר שליטה במצב, זה יעבוד. אתה הבטון שלהם". "זה היה מוזר", אומר טל. "אני גדלתי כאן כל החיים, ולמעשה לא חוויתי את זה. אני דווקא זוכר איך לקחו אותנו באוטובוס דרך עזה לחוף דוגית, או את זה שהיינו הולכים בתור ילדים עם ההורים לשוק של עזה לקנות פלאפל טוב. אני זוכר את הגיחות של החברים לתיקוני אופניים שם. הלכנו כאן בשדות, הכל היה חרוש, מעובד, לא ריק כמו היום. ופתאום אני יושב בממ"ד עם הילדים שלי כי עפים טילים ממש על הקיבוץ. זה היה יום מאוד קשה, זה היה ממש כאן, וידענו שזה הזמן לגונן על הילדים, להראות להם שאנחנו איתם ועוברים את זה יחד. "אחרי הבומים שמענו שקט, ואמרתי לילדים, 'בואו לגן'. יצאתי החוצה, ולא ראיתי נפש חיה בחוץ. לקחתי אותם כאילו אני איזה תייר שהגיע לראשונה לארץ, והבאתי אותם לגן. רק אחרי זה קלטתי שכולם עוד עמוק בממ"דים". "לא מבינים למה עכשיו" לפני השינה רועי וגלי מראים לי בגאווה את החדר שלהם, שמשמש גם ממ"ד. "פה אנחנו משחקים וישנים, ולפעמים אבא ואמא ישנים איתנו על המזרן", אומר רועי. "הם גם מעירים אותנו בבוקר אם יש רעש וצבע אדום, ואנחנו יודעים שיכולות ליפול פצצות אז אנחנו בחדר המוגן שלנו". טל אחראי לסיפור שלפני השינה. רועי וגלי נתלים על כתפיו. שוב הסיפור על החזירונים והשועל. זה מרגיע אותם. מזי נכנסת עם רותם על ידיה. היא מתבוננת בהם ומקשיבה. עוד לילה מתוח מתחיל. מזי רואה שאני מודאג. רגע לפני שאני הולך לישון היא מנסה להרגיע אותי כאילו אני אחד מילדיה: "אל תפחד. פשוט תישן וזהו". זה לא ממש עובד עלי. החלון של החדר שלי הוא בכיוון עזה, וכמה בומים שנשמעים קרובים מקפיצים אותי. את בני הבית הם משאירים אדישים למדי. זה נחשב שקט. אני לא מצליח להירדם עד השעות הקטנות של הבוקר. "יש לנו חברים שעברו פה התקפות כאלו וזה גרם להם לעזוב", יגיד לי טל בבוקר. "הם לא ממש מבינים את ההחלטה שלנו לחזור דווקא עכשיו. הם אומרים, 'לפחות תבדקו קודם, מה אתם רצים מייד לקנות או לבנות שם בית-' יכול להיות שהם רואים בנו משהו קצת הזוי, מין 'קוקואים' כאלו. זה בסדר. השלמות המשפחתית שלנו חזקה מהכל. בשבילי, ללכת שוב ביום שישי לחדר האוכל, ללבוש חולצה לבנה כמו פעם, זה מציף אותי בהתרגשות אדירה. ללכת עם הילדה שלי בשביל, לשיר לה שיר, לתת לה יד - זה לחזור אל הבית האמיתי שלי. גם אם הוא אולי יותר מסוכן, ולא תמיד אפשר להתנהל בו כמו בעבר. האג'נדה שלנו היא להישאר קו-לים, חזקים עד הסוף. אולי יש כאן תמימות של אנשים שעדיין לא חוו את הטראומות של נפילות ממש ליד הבית. האם האופטימיות שלנו תנצח גם את הטילים? אני מאוד מקווה".
