מושך אש: למתיסיהו יש מסר לשונאי ישראל - וגם ליהודי ארה"ב

בפעם האחרונה שמת'יו פול מילר - מתיסיהו כפי שהוא מוכר לרוב העולם - וכותב שורות אלה דיברו, זה היה במה שנחשב אז לאחד השבועות הסוערים בקריירה שלו. לפחות עד לתקופה האחרונה. מילר (44) הוחרם אז מפסטיבל "רוטוטום סאנספלאש" בספרד שבו היה אמור להופיע, אחרי שארגון ה־BDS, הקורא לחרם על ישראל, הצליח לגרום למארגני האירוע לנסות להכריח את הזמר להביע התנגדות למדיניות ישראל מול הפלשתינים.

מתיסיהו, מוזיקאי יהודי בעל זיקה ברורה לישראל, לא נכנע אז לדרישה. לאחר שהסיפור נחשף בכלי התקשורת הוא הוחזר לרשימת משתתפי הפסטיבל, שר מול קהל שחלקים ממנו ניסו להשליך עליו בקבוקים ונעליים, וקבע בהחלטה של רגע הופעה בישראל. רק כדי לסיים את כל הסיפור בתחושת ניצחון ובהצהרה.

כל זה קרה אי־אז ב־2015, במקום ובחיים אחרים עבור שני המעורבים בשיחה הזו, אבל גם כמעט עשור אחרי המקרה ההוא נראה שמעט מאוד השתנה - לפחות במונחי אהדת ישראל אל מול האנטישמיות בעולם, מונח שהפך שגור במיוחד בחודשים שעברו מאז 7 באוקטובר. שנאת יהודים, יש לישראלי הממוצע נטייה לחשוב, היא משהו שזוקף את ראשו המכוער בעיקר בעת מלחמות. מה שהישראלי לא מביא בחשבון, מנסה להסביר לו (ולא תמיד בהצלחה) היהודי שחי בגולה, זה כל הזמן שבאמצע.

שבועות ספורים אחרי תחילת מלחמת חרבות ברזל, בניגוד לכל אמן בינלאומי אחר שהיה מעדיף להדיר את רגליו מאזורי קרב שנויים במחלוקת, מתיסיהו בא להופיע בישראל. הוא קיים כאן בינואר הופעה בהתראה קצרה שאת הכנסותיה תרם למטה החטופים.

עכשיו הוא מתכנן לשוב לישראל, הפעם לשתי הופעות (2 באפריל בזאפה ירושלים ו־3 באפריל בזאפה גני יהושע, אורחים: עמרי גליקמן מהתקווה 6 וג'ימבו ג'יי). נוסף על כך יקבל פרס מהמשרד לענייני תפוצות ומלחמה באנטישמיות לצד תומכי ישראל ומסבירים לא רשמיים נוספים של מדיניותה כמו מייקל רפפורט, אביבה קלומפס וסטפן תומפסון.

כאן גם יחתום את סיבוב ההופעות לאלבום הקצר החדש שלו "Hold the Fire", או בעברית "עצרו את האש". שם הולם למדי את הסיטואציה, אבל מדובר במיני־אלבום ששיריו נכתבו עוד לפני המלחמה הנוכחית.

"רוצים להרוס"

בכל הנוגע לאש (שוב - ממש כמו לפני תשע שנים), גם הפעם נראה שמתיסיהו נאלץ להתמודד עימה ולשאת באחריות לתקיפה בעזה, אף שאינו תושב ישראל. הפעם היו אלה המופעים המתוכננים שלו במקומות כמו שיקגו, סנטה פה ואריזונה, שבוטלו לאור מחאות פרו־פלשתיניות ואיומים בהפגנות.

"הרבה ישראלים מתמודדים עם דברים כאלה כבר למעלה מעשור, או אולי יותר, כשהם מגיעים לארה"ב. בין אם הם מוזיקאים, מרצים או מורים", הוא אומר. "זה ידוע שארגונים כמו BDS ודומיהם מנסים לארגן חרמות, כדי למנוע מאמנים להופיע בישראל ומישראלים להופיע במקומות אחרים. זה קורה כבר שנים על גבי שנים.

"האנשים הללו רוצים להרוס, להחריב ולצייר כמפלצת כל דבר שקשור בישראל, ואני - יהודי מאוד פומבי וגלוי באהבתו ובקשר שלו לישראל, ארץ שהיתה שזורה במסע שלי מאז שהייתי בן 16 והשפיעה על הרוחניות והזהות שלי - בהחלט משמש מטרה עבורם".

אתה אפילו לא ישראלי, ומוצא את עצמך בעמדת נאשם. כמה מזה באמת קשור למלחמה וכמה הוא בעצם אנטישמיות?

"אני חושב שהרבה מזה הוא אנטישמיות. זה כמו כל הרעיון הזה שאומר עכשיו שציונות היא דבר רע. 'Zionism' הוא המונח הפופולרי החדש שהם משתמשים בו. יש כל כך הרבה בלבול, בורות וחינוך שגוי סביב הנושא הזה, אבל ההחלטה של כל כך הרבה צעירים לקפוץ כל כך מהר ולתמוך בצד אחד מעלה את השאלה אם זה סוג של אנטישמיות סמויה שנמצאת בתוך אנשים תמיד. התשובה היא שכנראה כן".

אתה מופיע בקמפוסים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב. יצא לך להיחשף מקרוב לאינדוקטרינציה אנטי־יהודית?

"כשאני מופיע בקמפוסים זה בעיקר בפני סטודנטים יהודים. במקרה הזה כולם נושאים דגלי ישראל, וזה אחד המקומות היחידים שבהם הם יכולים להרגיש בטוחים, גאים לאחוז בדגל או לחבוש כיפה. אז לא היתה לי יותר מדי אינטראקציה עם המתנגדים, אבל כמובן הם מתייצבים להופעות שלי כדי למחות. יוצא לי לשמוע אותם מפעם לפעם ואת הדברים שהם אומרים, וזה הדבר הכי צבוע בעולם.

"הם מאשימים את הקהל שבא לראות אותי, צועקים על מעריצים ומטיחים בהם: 'אם קניתם כרטיסים להופעה - אתם הורגים ילדים פלשתינים! זה מה שאתה עושה כשאתה קונה כרטיס!'. הם מקללים אותם וקוראים 'מתיסיהו הוא מטורף שתומך ברצח עם', ובינתיים הם שרים וצועקים 'From the river to the sea...', וכולנו יודעים מה זה אומר. כולנו יודעים מה המשמעות המילולית של הקריאה הזו. אני לא יודע, אולי זו סתם טיפשות".

די מדהים לראות שעכשיו, בעידן הפוליטיקלי קורקט שבו כל מיעוט שמהווה ייצוג כמעט לא קיים באוכלוסייה מקבל הגנה המונית אוטומטית, גזענות כלפי יהודים הפכה לדבר מבורך. אנשים מרשים לעצמם להתבטא כפי שלא היו מעיזים לגבי אף אוכלוסייה אחרת.

"זה נכון, וזה חד־משמעית מוסר כפול. יש סוגים שונים של גזענות ואנטישמיות בעולם, והרבה פעמים אנשים מקשרים קבוצה מסוימת לדבר מסוים. לטוב ולרע, נראה שאנשים קשרו יהודים למושגים כמו פחד ובריחה מבעיות, וגם לחוכמה, להשכלה ולעושר, וזה אומר שהם לא רוצים להשאיר מקום ליהודים לכעוס עכשיו. אסור לנו להתעצבן, אסור לנו לכעוס. גם אחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר אסור לנו להביע את עצמנו אלא אם אנחנו מביעים מסרים של שלום כמו 'כולנו צריכים להסתדר יחד', 'הפסקת אש', וכל זה. זה מוסר כפול ענק. על יהודים, משום מה, מסתכלים אחרת.

"אני חושב שאחת הסיבות לכך היא שישראל למעשה מייצגת בדיוק את ההפך מהייצוג היהודי שהזכרתי. יש לה צבא חזק, מוחות טובים, והיא מובילה בהמון תחומים - וכל זה בזמן שהיא נמצאת באמצע המדבר, מוקפת במדינות אויב ונלחמת בהן במשך שנים. זה נראה מופלא, כמעט לא הגיוני. וכאמור, יש סוגים שונים של אנטישמיות - יש כאלה שמקנאים ויש כאלה שמפחדים מהסוג הזה של יהודים שישראל מייצגת.

"מבחינתי, ישראל היא דבר שאני חוגג. בתור יהודים־אמריקנים אנחנו מרגישים גאים כל כך. כבוד להיות חלק מהעם הזה, וההרגשה היא שישראל היא כמו הסלע של האומה שלנו עכשיו".

אולי העניין הוא שגם אם יש מקום לביקורת, התחושה היא שחסר הקשר ואיזון. כמה 7 באוקטובר עוד קיים בשיח באמריקה?

"זה כמעט לא הוזכר. כמעט מעולם לא נעשה דבר כמו מה שקרה ב־7 באוקטובר, וברוב המקומות בעולם זה לא באמת הוצג כסיפור גדול. לפחות זו התחושה. וזה חשוד".

"ביקרתי באושוויץ, אבל לבקר בקיבוץ כל כך יפה ולראות אותו הרוס - זה היה סוריאליסטי. ראינו צעצועי ילדים מגואלים בדם, זה היה בלתי נתפס. ומשם ללכת לאתר נובה ולדמיין את כל הצעירים נסים על נפשם בשדות ופשוט נטבחים על ידי הטרוריסטים האלה"

בשבוע החולף דאעש ביצעו פיגוע המוני ברוסיה. איכשהו העולם לא מקשר בין פעולות כאלה לבין מה שקרה בישראל.

"זו נקודה טובה. העולם לא יהיה חופשי עד שנשתחרר מהרוצחים, מהאנסים ומהקיצוניים האלה. זה פשוט כל כך מתסכל לראות המונים זועקים על שחרור העם הפלשתיני מישראל, בזמן שברשת אנחנו רואים סרטונים של חמאס מכה זקנים ברחוב. אנחנו יודעים מה קורה, במונחים של הרעבה, מניעת סיוע ושימוש באנשים שלהם כמגינים אנושיים - ועדיין יש אנשים שחושבים שישראל אשמה, שהיא האיש הרע בסיפור הזה".

איפה טמונה הבעיה בעצם? ברור שיש נתק בין האופי של מה שקורה לבין ההנגשה שלו החוצה. הכל מסתכם בהסברה הישראלית?

"אני לא יודע את התשובה לכך. תמיד התחבטתי בשאלה הזו בעצמי. כיהודים, כמו שיעקב אומר, אחד הכישרונות הכי גדולים שלנו הוא היכולת לדבר, להתפלל, לחבר מילים לסיפורים, אז מוזר שסיפורה של ישראל לא הוצג החוצה כפי שהוא. אני לא יודע למה לא הצלחנו להעביר את המסר הזה, אבל ברור שהוא לא הועבר".

"התבגרות דתית"

עבור מי שהכירו את מתיסיהו בשנות הפריצה שלו, כמעט מוזר לחזות בו כיום. ב־2005, עשור בטרם התחיל להתמודד בעוז עם מפגינים בהופעותיו, הוציא את "King Without a Crown" ("מלך ללא כתר"), סינגל הפריצה שלו שהפך ללהיט ענק וסימן אותו ככוח עולה בשמי ההיפ־הופ והרגאי בארה"ב.

אז הוא הרגיש כמעט כמו גימיק: ראפר יהודי חרדי שמזדהה כ"מתיסיהו" ונראה ומתלבש כאברך. בחור צעיר עם זקן ופאות, חובש כובע ולובש שחורים, שמזמר על במות ברחבי העולם בז'אנר שכבר אז שלט ברשימות ההשמעה ועיצב - מוזיקלית, סגנונית ואסתטית - את צעירי שני העשורים האחרונים. אבל מילר היה הדבר האמיתי. לא גימיק וגם לא אדם תועה שמחפש זהות, לפחות לא יותר מרובנו.

הוא גדל בבית יהודי־רקונסטרוקטיבי אך לא דתי. כשהיה בן 16 ביקר בישראל במסגרת תוכנית להצגת המורשת היהודית, אז שהה תקופה בכפר נוער בהוד השרון. חוויית הביקור ההיא הביאה אותו לאימוץ היהדות האורתודוקסית ולתהליך חזרה בתשובה, כולל לימודים בתחילת שנות ה־20 שלו בישיבת חב"ד.

"פגשתי בחורה שנורתה 12 פעמים, קברה את עצמה באיזה חור ושרדה איכשהו. פגשנו חיילים, התחלנו לנגן מולם - וזה היה כמו אש שנדלקה. הרגשתי שאני לוקח חלק במסורת עתיקה של זמרים יהודים שהיו שם בשביל לוחמים יהודים, זה היה מאוד אינטנסיבי"

ב־2004, כשהיה בן 25, נשא לאישה סטודנטית לקולנוע יהודייה־אמריקנית בשם תהילה סילברמן, שאיתה הביא לעולם שלושה בנים. הבכור ביניהם, לוי, עוסק אף הוא במוזיקה, גר כיום בישראל והולך להיות מופע הפתיחה בהופעותיו הקרובות של האב בארץ. גם אם במשך הזמן שינה תפיסות אמוניות, בסך הכל ניהל לאורך העשור ההוא אורח חיים דתי, כולל הלכות ומראה מייצג כחלק מחבילה.

אבל ב־2011, במסגרת מה שכינה אז תהליך "התבגרות דתית", החליט להסיר את הפאות והזקן ולא להזדהות עוד כ"סופרסטאר רגאי חסידי". באותו זמן גם התגרש, וב־2014 נולדה לו בת מבת זוגו לשעבר, טומה דנלי. ב־2019 התחתן בשנית, הפעם עם טליה דרסלר, ולשניים יש בת ובן.

כעת, 13 שנים מאז שיצא בשאלה, הוא נראה שונה לחלוטין. פחות בן ישיבה ויותר כוכב קולנוע עם לסת מסותתת, שיער מעט ארוך וזקן לא ארוך מדי ומעט פרוע. מהסוג שנראה פחות בבתי כנסת ויותר מעטר פנים של שחקנים הוליוודיים או כוכבי רוק. אבל גם אם הסממנים החיצוניים הושלו ואורח החיים כבר פחות קפדני בכל הנוגע לאורחות היהדות, במונחים רוחניים וחיבה לציון - לא הרבה השתנה מבחינתו.

"אני חושב שעם השנים הדת הפכה להיות פחות חשובה עבורי, למען האמת", הוא מסביר. "היא תמיד היתה משהו שהתלהבתי ממנו ונשארה כזו, זו אהבה שלי ומערכת יחסים עם הרבה עליות ומורדות. הדת עזרה לי ליצור את כל ההשקפה שלי על החיים, את החזון של איך דברים צריכים להיות ואיך הם יכולים להיות. בתוך זה גם נאבקתי בה, כמו הרבה אנשים שנאבקים בה. זה יכול להיות קשה לחיות מול הדת.

"הרעיון של 'אלוהים' תמיד היה משהו חשוב לי, משהו שהייתי מחובר אליו. אבל הרגשתי שהוא הפך להיות יותר מדי כמו אחריות ושאני רוצה שהיחסים שלי עם אלוהים יהיו יותר אורגניים, גם אם הם פחות נוכחים ויומיומיים. גם אחרי שכבר לא הייתי דתי, היהדות תמיד היתה חלק גדול ממי שאני. היא פשוט הפכה עם הזמן פחות ופחות למוקד של הרבה מהשירים, הכתיבה והקהל שלי".

כלומר, עברת לעסוק גם בדברים אחרים שהרכיבו את הזהות שלך.

"לתוך שנות ה־30 וה־40 שלי התחלתי לכתוב הרבה יותר מנקודת מבט אנושית. כאבא, כאדם במערכת יחסים, או כאחד שעובר גירושים, חווה התמכרות, מתרגל יוגה, חי בלוס אנג'לס או דוגל בתזונה מקרוביוטית (פילוסופיית תזונה מבוססת על אמונות המזרח הרחוק - ע"פ). אלה פשוט עוד דברים שעברתי בחיים.

"זה אפשר לי חופש מסוים, כאילו הכל נפתח בפניי שוב וטעמתי עולם בפעם הראשונה. ובאותו הזמן כל השדים והדברים שהייתי מסוגל לאהוב והיו חבויים עד אז יכלו להשתחרר. יכולתי להיכנע לדברים האלה, וזה התבטא במוזיקה שלי. איבדתי גם הרבה מעריצים בגלל זה, כי פתאום הסיפור שלי לא היה השירים הישנים, כמו 'One Day'. אבל נוספו גם מעריצים חדשים, שהתחברו אלי עמוקות כי ראו שאני אותנטי".

באמת חווית התמרמרות מצד מעריצים ותיקים שלך אחרי שהתרחקת מהדת?

"כן, היו כל מיני דברים. זה היה לפני שנים. היו אנשים שאולי פשוט לא הבינו את זה והרגישו נבגדים באופן כלשהו, אבל היו גם כאלה שמה שעברתי עזר להם להשתחרר ולהרגיש חופשיים יותר, כך שזה השפיע על אנשים שונים בדרכים שונות. עבורי זה היה רק חלק מהמסע האישי שלי. לא התכוונתי לתת לעובדה שאני מוזיקאי, או שיש לי תדמית של דמות דתית שעושה פופ מיינסטרימי, לקבע אותי. אני צריך לייצג את עצמי".

"יש שינוי פרדיגמה עצום אחרי 7 באוקטובר. במובן מסוים, אנשים נאלצים לבחור צד כזה או אחר. אם אתה יהודי־אמריקני, אתה נאלץ להסתכל על זהותך ולקבל החלטה - האם אתה מתכוון לדבר? האם אתה מתכוון להגן על עצמך ועל אנשיך, או לא?"

"להיות תומך נאמן"

אבל משהו בזהות היהודית הזו, הוא מספר, בכל זאת שב אליו - ב־7 באוקטובר. בבוקר השבת האיומה ההיא הוא התעורר, שמע את החדשות ודאג לבנו, שומר השבת, שנמצא באזור בירושלים. אותה יממה השפיעה עליו לא מעט גם בזכות רגע סוריאליסטי שהתרחש בשעות הערב, כשבמהלך הופעה בפסטיבל רגאי בלאס וגאס איתר בקהל אדם שמניף דגל ישראל.

"זו היתה הרגשה מוזרה לשיר ולנגן מוזיקה אחרי שמשהו כזה קרה", הוא אומר. הדגל מצא את דרכו לבמה, ועבורו היה מדובר לא רק באקט של סולידריות אלא גם של הצהרה. "כך דברים יתחילו להיראות מכאן", הוא אומר, ומתכוון להצגת התמיכה שהוא מאמין כי כל יהודי אשר חי בעולם, בטח אם הוא מפורסם ומוכר לקהלים רבים, צריך להפגין. תחושת השתייכות שמחייבת פעולה. גם אם יש קולגות, מכרים ומפורסמים שעוד לא הפנימו זאת.

אתה בעצם אומר שמי שמנסה להתכחש ליהדות שלו עוד לא הבין שהעולם לא מתכחש לה?

"יש שינוי פרדיגמה עצום שקרה אחרי 7 באוקטובר. במובן מסוים, אנשים נאלצים לבחור צד כזה או אחר. אם אתה יהודי־אמריקני, אתה נאלץ להסתכל על זהותך ולקבל החלטה - האם אתה מתכוון לדבר? האם אתה מתכוון להגן על עצמך ועל אנשיך, או לא? כולם נאלצים להיכנס למקום הזה שבו צריך לחשוב לעומק. זה כמו סוג של תשובה, חישוב מסלול, כדי להבין מי הם ואיפה הם עומדים.

"עבורי, כשראיתי את הדגל בהופעה, זה היה רגע שבו אמרתי 'כן, ככה הדברים הולכים להתנהל מעכשיו. מנקודה זו ואילך אני הולך להיות תומך נאמן'. אינסטינקטיבית, הרגשתי שעבורי זה הדבר הנכון לעשות".

יש לא מעט יהודים שלא ממהרים להתבטא בנושא, משלל סיבות. גם אותם אפשר להבין.

"הרבה אנשים שואלים אותי לאחרונה 'איך אתה מרגיש עם זה שאתה אחד היחידים שמתבטאים בנושא?', או אומרים לי 'אתה אחד האמנים היחידים שמגיעים לישראל'. אני אומר שזה סימפטום של מחלה שכבר קיימת. אנשים מפחדים להגיד דברים מחשש ש'יבטלו' אותם והם יאבדו חברים, בני זוג, וכדומה.

"העובדה שאתה רואה כל כך מעט אנשים שמתבטאים בנושא מראה שיש המון יהודים באמריקה שמנותקים מאוד מישראל ומהיהדות שלהם, וזה היה כך עוד קודם. אם גדלת בקהילה דתית באמריקה - זה קצת שונה, כי אתה יודע, ברור שאתה חי חיים יהודיים ואתה מאוד מחובר לכל זה, אבל רוב היהודים כאן - הלארי דיווידים והסת' רוגנים וכל היהודים הרפורמים - הם אולי נושאים איזשהו קשר להומור יהודי ויש בהם משהו מאוד יהודי, אבל אין להם את החיבור הזה. או שאולי הוא לא כל כך חשוב להם.

"הרבה יהודים אמריקנים בטח אומרים 'טוב, אני לא ממש מכיר את ההיסטוריה של האזור, אני לא ממש מכיר את הסיפור. אולי כולם צודקים וישראל לא אמורה להיות שם, אולי הם באמת כובשים את הארץ'. אין להם את ההיסטוריה ואת הידע, אבל עבורי, היות שהקדשתי עשור מחיי ללמוד ולחיות אורח חיים יהודי וזה היה הדבר העיקרי בחיי, הפרספקטיבה שלי קצת שונה מזו של רוב היהודים בארה"ב".

"יום משמעותי"

בביקור האחרון שלו בארץ לפני שלושה חודשים, שכלל גם הופעה בעצרת למען שחרור החטופים, ביקר מתיסיהו ביישובי עוטף עזה שנפגעו ופגש שורדים של אירועי אותו יום.

"זה היה יום מאוד משמעותי עבורי", הוא אומר. "ירדנו מהמטוס ומייד הלכנו לבקר בקיבוצים. מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן. כלומר, ביקרתי באושוויץ, הייתי בכמה מקומות, אבל לבקר במקום כל כך יפה ולראות אותו כל כך הרוס - זה היה סוריאליסטי. ראינו חורים שנוצרו מקליעים וצעצועי ילדים מגואלים בדם, זה היה פשוט בלתי נתפס.

"ומשם ללכת לאתר נובה ולדמיין את כל הצעירים האלה נסים על נפשם בשדות הפתוחים ופשוט נטבחים על ידי הטרוריסטים האלה. זה שונה מלצפות בזה על מסך ברשתות החברתיות או משהו.

"פגשתי בחורה שנורתה 12 פעמים, קברה את עצמה באיזה חור ושרדה איכשהו. פגשנו חיילים, התחלנו לנגן מולם - וזה היה כמו אש שנדלקה. כולנו היינו מאוחדים. הרגשתי שאני לוקח חלק במסורת עתיקה של זמרים יהודים שהיו שם בשביל לוחמים יהודים, זה היה מאוד אינטנסיבי".

לאונרד כהן הופיע במלחמת יום הכיפורים מול חיילים במוצבים צבאיים. זה משהו שהיית עושה בעצמך?

"כן, וזה מעניין כי אני יודע ששנים מאוחר יותר לאונרד כהן דווקא שינה את הגישה שלו בנושא, אבל בשלב מסוים היה ברור שהוא תמך מאוד בחיילים הישראלים".

"אני רוצה שהיחסים שלי עם אלוהים יהיו יותר אורגניים, גם אם הם פחות נוכחים ויומיומיים. גם אחרי שכבר לא הייתי דתי, היהדות תמיד היתה חלק גדול ממי שאני. היא פשוט הפכה עם הזמן פחות ופחות למוקד של הרבה מהשירים, הכתיבה והקהל שלי"

האם בסיבוב ההופעות שלך עכשיו הרגשת מאוים מכל מה שקורה?

"אני חייב לנסות להיות מודע לעובדה שמשהו יכול לקרות. אנחנו צריכים לנסות להיות ערניים ולשמור על אבטחה נאותה וכל זה. בסופו של יום, אתה לא יודע כמה שליטה באמת יכולה להיות לך, אבל אני חושב שזה חלק חשוב ברוח היהודית שבי.

"במובנים מסוימים אני מרגיש מחובר עכשיו למשהו הרבה יותר גדול ממני ומהחיים שלי אפילו. לאורך כל ההיסטוריה, הרוח היהודית עמדה מול השתקה. תמיד עמדנו על שלנו. יהודים מתו במשך אלפי שנים רק משום שסירבו שישתיקו אותם. אני לא הולך להיות זה שמתחיל לשתוק".