לא ינום וכן יישן: מתקפה, אמונה, ומה שביניהן

כבר חלפו כמה ימים ועודני המום מעוצמת הגילוי. איכשהו, בזמן אמת, העובדה המפעימה הזו נעלמה מעיניי בלהט האירועים, ובדיעבד נזכרתי בה ונתקפתי הלם.

אני מתכוון למה שהתרחש בתחילתו של שבוע זה. במהלך השעות הראשונות של מוצאי השבת תורגם איכשהו המתח שנבנה בהדרגה בימים האחרונים בדבר כוונותיה של איראן לכדי ידיעות של ממש. החשש חדל להיות רק חשש והפך להיות ידיעה מצמיתה על כוונת תקיפה.

הדיווחים הראשונים היו על השבתת מערכות החינוך, אחר כך על ביטול התקהלויות, לאט־לאט הצטרפו גם ידיעות ממשיות על כוונות ועל פעולות איראניות בזמן אמת, ואז זה קרה: דיווח רשמי על מתקפה איראנית. זה היה בערך בשעה 11 ורבע בלילה, אם אינני טועה. הדיווח היה חד־משמעי, וכמותו איני זוכר לאורך כל 52 שנותיי כאזרח המדינה האהובה והנרדפת הזו. הוא לא דיבר על מתקפה מתקרבת ולא על פיסת מודיעין הרומזת על מלחמה קרבה. הדיווח היה על מאות טילים וכלי טיס בלתי מאוישים שיצאו, בפועל, מאיראן בדרכם לישראל כדי לזרוע מוות, הרס וחורבן.

בצמוד לידיעה הזו דובר גם על פרק זמן. בשלב ההוא הדיווח היה בין שעתיים לחמש שעות, אני חושב. כלומר, במהלך חמש השעות הקרובות, בלילה שבין שבת לראשון ה'-ו' בסיוון, 14.04.24, עתידים ליפול בישראל מאות טילים ופצצות שנשלחו מאיראן. שוב אדגיש: הם כבר נשלחו. הם באוויר. עושים את דרכם.

• • •

זה היה, כאמור, ב־11 ורבע. בעשרה ל־12 חשתי עייפות. ידעתי גם שלמחרת מצפה לי יום צילומים די מפרך, בירכתי את בני הבית ההמומים בברכת לילה טוב, הוספתי איזה "עם ישראל חי" או "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" והלכתי לישון. החלק הזה הוא החלק הפחות דרמטי בסיפור. החלק היותר דרמטי הוא שכעבור פחות מעשר דקות נרדמתי.

כמו תינוק.

שלו ורגוע, נשימותיי קצובות ונחירותיי חורקות בניגונן המפואר. דיירים נוספים ששהו באותו זמן בדירה יודעים לספר שאפילו נחרתי פחות מאשר כרגיל. זו היתה אחת השינות העמוקות שנרשמו בתולדות הבית זה שנים. כך היא אומרת. 300 כטב"מים חוצים את שמי אסיה בדרך שאין ממנה חזרה ושתכליתה להפוך אותי לאבק דק, ואני ישן. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אבל עבדו יעקב ינום גם ינום. יישן ועוד איך יישן.

• • •

וכשאני חושב על כך, בדיעבד, לאחר כמה ימים, העובדה הזו מכה בי פתאום ואני מבין שהיא מטורפת לחלוטין. פעמיים. גם העובדה שפשוט הלכתי לישון במצב הזה, ובעיקר העובדה שנרדמתי ללא שום טרדה או הפרעה. אני ממש מתקשה להירדם בלילות לפני טיסה לחו"ל, כשמשימה כלשהי טורדת את מנוחתי. לילה לפני הגשת טקסט או פרויקט. טוב, זה די מובן. כדי להירדם היטב צריך איזו שלווה בסיסית. צריך לא להיות מוטרד. 300 כטב"מים? בקטנה. לילה טוב, אני הולך לישון.

כעבור שעתיים קמנו כולנו לקול רעם הפיצוצים ולקולה של האזעקה. זה היה הלילה שבו שילמה ירושלים את חלקה ונשאה בעיקר עול הפחד והלחץ. הצטופפנו בחלל הביטחון הקטן, הרגענו איש את אשתו ובתו בדרך הגברית ביותר אי פעם, מתוך הנחה שאם אומר מספיק פעמים "נו יאללה, שייגמר כבר, אני מת לישון", זה יעביר מסר של הרגעה (רמז: זה לא. וזו גם לא הדרך להרגיע). בסוף זה אכן נגמר, ואני, כששאריות לחץ קל בחזי, חזרתי לישון. ושוב, נרדמתי מייד.

• • •

מה זה בדיוק? אני מוכן להודות, וסליחה על היומרה, שזה מתחיל מאמונה עזה בא־לוהים ובהשגחה פרטית החבויה בי. לפני שבוע, בעיצומה של תקופת הדריכות, נועצה בי בתי אם לעזוב את הבית לשהות של יומיים בתל אביב לצורך פרויקט כלשהו. סמכות אחרת בביתנו העדיפה שבגלל המצב היא תימנע מהנסיעה הזו. אני סברתי בבירור אחרת.

אני מאמין באמונה שלמה שאם אדם עוזב את ביתו בירושלים ונוסע למקום אחר שאינו ז'יטומיר או חאן יונס, אלא תל אביב, ושם תופס אותו חס וחלילה נזק או פיגוע - הוא לא באמת היה יכול לברוח מזה. זה היה מיועד לו והיה תופס אותו בכל מקום (זה נכון גם לגבי ז'יטומיר וחאן יונס, כמובן, אבל בואו לא ניכנס לדיונים אמוניים־פילוסופיים של מהו "מקום סכנה" וכו').

אני מאמין בזה באמונה שלמה, וזה גם מתווה חיים נורמליים וגם מגן מאוד מפני הפחד. חייבים למלא אחר כל הוראה ולקיים כל תקנה ולצד זה להאמין באמונה שלמה שמה שצריך לקרות הוא שיקרה. מורכב? נכון. אבל ככה זה.

האמונה הזו בהגנה ובטוב שבטוח יקרה, יש לה גם פנים ושמות והיא מתגלמת בכלי הטבע. במקרה הספציפי הזה היא מתגלמת באמונה היוקדת והבלתי מתפשרת שלי בצה"ל ובמערכת הביטחון. אני מגלה אותה בדיעבד, דרך הסיפור הקטן והמשוגע הזה, על איש שנראה נורמלי לחלוטין, באמצע חייו, איש משפחה אחראי שנרדם כמו תינוק בעוד כטב"מים עושים דרכם אליו לכלותו. והוא נרדם! הוא נרדם כי הוא יודע בידיעה ברורה שההגנה האווירית בתמונה ושבחורינו הטובים יודעים הכל ועושים הכל, ושערה משערות ראשו לא תיפול ארצה. זאת אמונה מוחלטת אצלי, ומה שמאשש מאוד את הקביעה הזו שנרדמתי. לא, אני לא נרגע מזה. אני נרדמתי.

• • •

יומיים לאחר מכן עמדתי ליד התחנה המרכזית בירושלים. בפינת הרחוב עצרה מכונית. יצאו ממנה אם ובנה. האם בבגדי בית, הבן במדים ובקיטבג ענק על שכמו. היא נפרדה ממנו בחיבוק ארוך, והוא הלך לדרכו אל החזית. ניצבתי שם וצפיתי בה כשהיא מביטה אחריו, רגע אחרי שהם נפרדו. המבט הארוך שלה גרם לי לפיק ברכיים. ידעתי בדיוק על מה היא חושבת. אפשר היה ממש לנסח כל פחד שלה, כל רגש מרגשותיה, כל צביטת לב שטלטלה אותה.

לו היה בי אומץ, הייתי ניגש אליה ומחבק אותה ומנסה להסביר לה שבזכות הילד הזה עם הקיטבג, אנשים במדינה הכי מאוימת על חייה בעולם יכולים ללכת לישון בשקט ובשלווה בשעה שכטב"מים עושים את דרכם לכיוונה מאיראן. ושזה דבר גדול ועצום מאוד. אני יודע שזה לא ממש היה מרגיע אותה, אבל אני כל כך האמנתי בזה והרגשתי את זה והקדשתי לה, בשעה שחזרה מודאגת ושפופה למכונית, את מחשבת האהבה הזו, ואמרתי לה רק תודה תודה תודה.

• • •

ובעוד יומיים-שלושה, כשנשיר "עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", כדאי שנכוון ליבנו כולנו גם לדרך שבה בוחר הקדוש ברוך הוא להצילנו מידם: באמצעות מסירות נפשם של חיילי צה"ל ומפקדיו, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו. הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה. ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון.