7 באוקטובר תפס את היזמית, המרצה, המאמנת והסופרת יהודית כץ בחופשה משפחתית שלווה בהודו. באבחה אחת הפך הטיול בגן העדן הפסטורלי למאבק שלה על שפיות הרחק מישראל הבוערת. מה שתוכנן להימשך חודש, התארך באילוצי המלחמה, וכשחזרה סוף־סוף נקלעה, כמו כולנו, לשגרה המאיימת של אזעקות, חדשות מכאיבות ובשורות איוב יומיומיות של "הותר לפרסום".
"היינו בדרום הודו, באזור עם קליטה סלולרית משובשת, בדרכנו לראות פילים. בתשע בבוקר, שעון מקומי, הגיעו ההתרעות הראשונות על טילים בישראל. נבהלנו. ואז הגיעו הדיווחים הקשים הבאים - ואיבדנו קליטה. עברנו שעות מאוד לא פשוטות, בין התרגשות מהפילים ומהג'ונגל הפראי לבין הידיעה שמשהו ממש רע קורה בארץ. רצינו לחזור במהירות, אבל ביטולי טיסות אילצו אותנו להישאר בהודו".
ב־8 באוקטובר פרסמת משם פוסט קצרצר: "אני מצטערת".
"הרגשתי צער עמוק, עוד לפני הכעס וההלם שבאו אחר כך. רציתי לבקש סליחה מכל מי שגר בעוטף. הבנתי שהם באמת הופקרו. המילה שהדהדה בתוכי היתה 'סליחה'. זה לא היה רציונלי, ואני יכולה להבין את המקום של מי שלא היו לו מילים. גם לי לא היו בהתחלה עוד מילים".
אפרופו מילים, אפילו השאלה הכי בנאלית, "מה שלומך", הפכה בחודשיים האחרונים לקשה.
"כי התשובה ממש תלויה ברגע מסוים. אני מוצאת חופש בפירוק של השאלה 'מה שלומך?' לרגע נתון. אם תשאלי אותי עכשיו, אז ברגע זה טוב לי, כי אני עושה דברים שעשויים להועיל, אבל אתמול בבוקר קיבלתי בשורה על מישהו שאני מכירה שנהרג בעזה, וכל הבוקר היה עצוב וקשה. חשבתי כמה לא הוגן שאנשים צעירים מסיימים את חייהם".
למה קשה לנו לענות על השאלה הזו?
"כי קשה לנו להכיל מורכבות. אם אענה לך 'שלומי ממש טוב', זה יישמע כאילו אני לא אמפתית מספיק. וגם אם אענה 'הכל חרא, לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו', זה לא יהיה מדויק, כי יש מורכבות.
"יש פסיפס שקיים כרגע בין אבל, התמודדות ו'יאללה, שגרה'. אנחנו לא רוצים לשמוע עוד את המילה 'חוסן', שכבר יצאה לנו מכל החורים, אבל כשמזמינים אותי להרצאות, עולה בבירור שזה מה שאנשים זקוקים לו כרגע: לדבר על החרדות שלהם, הדאגות, הלחץ, קשיי שינה והתמודדות עם חוסר ודאות.
"כולנו רוצים שהבעיות שלנו עכשיו יהיו קטנות, ולצד זה רוצים אפשרות להתפרק בבכי ולבקש עזרה. זה גם וגם, וזה מהרגע להרגע. אנחנו חושבים שאם נקבל את המצב, זה אומר שאנחנו מאשרים אותו ונותנים לו לגיטימציה, אבל זה לא כך. יש משפט יפה של קארל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית: 'רק כשאני מקבל את עצמי כמו שאני, אני יכול להשתנות'. אז רק כשאני מקבלת את המצב כמו שהוא, אפשר להתחיל לתת לעצמי מענה. הרבה מהסבל שלנו מגיע מזה שאנחנו עדיין לא מקבלים את המצב".
איך "מקבלים" את המצב?
"לקבל את המצב לא אומר להיות פסיבי, לשבת ולחכות בצד עד יעבור זעם. זה אומר לקבל את העובדה שאני עצובה, שאין לי מוטיבציה, או להבדיל, שדווקא טוב לי בחיים האישיים ובעבודה, ואני לא צריכה להתבייש בזה. כשאקבל את המצב אני אוכל למצוא מה נכון לי כרגע, וגם לעזור לאחרים".
שמונה מיליון הורדות
כץ (34) נולדה בגרמניה, ובגיל שנתיים עלתה לישראל עם הוריה, אריקה ודניאל, ושני אחיה, והמשפחה השתקעה במושב בית זית הסמוך לירושלים. כילדה חלמה להיות וטרינרית, עורכת דין, שחקנית וציירת, אבל התשוקה הגדולה שלה היתה לפייס בין חברות שרבו. "תמיד אהבתי להשלים בין רבים, בקטע קיצוני לילדה בת 4. עד היום מרתק אותי לגרום לאנשים להבין זה את זה", היא מסבירה.
היא דוברת גרמנית, אנגלית, עברית, רוסית ("דרך בן זוגי") וקצת ספרדית. בצבא שירתה כמפקדת צוות עולים חדשים בבסיס מחווה אלון ("תפקיד מדהים ומאתגר"), ואחרי השחרור למדה שנה פסיכולוגיה באוניברסיטת מינכן, והשלימה תואר ראשון בפסיכוביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך ערכה מחקרים בנוירו־פסיכיאטריה, למשל בבית החולים הדסה עין כרם ("כולל מחקר על חוויית סף מוות"), למדה אימון פסיכולוגי באוניברסיטת תל אביב וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) באוניברסיטת חיפה, למדה טיפול בסכמה־תרפיה והפכה למאמנת מבוקשת.
"קיים כרגע פסיפס בין אבל, התמודדות ו'יאללה, שגרה'. המילה 'חוסן' כבר יצאה לנו מכל החורים, אבל כשמזמינים אותי להרצאות, עולה שזה מה שאנשים זקוקים לו: לדבר על החרדות שלהם, הלחץ, חוסר הוודאות וקשיי השינה"
בשנים האחרונות כץ היא אושיית רשתות בתחום הפסיכולוגיה החיובית, מיינדפולנס וקבלת החלטות, אחרי שפרסמה את רשמיה וממצאיה בניוזלטר וברשתות החברתיות, וצברה קהל מעריצים אדוק. בין השאר הקימה קהילה משגשגת בפייסבוק בשם "חושבים טוב", וב־2016 ייסדה פודקאסט עצמאי באותו שם, שבמסגרתו היא מארחת מדי שבוע מומחה לשיחה בשאלה הרחבה והנצחית: איך לחיות טוב.
הפודקאסט הפופולרי, שזכה בתחרויות שונות, התברג בפסגה במצעד ההאזנה של ספוטיפיי, גם ב־2023. "יש כמעט שמונה מיליון הורדות, ואני עדיין לא מאמינה. מעולם לא חלמתי שהעשייה שלי תגיע למקום הזה", היא מודה.
ב־2020 פרסמה את "חושבים טוב: להעז לחיות את החיים המתאימים לך" (הוצאת כתר) - ספר עיון בתחום הפסיכולוגיה החיובית, שהפך גם הוא לרב מכר בתוך שבועות ספורים ומכר 60 אלף עותקים.
היא אמנם לא דני קושמרו פינת ברהנו טגניה, אבל הודות להרצאות הפתוחות ולנוכחות הבולטת שלה ברשתות, עם עשרות אלפי עוקבים, כץ בהחלט בדרך למעמד של סלב, שמתבטא בפניות אליה ברחוב ובתחום הרצאות. "מצד אחד זה מאוד נעים, כי אני מבינה שהתכנים שלי השפיעו ועזרו, אבל זה גם מביך אותי, כי אני מופנמת בבסיסי. זה לא המקום הטבעי שלי, אבל אני מרגישה שמחה ובת מזל שיש לי זכות לגעת בחיים של אנשים".
את בן זוגה, מקס באוור (42), נוירולוג ורופא בתחום הכאב, פגשה לפני 16 שנים, בעת לימודיה בגרמניה. הם נישאו בבית משפחתה ("אחי הגדול חיתן אותנו"), וגרים כיום בתל אביב עם שני ילדיהם, יונתן (6) וליה (3). אחרי שנים כמאמנת, כץ מעבירה הרצאות וסדנאות בעברית ובאנגלית, לצד הקלטות לפודקאסט, כתיבת פוסטים ועבודה על ספר עיון חדש. בימי המלחמה היא מתנדבת במפגשים קבוצתיים ובמתן הרצאות.
"אנחנו בורחים לאשמה"
בשלב ההלם הראשוני שאחרי 7 באוקטובר סירבה להתבטא או להתראיין ("לא הרגשתי שיש לי משהו להציע או לנחם"), אבל כשהמיילים וההודעות החלו להצטבר, עם בקשות שתגיע להרצות בתחומי מומחיותה - גמישות נפשית, התמודדות עם חרדה ועם אי־ודאות - התמקמה כץ בגואה שבהודו, ובסיוע ישראלים מקומיים ארגנה סטודיו קטן שממנו תקשרה עם ישראל.
"בשבוע הראשון למלחמה לא ישנתי בכלל. היו לי סיוטים אינסופיים, לא הצלחתי לעצום עין. הרגשתי שלא אצליח לישון יותר בחיים. זה היה קשה, במיוחד עם הילדים שלא ידעו כלום, ולא רציתי שיידעו. בכיתי המון, כך שזו היתה הצגה קשה, כי אני שחקנית גרועה. נוצר אצלי פער בין הרצון להיות נורמלית לבין העובדה ששום דבר לא נורמלי, וזה המקום שבו האשמה התחילה להיוולד. כישראלית, לא יכולתי להיות רחוקה מהארץ כשדבר כזה קורה. הרגשתי כאילו אני בוגדת".
רגשות אשמה ובושה הופיעו אצל רבים מאיתנו.
"לאשמה יש מטרה אבולוציונית. זה רגש שמטרתו היא לתקן את הדרך שלך, כדי להיות יצור יותר טוב לחברה. אם אבקש סליחה ואתקן את דרכיי, אהיה אדם יותר טוב כלפי אחרים. ובלי אשמה אין תיקון.
"מצד שני, האשמה שחלקנו חשים כרגע - לדוגמה: 'אני חי כשהאחרים נרצחו', 'לא הצלחתי להציל מספיק אנשים', או 'אני שמחה ולא עצובה כרגע' - במה היא מועילה? במחקר אנחנו מחלקים בין אשמה פונקציונלית, שמטרתה לתקן משהו קדימה, והיא שהובילה, למשל, לתופעת ההתנדבויות בארץ, לבין אשמה שהולכת אחורה, ולה אין שום יכולת לשנות את מה שקרה. זו אשמה שלא מלמדת אותנו משהו חדש, רק גורמת לנו לאכול את עצמנו ולהיכנס למעגלים של בושה.
"כעיקרון, אנחנו בורחים לאשמה, גם כי היא נותנת לנו אשליה של שליטה. אנחנו יכולים לאכול את הראש על מה שהיה קורה אילו, ואז יש לנו אשליה שיכולנו לשלוט בדברים, שיש בכל זאת סדר. יש לנו לכאורה הסבר. 'אם הייתי יוצאת יותר מהר מהבית...', "אם לא הייתי שוכחת לקחת את X...'. אנחנו מעדיפים להרגיש אשמה על פני חוסר ודאות ואי־ידיעה מה יהיה מחר".
"מזהים אותי ברחוב ופונים אלי. מצד אחד זה מאוד נעים, כי אני מבינה שהתכנים שלי השפיעו ועזרו, אבל זה גם מביך אותי, כי אני מופנמת בבסיסי. זה לא המקום הטבעי שלי, אבל אני מרגישה שמחה ובת מזל שיש לי זכות לגעת בחיים של אנשים"
תחושות דומות למה שהרגשנו בקורונה, אבל עכשיו זה קורה בעוצמה אחרת.
"כעת זה הרבה יותר גרוע מאשר בקורונה. בקורונה הרגשנו שדברים רעים קורים בעולם, 'שיט האפנס', אבל שאין לנו שליטה על וירוסים ועל אסונות טבע. אבל הרוע שנחשף בטבח בעוטף הוא איום. למזלנו, יש לנו לכידות חברתית - וזה האור הכי גדול שלנו.
"מחלות ותאונות הן חלק מהחיים, אבל פה קרה אסון מעשה ידי אדם, שמערער את התפיסה שלנו: אנשים יכולים להיות כל כך רעים? במה אנחנו שונים מהם? האם גם אני, אילו גדלתי במערכת אחרת, יכולתי להיות כזו?
"אנחנו מבינים מלחמה, ומבינים שיש בעולם רצח, אבל הצורה שבה זה קרה שברה לגמרי את התפיסות שלנו וערערה אותנו. כל מה שידענו על איך העולם מתנהל ועל איך אנשים מתנהגים, אפילו במלחמות - לא עבד. ראינו שאין חוקים ותבניות, ושהכל יכול להיות. זה דבר מטלטל. לצד כל הצער על השכול, נוסף לנו גם צער על אובדן התפיסות, הזהות והערכים שלנו".
לדברי כץ, הדבר שהכי בולט בחברה הישראלית כעת הוא הלכידות הגדולה. "כל השיח שהיה לפני כן, על 'אנחנו' ו'הם', התפוגג. ברגע אחד הפכנו להיות שוב ביחד, וזה מדהים. אנשים פתחו את הבית ואת חשבונות הבנק, וגם אני, כמו רבים אחרים, הצעתי את ביתי למפונים. נוצר פה סטנדרט חדש של לתרום ולעזור. בנוסף, הישראלים עכשיו הרבה יותר פטריוטים. הבנו שאין מקומות אחרים שמחכים לנו בעולם. זה מייצר לנו את ההבנה שזה הבית שלנו, ושנעשה כל מה שצריך עבורו".
אז אנחנו עושים, מתנדבים ומנסים לייצר שגרה, ועדיין - עננה שחורה מעלינו.
"נכון, אבל ברגע שאנשים התחילו לעשות, רמת התקווה שלהם עלתה. יש קשר בין פסיביות לפסימיות. ככל שאדם עושה פחות, הוא מרגיש יותר חלש וחסר אונים, פחות מאמין בעצמו ונמצא בחרדה. וכמה שאדם עושה יותר - הוא ירגיש עסוק, מסוגל יותר ובעל שליטה, ועם זה חוזרת אליו תחושת השפיות ושבה התקווה.
"העשייה הולידה ומולידה המון תקווה. אני שומעת מהשטח אנשים שמספרים שכשהם עובדים, מתנדבים, עסוקים ועושים ספורט הם מרגישים בשליטה, אופטימיים ומרגישים טוב. זה בניגוד לחוסר ודאות שחש מי שרק יושב מול אתרי החדשות ומחכה לראות איך העולם יכה בו היום".
אנחנו לא מתייצבים מול החדשות כדי להישען על המידע בתקופת טראומה?
"כן, אבל כשאנחנו מדברים על טראומה, צריך לזכור שלא כולנו נחווה הפרעת דחק פוסט־טראומטית, מונח שיש בו זילות. ממחקרים של טראומות - ולצערי יש לנו המון טראומות ללמוד מהן - אנחנו רואים שהסטטיסטיקות הרבה יותר אופטימיות ממה שאנחנו רגילים לחשוב. כשמסתכלים על מחקרי אונס, אסונות טבע, הזנחה, תאונות, שריפות ומלחמות - מתוך כל מי שנחשפו לטראומה, רק 8-7 אחוזים בממוצע יפתחו הפרעת דחק פוסט־טראומטית. יש מחקרים שנעים בטווח של 10-5 אחוזים. אבל כל היתר, 90 אחוזים ויותר, לא יפתחו את ההפרעה.
"עוד לא היה מחקר על הזוועות של 7 באוקטובר, וכולנו מרגישים שעברנו טראומה לאומית, אבל טראומה מוגדרת כאירוע שמסכן את חיי או את חייו של אדם שאני דואגת לו, או כשאירוע נתפס כמסכן חיים, גם אם בפועל לא קרה כלום. פה קרה משהו נורא, זוועה, אבל לא היה איום קונקרטי לכלל האוכלוסייה.
"אנחנו לא יודעים מה יולידו מחקרים עתידיים, לכן אני שמה את הנתונים בכוכבית, אבל המחשבה שכולנו נחווה הפרעת דחק פוסט־טראומטית משקפת את הנטייה לחשוב יותר על השלילי. אנחנו מדברים, חושבים ומנבאים את השלילי, ולכן הולכים ישר לשם. אנחנו פוחדים מהשלילי, ככה המוח שלנו עובד וככה עובדים אתרי ניוז.
"אנחנו בורחים לצפייה ולגלילה האינסופית גם כדי לברוח מהכאב שלנו. אבל עם כמה שאנחנו חושבים ש'הלך עלינו', למעשה פחות הלך עלינו ממה שאנחנו חושבים. ההיסטוריה מוכיחה את זה. אנשים עברו שואה ובנו חיים אחריה, מדינת ישראל קמה. יש עוד חיים אחרי".
ברמה הפרקטית, מה אימהות ואבות של חיילים וחיילות קרביים יכולים לעשות כדי להרגיע את נפשם?
"זו סיטואציה שנחקרה בעבר בארץ, והתברר שמה שעוזר זו קבוצת תמיכה של אנשים שעוברים דבר דומה. זה נשמע הכי מובן מאליו, אבל בסוף גם הכי משמעותי. אמא שבנה נלחם בעזה שוכבת במיטה עם הדאגות, בטוחה שהיא לבד, משתגעת ואוכלת תסריטים, ובתגובה לא רוצה להמשיך לחשוב כי זה מחרפן אותה - ואז כועסת על עצמה שאין לה רגשות. מכל כיוון היא מרגישה לא בסדר. בעת הזו מומלץ מאוד למצוא אנשים שעוברים אותם דברים כמונו, ולשתף אותם במחשבות וברגשות, בבושה ובאשמה".
צמיחה פוסט־טראומטית
זרם המידע שעובר דרך הרשתות, כולל הסרטונים והעדויות הקשות, עשוי לגרום ללא מעט מקרי טראומה משנית. לכץ יש עצה למי שנמצאים בסבל נפשי אחרי החשיפה לזוועה.
"אם מישהו פיתח ממש טראומה, לפי ההגדרות, הוא זקוק לטיפול, אבל לא כל מי שצפה בסרטונים יפתח בהכרח טראומה משנית. מה שכדאי לעשות זה להפסיק את הגורם המאיים, כלומר להפסיק לצפות ולהיחשף לזוועות. יש פה אלמנט של התמכרות לסטרס ולחדשות. אז קודם כל להפסיק, להיגמל, ואז לנסות להבין איך זה משפיע על חיי ומעצב את תפיסותיי. אם זו טראומה משנית, יהיו לזה השלכות התנהגותיות. הימנעויות, למשל".
"כעת הרבה יותר גרוע מאשר בקורונה. במגיפה הרגשנו שדברים רעים קורים בעולם, 'שיט האפנס', אבל שאין לנו שליטה על וירוסים ועל אסונות טבע. אבל הרוע שנחשף בטבח בעוטף הוא איום. למזלנו, יש לנו לכידות חברתית - וזה האור הכי גדול שלנו"
איך רותמים את הפסיכולוגיה החיובית לסייע בטראומה טרייה שטרם התחילו לחקור את הקצה שלה?
"אני יודעת על כמה מחקרים שמתנהלים כרגע, אחד מהם באוניברסיטה העברית, ואני מאמינה שעוד יהיו מחקרים נוספים. עוד אין לנו תוצאות, כי זה מוקדם, אבל יש כאן דברים שלא היה משהו דומה להם קודם. ממחקרים מסוג זה עולה תמיד המקום של תקווה, שבאה לצד הנפילה, ואני מעריכה שנצפה לראות את זה בתוצאות.
"אלו דברים שהרגשתי בעצמי בהתנדבויות. אני באה לחזק ויוצאת עם המון תקווה. תקווה היא דבר מידבק. אני שומעת אנשים שעברו זוועה, והם מסתכלים קדימה ומדברים על תקווה - כל אחד בקצב שלו. יש כאלה שעדיין לא שם, עדיין באבל, ויש לזה גלים, אבל בסוף אנחנו נשוב ונצמח.
"חוסן או גמישות נפשית לא אומרים שלא קשה, שאני לא נשברת או שלא כואב לי. הם אומרים שאני לומדת להתכופף עם המציאות ולנוע בתוכה. מתוך ההבנה על הקנה אפשר לדבר גם על המושג 'אנטי שביר' של המסאי והפילוסוף האמריקני ממוצא לבנוני נאסים טאלב, שאומר שאנחנו לא רק לא נשברים, אלא אפילו צומחים ומתחזקים מהסופות. אנחנו מוצאים כוחות שלא ידענו שיש בנו, מוצאים הזדמנויות חדשות".
כלומר, מהאפלה הגדולה שאנחנו נמצאים בה יש פתח לצמיחה חיובית.
"כן, צמיחה פוסט־טראומטית. המונח הזה מדבר על כך שהחיים לא רק חזרו להיות מה שהיו, אלא שהם השתנו לטובה. שני חוקרים, טדשי וקלהון, גילו שמקרב אנשים שנחשפו לטראומה, 50 עד 60 אחוזים פיתחו צמיחה פוסט־טראומטית, ויש מחקרים שמדברים אפילו על 80 אחוזים. למשל, בקרב נשים שחלו והחלימו מסרטן שד, 83 אחוזים דיווחו על צמיחה פוסט־טראומטית. אנחנו מכנים זאת 'רווחים משניים', משהו חדש שנבנה בעקבות הטראומה שזעזעה את חיינו.
"חלק מהאבל שלנו הוא על מה שהיה, על החלום של מה שרצינו שיהיה, ועל מסלול החיים שכבר לא יהיה. לדוגמה, צעיר שאיבד עכשיו את רגלו במלחמה, והיה לו חלום להיות כדורגלן, הוא לא רק איבד רגל אלא פוטנציאל שלם לצורה שבה תכנן את חייו. כל ניסיון שלו להיצמד לתוכנית המקורית עלול להיות מאכזב, אז בנקודה הזו צריך להמציא חלומות חדשים.
"בצמיחה פוסט־טראומטית אפשר לזהות חמישה מרכיבים. ארבעת הראשונים הם הכרת תודה; זיהוי הזדמנויות וסדרי עדיפויות חדשים (מתוך הבנה שלא יהיה זמן טוב יותר להגשים מה שחשוב לי); חוסן נפשי וחוסן הגוף (הבנה שאם עברתי את זה, אוכל לעבור דברים קשים אחרים, בבחינת 'מה שלא הורג - מחשל'); והכרה בחשיבותן של מערכות יחסים משמעותיות.
"במחקרים שנעשו על אנשים שעברו חוויית סף מוות, רבים דיווחו שהבינו לאחריה שמערכות היחסים עם ההורים, האחים, החברים ובני הזוג הם הדבר הכי משמעותי עבורם, המקום הכי מרפא וחשוב. מחקרים וגם עקרונות בודהיסטיים תומכים בטענה שככל שאדם עובר יותר סבל בחייו, רמת החמלה שלו עולה.
"המרכיב החמישי והאחרון בצמיחה הוא התפתחות רוחנית, ואנחנו רואים עכשיו התפתחות והתחזקות של אמונה דתית או חיבור לטבע, שבאים ממקום של חיפוש משמעות. מענה לשאלה 'למה החיים בחרו בי?'".
"אמא, מתי תמותי?"
בהתייחס להמלצות החמות להימנע מצריכת זוועות וגלילה אינסופית באתרים, כץ מדווחת שבעצמה היא ממעטת לצפות בחדשות. "ראיתי קצת, וזה היה ממש מספיק. היום אני מצליחה לישון לילה שלם. לא אגיד שאין לי מדי פעם סיוט, וזה נוכח בשיח שלנו בבית. לפני השינה, למשל, הבן שלי שואל אותי: 'אמא, למה חמאס עושים את זה? מתי זה ייגמר? למה הם אנשים רעים?'".
שאלות קשות למענה גם למבוגרים.
"נכון. זה גם מחזיר אותנו לעניין האשמה. מבחינה אישית אני מרגישה שהחיבור למוות שקורה עכשיו מחבר אותי גם לחיים, במובן של עין אחת בוכה ואחת צוחקת. מצד אחד הכאב העצום הזה, ומצד שני ההכרה שאף אחד לא מבטיח לי ממילא שאחיה עד 120 עם ילדים ונכדים. ביחד עם הרצון לכאוב, קיים בתוכנו גם הרצון לשמוח ולהסתער על החיים".
הסופר טולסטוי הציע להתייחס לכל שיחה שלנו עם אדם כאילו היא עשויה להיות האחרונה. השאלה היא אם אפשר בכלל לחיות בדאגה מתמדת כזו.
"לא היינו רוצים לחיות בחרדה מתמדת כאילו יהרגו אותנו בכל רגע, אבל מצד שני, בגלל שקשה לנו לפגוש ברעיון הארעיות והמוות שלנו, אנחנו מכחישים אותו ומספרים לעצמנו סיפורים. הילדים שלנו מעמתים אותנו עם זה כשהם שואלים 'אמא, מתי תמותי?', ואנחנו עונות "עוד ה-מ-ו-ן זמן, מלאאאא'. יש לנו לוקשים שאנחנו מוכרות, אבל בין לחיות כל רגע בפחד שאמות מחר לבין להתעלם מהמוות לגמרי ולא להיות בקשר עם המחשבה שהזמן מוגבל, כדאי לנצל את מעט הזמן שניתן לנו בצורה שבה נהיה הכי נאמנים לעצמנו".
"כשאנחנו מדברים על טראומה, צריך לזכור שלא כולנו נחווה הפרעת דחק פוסט־טראומטית, מונח שיש בו זילות. ממחקרים של טראומות, ולצערי יש לנו המון ללמוד מהן, אנחנו רואים שהסטטיסטיקות הרבה יותר אופטימיות ממה שאנחנו רגילים לחשוב"
בימים אלה, כשמכל עבר יש רק צער, מוות ואבל, את לא שואלת את עצמך איך תפיסה של פסיכולוגיה חיובית יכולה בכלל לעזור למישהו?
"בטח, אבל יש מסקנות שעלו ממחקרים והן רלוונטיות לתקופה הזו. קודם כל, המקום של קשרים חברתיים, שהם תחום ששווה להשקיע בו ושמסייע לחוסן הנפשי שלנו. זה המקום של הגמישות הנפשית וגם המקום של התקווה - נושא שאפילו ההמנון שלנו מושתת עליו. אנחנו בנויים על התקווה, היא מלווה את העם שלנו. תקווה מכילה בתוכה תוכנית. מה אני עושה כדי שיהיה טוב. כל ההתגייסות וההתנדבויות שראינו הן דוגמאות לתקווה בהתגלמותה ברמה הארצית. ברמה הפרטית, כל אחד פועל עם תקווה בביתו, בעזרת מטרות ופעולות. בעבודה שלי אני משתדלת להחזיק תוכניות ארוכות טווח ולקדם פרויקטים, להמשיך לעבוד קדימה עם פנים אל העתיד".
ומה תוכניותייך, באמת?
"כרגע הפוקוס שלי הוא על הספר הבא. יש לי חלום לתוכנית טלוויזיה שתוכל לגעת בהרבה לבבות, ויש גם ריטריט שהתחלתי לבנות. אני חולמת לבקר בפפואה גינאה החדשה. אני אוהבת תרבויות אחרות, לחקור איך אנשים חושבים ומדברים אחרת, זה נותן ענווה. יש מלא דרכים לחיות, מלא אפשרויות. ומי אמר בכלל שאנחנו יודעים איך לחיות?"
shirz@israelhayom.co.il
