יום שישי בצהריים, תיאטרון תמונע התל־אביבי מלא בצופות ובצופים. חלקם מפונים מהעוטף שהוזמנו לרגע של הפוגה. שחקני ההצגה "שמואל", נטע וינר, נטע שפיגלמן ויפתח אופיר, כבר עומדים על הבמה - ופתאום אזעקה. "היה שם רגע מיוחד", מספר וינר. "יוני, מזל והיטלר (הדמויות שהם מגלמים, בהתאמה, ל"ס), יחד עם מאה ומשהו איש, משתטחים על הרצפה בתמונע עם ידיים על ראש, ואנחנו ממשיכים באלתורים בזמן האזעקה".
לא בטוח שמי שהגה את הביטוי "ההצגה חייבת להימשך" חשב על סיטואציה מופרכת כל כך, אבל אגדת ההיפ הופ "שמואל" - שאותה יצר וינר יחד עם תומר אברהם, כבר נמשכת בהצלחה משנת 2018. במרכז המחזה עומד בחור בשם יוני, שהתאבד והגיע לגיהינום. שם הוא פוגש את אדולף היטלר. כן, כן, היטלר ההוא. יוני לא מוכן להישאר בגיהינום רגע אחד נוסף ורוצה לחזור לכדור הארץ, אל שמואל, האוגר האהוב שלו. היטלר מסביר ליוני שכדי לצאת מהגיהינום הוא חייב לעבור תיקון ולנצח את השטן (בגילומו של אורי יניב) בבאטל ראפ - קרב בין ראפרים שמתחרים ביניהם בביטים ובחריזה.
"סיפרו לי על איזו סקיצה של מחזה קצר, וביקשו ממני לקרוא את אחת הדמויות", נזכר וינר בתחילת הדרך. "זה הרגיש כמו הדבר הכי מטומטם שקראתי כל חיי, וזה היה מצחיק כמו שום דבר אחר. קטעי הראפ לא היו כתובים בכלל, ואלתרתי את הראפ על המקום. הופענו עם זה בפסטיבל, וזה היה היסטריה".
"זה היה מטורף", מוסיפה השחקנית נטע שפיגלמן, שמגלמת ב"שמואל" את זונת הרחוב מזל - אמו של יוני, שנרצחה ומצאה את עצמה בגיהינום. "בפעם הראשונה בחיים הרגשתי מה זה שהקהל שואג עלייך. לא הכרתי את הכוח של זה. בתיאטרון גשר קוראים לזה חוליגניות, לווייב הזה של לאלתר, להצחיק, להיות בקשר עם הקהל. זה היה נורא חי".
וכך, המחזה הקצר הורחב למחזה באורך מלא, לגיהינום הצטרפה דמות של חוטא נוסף, בַּיִן (בני אלדר), שכמו קין התנ"כי רצח את אחיו (אבל מכיוון שהיה השני שעשה זאת, אחרי קין, הוא לא זכה לתהילה), ואת מושכות הבימוי לקח מולי שולמן.
"השטן הוא השכר דירה"
לצד הנונסנס והגרוב, "שמואל", הצגה שמזכירה ברמת המבנה את "הקוסם מארץ עוץ" (רק שבמקום שביל האבנים הצהובות יוני צועד דרך מדורי הגיהינום) - מבקרת את המקום שבו אנו חיים, במיוחד אם מצליחים לעקוב אחר מילות השירים שהשחקנים יורים בקצב:
"הגיהנום הוא שתיקה / הוא הפחד מכל מי שהוא לא אתה / הוא פליט על גדר, מהגר / מבקש נייר, מחניק צעקה / הוא תוצר גולמי מקומי / הוא הפאקינג תור בביטוח לאומי / הוא הפקיד שומה במע"מ שאומר 'למה מי אתה מי אתה מי' / הגיהינום הוא בכנסת - בבילון טאוור / בקו 18 - rush hour / במקום בו יואב גלנט לובש בייבידול מעופרת יצוקה / שם יכתבו מחר את ישראל היום / כסף מדם, שנ"צ בחברון / השטן הוא השכר דירה / השטן הוא חוקי הגירה.../ השטן הוא גזענות, הוא רצח נשים, אש להבה / אתה? בקושי חצי סמוטריץ' על קורקינט בתחתונים מפרווה".
את המילים הללו מטיחה דמותו של יוני בקרב ראפ מול השטן, אותו שטן שלאורך ההצגה לובש תחתונים מנומרים ורוכב על סקטבורד חשמלי. ובכלל, היוצרים לא חששו לשחוט פרות קדושות על הבמה, והדוגמה החזקה ביותר לכך היא העיסוק הישיר בדמותו של היטלר, שב"שמואל" מצליח להיות, עד כמה שמוזר לכתוב את זה, דמות כמעט חביבה.
היטלר הגרוטסקי והילדותי מסתובב על הבמה לבוש במכנסי חאקי קצרים ועונד על זרועו לב אדום במקום צלב קרס - ומבקש מחילה מיוני, נציג העם היהודי בגיהינום. באחד הדיאלוגים השנונים הקונפליקט ביניהם מתלהט, והיטלר טוען להגנתו שבזכותו הוקמה מדינת ישראל.
נטע וינר: "יש משהו בביט ובראפ שהוא סטוריטלינג טהור. זה מחליף את המדורה, לא משנה - בברונקס, ביפו, ברמאללה או בגיהינום. האמצעים האלו, של החרוזים והביט, הם התפאורה, התאורה, הדרמטורגיה. התיאטרון מושתת על זה"
"דרך הדמות הזו רצינו לדבר על מעגל של קורבן ומקרבן, של זעם מול סליחה", אומר וינר, כשאני שואל אם היה חשש לשחק, או בכלל להעלות דמות כזו. "ברור לי שזה פרובוקטיבי במידה, אבל יש פה משהו עמוק, שמהווה מנוף לשיח. יש זרם בלימודי גמרא שאומר שצריך להתפלש בבוץ כדי להגיע לזהב. צריך להשתטות באמת, לדבר דברי הבל, כדי להגיע לדברי חוכמה. 'שמואל' הוא הערוץ הזה. זה ללכת על ה'הכי מטומטם' - בשביל להגיד את מה שבאמת רצית".
שהוא?
"שהגיהינום הוא פה, והבחירה אם להפוך את החיים האלה לגיהינום או לגן עדן נמצאת בידיים שלנו. ב'שמואל' אנחנו נכנסים בכל מיני דברים מהיום־יום שלנו שהם לגמרי גיהינום: גזענות, אטימות, סקסיזם. היכולת להגיד את זה בלי להיות מטיפני ודרך לעשות מעצמך צחוק - זו זכות גדולה, זה חסד".
גם התפקיד של שפיגלמן, מזל הזונה, הוא מצחיק ומכמיר לב כאחד. "כשמישהי כמוני הולכת, מישהו בכלל יודע על זה? מישהו מסמס על זה? מישהו מצייץ על זה? מישהו מוזמן לפאנל באולפן לדבר על זה?!" מלינה דמותה בהצגה.
"היא סוג של ליצן עצוב", אומרת שפיגלמן. "רצינו שזה לא יהיה דאחקה, רציתי להביא משהו הארדקור. מזל חמודה ונוגעת ללב, אבל היא גם הולכת בצורה כפופה ומדברת בקול שרוט. אני יכולה לאלתר איתה שעות, היא מעיין נובע".
"באטל בין טופאק לברכט"
אם מחפשים גושפנקה נוספת להצלחה של "שמואל", מלבד הסולד־אאוטים והקהלים הרחבים שההצגה מביאה, אפשר למצוא אותה בכוכבים שהסכימו לאחרונה להתארח בקרקס הזה. לפני כשנה היתה זו רבקה מיכאלי, שהצטרפה לקאסט אחרי שראתה את ההצגה בתמונע וסיפרה כי התאפקה לא לצחוק, "כדי לא להפסיד אף מילה". בספטמבר האחרון "שמואל" העבירו את המופע למועדון הבארבי המיתולוגי, ולשם כבר הצליחו לגייס את אורנה בנאי ואת הראפרית אקו, שהרימה את הקהל המשולהב על הרגליים.
"ראיתי את 'שמואל' בתמונע ועפתי עליהם, עף לי הראש, ומאוד רציתי לראות את ההצגה שוב", סיפרה בנאי ל"ישראל היום" בחודש ספטמבר האחרון, במהלך אחת החזרות. "כשראיתי את זה בפעם הראשונה, חשבתי שזו אחת מההצגות האלו שבקלות הופכות לקאלט - היא לא פוליטיקלי קורקט, היא רוצחת כל פרה קדושה אפשרית, ורואים שאנשים מגיבים לזה, ואגב, שגם הנוער מחפש את זה".
איך באמת את מסבירה את ריבוי הקהל הצעיר, שבדרך כלל לא מגיע בהמוניו לתיאטרון?
"יש כאן חומרים שהם יותר אקסטרים, וזה קהל שמחפש לא להשתעמם. דברים סולידיים ושמרניים כנראה פחות מדברים אליהם. ההצגה הזו בועטת, עם הרבה תעוזה, ולא עושה הנחות לאף אחד. בסוף זו סאטירה, וזה משמח לראות שהז'אנר הזה מדבר לנוער".
כמו כל השחקנים ב"שמואל", גם בנאי נדרשה להתמודד עם קטע ראפ. "זו היתה המשוכה הגדולה מכל. אמרתי לעצמי, 'וואי, זה הולך להיות לא קל', אבל הם לא ויתרו לי. נטע (וינר, ל"ס) שלח לי הקלטה, וחשבתי שזה אתגר, אבל אני לא מוותרת. הקשבתי ולמדתי ועשיתי חזרות, אבל ברגע האמת על הבמה - שכחתי". בבארבי בנאי התקשתה לרגע בראפ. המילים ברחו, היו רגעים של שקט, ואז - היא עצרה ואמרה בחיוך: "איזה מזל שהאחים שלי חזרו בתשובה, והם לא יכולים לשמוע אותי". לבסוף, אחרי ניסיון או שניים, היא צלחה את המהמורה.
נטע וינר: "יש זרם בלימודי גמרא שאומר שצריך להתפלש בבוץ כדי להגיע לזהב. צריך להשתטות באמת, לדבר דברי הבל - בשביל להגיע לדברי חוכמה. 'שמואל' הוא הערוץ הזה. זה ללכת על ה'הכי מטומטם' - כדי להגיד את מה שבאמת רצית"
ואולי הרגע הקטן הזה מספר משהו סימבולי על הכלי הזה שנקרא ראפ. "יש משהו בביט ובראפ שהוא סטוריטלינג טהור, זו המהות של הז'אנר הזה", אומר וינר על הבחירה להעלות אופרת היפ הופ. "זה מחליף את המדורה, זה המעגל של הפריסטייל - לא משנה אם זה בברונקס, ביפו, ברמאללה או בגיהינום. זו המהות של לספר סיפור. של הקומזיץ. האמצעים האלו, של החרוזים והביט - הם הכל: הם התפאורה, התאורה, הדרמטורגיה. התיאטרון הראשיתי ביותר מושתת על זה. לא היה צריך ללמד את שייקספיר שמצלול, מקצב וביט הם מה שמכתיב את הסיפור שלך, ואני לא בטוח מי היה מנצח בבאטל בין טופאק לבין ברכט, ברמה של סטוריטלינג והאיכות של הדברים".
"כשהתחלנו לפני 15-12 שנה, ההיפ הופ לא היה דבר מגניב", סיפרה אקו בחזרה שהתקיימה בספטמבר באולפן בדרום העיר. "אחרי ההצלחה של סאבלימינל היתה תקופת רגיעה, ואחריה היו שנים של יובש. ואז פתאום התקבצו להם מלא חנונים שאוהבים היפ הופ, והיום הרבה מאותם אנשים הם מובילי הז'אנר. היום ההיפ הופ גדל ומתרחב לכל כך הרבה תת־ז'אנרים. נוספו המון קולות וצבעים, וזה נותן עושר וחופש. כיף להיות חלק מזה בתקופה כזאת מדהימה של פריחה, עם כל כך הרבה יוצרות ויוצרים חדשים".
איפה הצעירים?
ועדיין, חרף ההצלחה, בתחילת הדרך וינר והיוצרים התקשו למצוא בית ל"שמואל". "זה עשה סיבוב על השולחנות של כל תיאטרון שאתה יכול לעלות על הדעת, רפרטוארי ומרכזי פרינג'. אף אחד לא ממש רצה להתעסק בזה", אומר וינר, "עד שבסוף תמונע אמרו - זה יכול לקרות כאן".
מה היו הפידבקים שקיבלתם מהתיאטראות?
"זה משהו שקצת קשה לבלוע אותו. אלה דברים ששמעתי כביקורת - זה לא בדיוק תיאטרון, אבל גם לא מופע ראפ. מבחינתי, זה האמ־אמא של התיאטרון והאמ־אמא של מופע הראפ. זה שיעור גדול מאוד בהקשר של דרך ואמונה בדבר. גם אם הדלתות לא נפתחות מייד, אלה כנראה דלתות שלא אמורות היו להיפתח. בתוך כמה חודשים, כשהתחלנו לרוץ עם זה בתמונע, התחוור לנו שיש לזה בית בלב של הקהל, שאוהב את זה ובא בפעם הרביעית או החמישית".
ובאמת, השאלה למה התיאטראות הגדולים לא קיבלו שלאגרים כמו "שמואל" או "העיר הזאת", אופרת ראפ נוספת שהפכה לקאלט ורצה במאות הצגות ברחבי הארץ, היא שאלה מעניינת. בישראל אין ממש נתונים על פילוח הצופים בתיאטרון לפי גיל, אבל כל מי שיבקר באחד התיאטראות הרפרטואריים יבחין בקלות בממוצע גילים מבוגר יחסים. ועדיין, בשנים האחרונות ניכר שהתיאטראות מנסים לפנות לקהל מגוון יותר. בהצגה המוזיקלית "רינגו", למשל, שרצה מאז 2021 בביצוע קבוצת צעירי הקאמרי ומספרת על בחור שאיבד את איבר מינו, צפו יותר מ־45 אלף צעירים (עד גיל 35), כך לפי נתוני התיאטרון.
"אנחנו עוסקים הרבה ביצירת חוויה חוזרת לאותם צעירים", מספר גלעד קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי. "פגשתי לא מזמן בחורה שסיפרה שהיא היתה ב'רינגו' ואחר כך הגיעה גם ל'אדיפוס', וזה הכי משמח אותי. מסיבוב באולמות בערב אני מרגיש שהגיל הממוצע באולם יורד, אבל כמובן יש לנו עוד הרבה עבודה כדי שייווצר כאן דור העתיד של צופי התיאטרון".
בתקופה של סטרימינג ופריחה של הטלוויזיה, אתה חושש שצעירים יפסיקו לפקוד את התיאטרון?
"אני לא חושש שצעירים יפסיקו להגיע, אבל זה בוודאי אתגר גדול להמשיך ליצור תיאטרון חי ורלוונטי, שייתן לאנשים את התחושה ששווה לצאת בשבילו מהבית. אנחנו מזהים ביקוש גדול בקרב קהל צעיר ומשתדלים ללמוד מכל הצגה. לרוב, הצעירים רוצים תיאטרון שיאתגר אותם, ולכן אני משתדל להיות מדויק בבחירת התכנים הלא קונבנציונליים ובבחירת היוצרים והשחקנים. לראות מה קורה בתיאטראות הפרינג' ולדבר עם קהל צעיר, אבל בעיקר לשאול את עצמי מהם הדברים שאני הכי הייתי רוצה לראות".
יכול להיות שהתיאטרון הרפרטוארי בישראל שמרני מדי בבניית הרפרטואר שלו?
"אנחנו לוקחים לא מעט סיכונים כלכליים ואמנותיים בבניית הרפרטואר. לקחנו סיכון גדול בבחירה להעלות את 'מלאכים באמריקה', שהיא יצירה תובענית ומורכבת מאוד, ואני שמח לראות שמגיעים להצגה אנשים מכל הגילים.
"הרבה יצירות מצוינות צומחות בפרינג', והתפקיד שלי כמנהל אמנותי הוא לנסות לא לפספס אותן. כשראיתי למשל את 'ניים דרופ' (יצירה של ג'ייסון דנינו הולט שהתחילה בפרינג', ל"ס) בתיאטרון הבית, הרגשתי שזה חייב להיות בקאמרי, ואכן ההצגה עלתה אצלנו בגרסה מחודשת והיא רצה בהצלחה כבר יותר משנה. מגיע אליה קהל מאוד מגוון, אז דברים כאלה בהחלט קורים".
גם בתיאטרון הבימה פתחו בסוף 2021 את אולם "הבימה 4" לאירוח של הצגות פרינג', מופעי סטנד־אפ, מוזיקה ומחול. ההצגות הן לא חלק מהרפטואר הרשמי של הבימה, אבל מקבלות את חסות התיאטרון, וכן סיוע בשיווק ובהפצה. מי שעומדת מאחורי היוזמה הזו היא שירי לוטן, שחקנית, מפיקה ומנהלת התוכן של המקום. "היה לנו ברור שזה אולם שמיועד לצעירים", היא מספרת. "צעירים אוהבים ללכת להופעות ולתיאטרון - מי שאומר שהוא לא אוהב תיאטרון, כנראה לא ראה תיאטרון טוב. היום האולם עובד ערב־ערב, ולפעמים גם פעמיים בערב".
"צעירים הם לא נוסחה. צעירים אוהבים דברים טובים, כמו כל קהל", מספר אריק עשת, המייסד והמנהל האמנותי של תיאטרון האינקובטור, שבין היתר נולדה בו "העיר הזאת". "90 אחוז ממה שאנחנו עושים הוא לצעירים, הקהל שלנו הוא בני 35-16, אבל זה אומר שאתה צריך לעשות דברים טובים ואיכותיים. כשעמית (אולמן, ל"ס) יצר את 'העיר הזאת' הוא היה איש צעיר, והוא דיבר בשפה מוזיקלית תיאטרלית שדיברה גם אל הקהל. קהל צעיר הוא קהל אינטליגנטי, יש לו ציפיות שהמופע יהיה חכם, וירטואוזי וידבר בשפה עכשווית, אקטואלית, וגם יעשה שימוש בהומור".
מה התיאטראות הרפרטואריים יכולים ללמוד מכם?
"צריך לתת אפשרות גם ליוצרים צעירים לעשות דברים. נוח יותר לקחת מישהו שכבר עשה משהו ויודע משהו, אבל צריך לקחת סיכון. לדוגמה, 'העיר הזאת' - מנהל אמנותי היה יכול לקרוא את זה ולהגיד 'מה זה, אין פה מחזה?!' זה ז'אנר חדש, וזו לא הצלחה מובטחת, והנה, עכשיו זה הפך לסרט. אתה צריך להאמין בזה וביוצרים, ולהאמין שזה יכול להפוך למשהו בועט וחדשני. זה בעצם לתת צ'אנס ולקחת סיכונים".
"הגיהינום הוא פה"
ספטמבר האחרון היה אמור להיות חודש מכונן עבור "שמואל". ההצגה יצאה לראשונה מגבולות הפרינג' של תמונע אל מועדון הבארבי, כאמור, והיוצרים כבר סגרו מראש הופעות להמשך. הקהל הגיב בהמוניו, ההופעות הפכו סולד אאוט, אבל אז פרצה המלחמה.
אחרי הפוגה של חודשיים "שמואל" חזרה לתמונע, ובניגוד לחששות, הקהל שוב הגיב. "יש הרבה רצון להרגיש ביחד, ורצון לחיים", מסביר וינר את העובדה שאנשים חוזרים אט־אט אל אולמות התיאטרון. "אני מרגיש בידיים שלי את הלב של האנשים והוא כבד, אבל זה נותן ערך ומשמעות. הקהל של אחרי 7 באוקטובר עדיין שואג מצחוק, אבל פתאום מופיעים גם גוונים אחרים - של עומק ובכי ופורקן, דברים שלא ידעתי שיש ב'שמואל'".
בסוף זו הצגה מאוד מצחיקה, איך היא התקבלה בימים אלו?
"אין אזהרת טריגר גדולה מספיק לתלות מעל הדבר הזה, בהתחשב בעובדה שאנחנו מתחילים עם היטלר. הכל מתרחש בגיהינום, ומוטיב המוות מאוד דומיננטי. יש פה משהו מאוד פרוע. מצד שני, זאת האמת, אלה החיים, ומה שהצחיק אותנו ואת הקהל לפני (7 באוקטובר, א"ס), לא הפסיק להצחיק אותנו. אבל כן, יש עכשיו ממד של חמלה והתכווננות, ועם זה החלטנו ללכת. זו היתה חוויה מקרבת וחוויה של הודיה".
המפונים מהעוטף שהתארחו בהצגה בתמונע מסכימים שהצפייה בתיאטרון, ועוד בתיאטרון כזה, יכולה לסייע ולהקל במעט. "מה שקורה מאז אוקטובר גורם לך להיות כל הזמן במצב של הישרדות, והאפשרות להיות כמה רגעים ברוח וביצירה - היתה בשבילי משהו שמאוד פותח את הלב", מספרת אוריאנה גולן, תושבת קיבוץ ניר עם, שמאז 8 באוקטובר נמצאת עם משפחתה במלון בתל אביב.
"לראות את 'שמואל' לא היה משהו שעשיתי בקטע אסקפיסטי, שלפעמים זה גם מעולה. זה לא היה בידור כדי לא להיות במציאות - זה היה להיות במציאות. מה שעברנו רק העצים את זה שאנחנו אורחים לרגע כאן על הכדור. גם בהצגה הם אומרים שאין גן עדן, שהחיים הם כאן ועכשיו".
אריה היינה, גם הוא תושב ניר עם, שנמצא עכשיו בסבלט בתל אביב, מספר שהגיע לצפות בהצגה כדי לשמור על שגרה ועל שפיות. "אני מכיר הרבה מאוד אנשים שעדיין קשה להם, ושלא מצליחים לעשות את זה עדיין, חלקם ממשפחות של חטופים. אבל אין פה עשה ואל תעשה. כל אחד עם מה שמרגיש לו בנוח, וזה לוקח זמן. צריך קצת לנקות את הראש".
גם וינר לא מסכים עם האמרה "שקט, יורים". לדבריו, "המקום של התיאטרון הוא מקום שבו אנשים מתאספים כדי לעבד תחושות קולקטיביות, או כדי להבין על מה חשוב להם להילחם, ולכן זה קריטי. לדעות שלנו, לרגש שלנו, לכוונה, לזעם, לאהבה שלנו - יש ערך, בימים רגילים ובטח עכשיו. ובישראל אין ימים רגילים, יש אשליה של שגרה, אבל זו רק אשליה, ו'שמואל' יושבת על החרך הזה, על להגיד את הדבר הזה. יש דחיפות של הלב ושל החיים, במיוחד כשהחיים פה והמקום הזה יקרים לנו".
הטקסט שמסיים את המופע מדבר, לדבריו, לא רק על הגיהינום הסמלי שעל הבמה, אלא "על הגיהינום שהוא החיים שלנו במקום הזה כרגע". היום אותן מילות סיכום מקבלות גוון אחר: "זה לא פאקינג השטן / אנחנו חיים בגיהינום / בין רצח עם, למלחמה, לאלימות, לדיכאון / זמן לעמוד על הרגליים ולצעוק מלוא הגרון".