זה היה רגע טלוויזיוני שטרם נראה כמותו. בעיקר כי הוא לא יכול היה להתקיים בכל זמן אחר: במהלך יום השבת הסיוטי ביותר שידעה ישראל, באמצע שידור בלתי מסתיים שבמהלכו ממדי הזוועה רק התחילו להתבהר, העלה מגיש חדשות 12 דני קושמרו על הקו את אלה, תושבת קיבוץ בארי.
היא לחשה בשידור חי מתוך הממ"ד שבביתה, מחשש שהמחבלים, שאת צעדיהם שמעה מחוץ לחדר, יגלו אותה, וסיפרה שהיתה בתקשורת ישירה מול הוריה, שאל ביתם חדרה חוליית מחבלי חמאס.
"הם חטפו את אבא שלי", אמרה, כמעכלת את הסיטואציה על פרטיה העובדתיים בלבד. קושמרו, איש חדשות ותיק ומיומן שמצא את עצמו נותר הלום ונטול מילים נוכח שיחות כאלה שקיים לאורך כל אותו יום, שאל את אלה מאיפה לה שאביה נחטף. היא ענתה: "ראיתי תמונות בטלגרם שהוא חטוף בעזה". ההבעה על פני המגיש, וסביר להניח על פני הרוב המוחלט של צופי המשדר, היתה זעזוע מלא.
סביר להניח שכשהמוזיקאי גיל סקוט־הרון כתב ב־1970 את שירו "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה", הוא לא חשב על האפשרות שהיא תעבור במדיה חברתית ותתווך באפליקציות שיתוף מידע.
כבר דובר על המלחמה באוקראינה, שבעוד רגע יצוינו שנתיים לפריצתה, כמלחמת הטיקטוק הראשונה. מערכה שתמונות הזוועה שייצרה מופצות ברשתות החברתיות הרבה לפני שהן מגיעות לתקשורת הממוסדת. קטעי וידאו של הרס וחורבן מופצים ברחבי העולם דקות אחרי שצולמו, מספקים הצצה ישירה ובלתי אמצעית למראות הקרב.
מלחמות בעידן הרשתות החברתיות מתווכות אל העולם בעודן מתרחשות, ללא מערכת סינון אמיתית של תכנים. זה מעלה לא מעט שאלות על תפקידה של המדיה הישנה, בעידן שבו שצף המדיה באפליקציות דוגמת ווטסאפ וטלגרם עוקף את הטלוויזיה והרדיו בסיבוב.
"התקשורת של האפליקציות, הרשתות החברתיות והעברת המסרים היא ניידת, זמינה ומהירה יותר, כי היא יושבת בטלפונים הניידים. היא מחוברת לבן אדם", מסביר פרופ' חיים נוי, ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן. "קשה להתחרות בה מבחינת המהירות של העברת אינפורמציה מהשטח.
"כבר 15 שנים ששאלת המתח בין התקשורת ובין הרשתות החברתיות קיימת, וזה רק ממשיך יותר ויותר. ככל שהטלפונים הניידים והתשתית הפיזית איכותיים יותר, וככל שיש יותר קליטה סלולרית - אתה בעצם מקבל דיווחים באיכות וברזולוציות גבוהות מהשטח".
הטלוויזיה לא יכולה להתעלם מזה. בחדשות דיווחו השבוע על דברים שרצו בטלגרם כבר שעות קודם.
"בעיניי, תמונת מיליון הדולר של המלחמה הזו, והיא הופיעה פעמים רבות על המסך, היא של אולפן חדשות, נניח 12 או 13, וכל הכתבים מסביב לשולחן משפילים ראש אל עבר הטלפונים הניידים שלהם. יש שם שישה כתבים מסביב לשולחן, כולם עם העיניים בטלפונים, חוץ מאיזה אלוף בדימוס.
"היו זמנים שעוד היו מחביאים את זה מתחת לשולחן או שמתעדכנים לפני שעולים לשידור. היום גם בשידור חי רואים אותם עושים סקרולינג (גוללים) בנייד. כבר אי אפשר להתעדכן לפני השידור, כי מהירות העדכונים בזמן שידור של חצי שעה-שעה היא מטורפת. אף כתב לא יכול להרשות לעצמו להגיד 'טוב, אתעדכן מאוחר יותר, אני עכשיו בשידור'. אז זה פיזית וסימבולית מעל השולחן.
"דבר נוסף הוא שגם כשהכתב מדווח מהשטח, הוא עושה סקרולינג. זה מעניין מבחינה תקשורתית, כי עקרונית, הרעיון של כתב בשטח הוא להביא דברים שלא נגישים לציבור - אלא בשטח. אבל אם הוא בשטח ועושה סקרולינג על טלגרם, נניח, זה הרי משהו שגם השדרן שיושב באולפן, או אתה ואני, יכולים לעשות בעצמנו. יש קליטה טובה יותר בדרום מאשר בתל אביב? לא".
אז בעצם כולם נהיו אנשי תקשורת?
"יש קבוצה של משתמשים שנקראים 'יצרני חדשות'. פרו ניוז מייקרז. אלה אנשים כמוני. אני לא איש תקשורת במובן זה שאני לא עיתונאי, אבל אני באמת משדר מהשטח. קטעי הווידאו שמעבירים הם תוצאה של גישה לחומרים ואיכות טכנית גבוהה.
"התקשורת המוסדית נהנתה תמיד מיתרון שהיו סומכים עליה יותר, כי היא היתה עושה יותר בדיקות. מצופה ממנה לא לדווח שמות של הרוגים לפני שמודיעים למשפחתם, למשל. ומה שקורה עכשיו זה שנוצרים יותר ויותר כלים לעשות את זה גם ברשתות. אתרים שמבקשים כסף כי הם אומרים לך שהם לא פייק. זה עולה משמעותית בימים האחרונים, וזה איזשהו הליך של מיסוד והעלאת האיכות של החומרים שעוברים ברשתות החברתיות ובאתרי המסרים".
"צער על סרטון הילד בעזה"
התהליך שעוברת התקשורת הוותיקה לא שונה ממדיות אחרות, שהרשת עקפה אותן בסיבוב ושנאלצו לעשות התאמות כדי לשרוד. עד שתעשיית המוזיקה, למשל, עברה באופן כמעט מוחלט לסטרימינג - הגיע הטיקטוק ושינה את חוקי המשחק שוב.
ג'ניפר אלחנדרו, עיתונאית ותיקה מסינגפור ומגישה בחדשות ערוץ "ניוז אסיה", חקרה בספרה "עיתונות בעידן הסושיאל מדיה" את האופן והמידה שבהם נסמכים עורכי חדשות כיום על רשתות דוגמת X (לשעבר טוויטר), פייסבוק ואפליקציות העברת מסרים, והממצאים לא בדיוק מפתיעים.
חמישה מתוך שישה עורכים, היא אמרה, הודו שהם שואבים היום מידע רב, אולי את רובו, מהנעשה ברשת. גם אם קיים צורך לברור בין תכנים לגיטימיים ובין ידיעות לא מדויקות - המהירות, הזמינות והמיידיות הן הקלף המנצח של הפלטפורמות הללו. הן פשוט מתאימות יותר לעידן ה"מידע לווריד".
אחרי שסקרה 135 עיתונאים ועיתונאיות באשר לאופן שבו נאלצו לשנות את צורת עבודתם, שאליה הורגלו במשך שנים, היא קבעה: "העיתונות אינה מתה, אלא בסך הכל מתפתחת. ועיתונאי העתיד צריכים גם להמציא את עצמם מחדש, יחד עימה".
יש מי שחושב שגם אם מדובר בתהליך טבעי שקשה להתווכח איתו - הוא לא בהכרח חיובי.
"אחת האשליות של הרשתות החברתיות היא שאפשר להשוות אותן לרשת אמינה של חדשות", אומר פרופ' יאיר עמיחי המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט באוניברסיטת רייכמן. "בפועל זה מידע שנועד לתפעל אותנו. אני חושב שהתחושה שאני כביכול מקבל שם את המידע במהירות יכולה להיות נכונה, אבל הבעיה היא שאם זה לא מידע נכון אלא מניפולטיבי, יוצא שכרי בהפסדי.
"צריך פה ממש להיזהר, במיוחד ברשתות כמו טיקטוק, שבאמת מתפעלות את הרגשות שלנו בצורה מאוד קיצונית. כן, ישנו החלק המהימן, אבל גם הוא, לדעתי, לא תורם. אני לא בטוח שצריך לשדר זוועות בשידור חי, ויש דברים שגם אם הם נכונים - הם רק זורעים פאניקה וחרדה.
"לצערי, בגלל התחרות של הערוצים זה בזה ובאינטרנט, נהייתה קצת חשיפת יתר של סיפורים קשים. בערוצים מסוימים היתה גלישה. לדעתי, רצוי בעידן הדיגיטלי דווקא לצמצם את החשיפה שלנו לחדשות. לצפות רק בערוצים אמינים, וגם את זה לעשות במינון זהיר מאוד. זאת התמכרות לכל דבר. היא מעניקה אשליית שליטה, אבל בעיקר מורידה אותנו למטה".
כשפרופ' המבורגר מדבר על מידע שנועד להפעיל, הוא מתכוון גם לנושא התעמולה ברשת. כפי שעושים פעילי רשת אוקראינים מאז החלה המלחמה בארצם, ניכר שגם זירת ההסברה עברה באופן אקסקלוסיבי לרשת. אפילו מחבלי חמאס הבינו היטב את העוצמה התעמולתית שבהפצת מתקפת הטרור שלהם ברשתות, שיתפו בעצמם סרטונים שצילמו ואפילו הכניסו עיתונאים (תואר נזיל במיוחד במקרה זה) ש"ידווחו" מול מצלמות על חדירת הארגון לשטח הארץ.
בצד הישראלי, כשברור שמשרד ההסברה, הגוף שאמור לתווך את נקודת המבט הישראלית לעולם, לא עושה את עבודתו במלחמה הנוכחית, עושים במקומו פעילים ברשת. מבחינה זו, לסרטוני הזוועות יש ערך רב בהטיית דעת הקהל העולמית לטובתה של ישראל. מי שהבין זאת מזמן ועשה מכך קריירה ממקום מושבו שבלונדון הוא חן מזיג (33), אינפלואנסר (משפיען) הסברה ישראלי ופובליציסט, שציוץ אוהד ישראל שלו ב־X יכול להגיע לעיתים ל־30 מיליון איש.
מזיג וחבריו ל"Tel Aviv Institute" מודים שהם מסתמכים באופן כמעט בלעדי על מידע שמקורו באינטרנט. "כל החומר שאני משתמש בו לתכנים שלי מגיע מהסושיאל מדיה, אני אפילו לא מחפש חומרים מהמדיה הממוסדת", הוא אומר. "אני עובד עם טלגרם, X, טיקטוק. עם פייסבוק? לא ממש.
"התקשורת פשוט עקבה אחרי דברים נורא מאוחר. כבר ביום הראשון של המלחמה ראינו סרטונים די ברורים של אונס של נשים על ידי המחבלים, והתקשורת בארץ לא ממש סיקרה את זה. אנשים הזדעזעו מהסרטונים, ואני חושב שזה באמת שינה לרבים את ההבנה סביב מה שקרה בישראל. וזה הכל מהמדיה החברתית".
הטענה הרווחת היא שמשום שאין פיקוח על הרשת, היא מפיצה כזבים. המונח "פייק ניוז" מוכר כבר בכל בית.
"אני מבין את זה לגמרי. התפקיד שלנו כאזרחים הוא להוציא מידע החוצה, אבל לבדוק שהוא אמין. לפחות פעם אחת היה חומר שהעליתי שהתברר כמזויף - ואז הסרתי אותו מייד. אני בודק כמה פעמים, יש לי האחריות הזאת. מובן שהפלטפורמה שלי פחות ממוסדת, אבל העוקבים שלי צריכים לראות בי מקור מידע מהימן, ואני משתדל לעשות את הדברים בצורה מדויקת.
"גם על הרשתות יש פיקוח. אני לא יכול לפרסם תכנים יותר מדי מזעזעים, אבל כן הצלחנו להוציא מידע שתרם מאוד להבנה של הצד הישראלי. אם אני מחבר את המספרים של ה־X ושל האינסטגרם שלי, יוצא שיותר מ־40 מיליון איש נחשפו לתכנים שלי".
המשפיען חן מזיג: "כבר בתחילת המלחמה ראינו סרטוני אונס על ידי מחבלים, ובארץ לא ממש סיקרו את זה. התקשורת עקבה נורא מאוחר. אנשים הזדעזעו, ואני חושב שזה באמת שינה לרבים את ההבנה סביב מה שקרה בישראל. וזה הכל מהרשתות"
יש חומרים שאתה מתחרט שהפצת?
"כן. יש סרטון של ילד בעזה, עם איזה מישהו מבוגר שאומר לו 'אתה יהודי' בערבית. שיתפתי את זה, ואחרי כמה דקות הייתי צריך להוריד אותו מהרשת, אחרי שגיליתי שהוא מזויף. היו גם משפחות שפנו אלי וביקשו להוריד תמונה של הילדה שלהן שחטופה. מצד אחר, היו אנשים שביקשו ממני להפיץ את התכנים של המשפחה שלהם. אני צריך תמיד להיות במעקב ועם אצבע על הדופק".
התקשורת המוסדית צריכה להדביק את הפער?
"זה שיח שלם שהוא מעבר למלחמה. איפה המקום של התקשורת הממוסדת בעידן הזה, כשיש יותר צפיות לתכנים שלי מאשר להרבה עיתונים וערוצי טלוויזיה. ועדיין יש חשיבות לתקשורת הממוסדת, במיוחד בגלל המיומנות של התכנים.
"כשאני משתף דברים מהתקשורת, אלה בדרך כלל ראיונות עם קורבנות, דברים שלי אין צוות כדי להשיג. אני חושב שהתקשורת תצטרך למצוא דרך להתמודד עם זה. היא מנסה עם ערוצים בסושיאל מדיה ומעדכנת אותם, היא דווקא יודעת להעלות תכנים בזמן אמת יותר מאשר בעבר. אבל לשאלה כמה מהר המידע עולה יש חשיבות".
בלי מיקומי נפילות טילים
"אנונימוס ישראל", ממפעילי ערוץ הטלגרם "חדשות ישראל ללא צנזורה", בעל 82,441 המנויים, מאמין בעדיפות הדיווח בזמן אמת, שניות לאחר שהמקרה המדווח מתרחש - והוא גם מצא פתרון לצורך לוודא את אמינותו.
"אתה לא יכול לסמוך על החדשות של הערוצים הגדולים. אם תפרוץ מלחמה בצפון, אצלנו תדע את זה בתוך גג שתי דקות", אומר אנונימוס. "אנחנו, לעומת הטלוויזיה, לא נמתין לדובר צה"ל או לחמאס שיאמתו לנו את הפרטים, אז עשינו משהו קל ביותר. ברגע שיש לנו דיווח אנחנו עדיין מוציאים אותו גם בלי לבדוק, ופשוט מוסיפים למעלה כיתוב שאומר 'דיווח לא מאומת, בבדיקה'. ויש לנו את הדרכים שלנו לבדוק. יש לנו בוטים שממפים ידיעות ומנטרים הודעות בקבוצות".
גם דניאל עמרם, האיש שמאחורי חשבון הטלגרם הפופולרי "דניאל עמרם ללא צנזורה", שלו, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, 300,466 מנויים, מאמין שמהירות היא שם המשחק היום. ולדעתו, היא כבר לא באה על חשבון מהימנות.
"אנחנו מנסים לנתב את התוכן שלנו שיהיה כמה שיותר מאומת, כמו בתקשורת הממסדית, אבל גם שיעלה כמה שיותר מהר", הוא אומר. "אם יש לנו עכשיו סרטון, אז ננסה להוציא אותו כמה שיותר מהר ואז לעשות את הביקורת, כי אין מה לעשות - היום אתה צריך להוציא ראשון. זאת המציאות. מובן שאנחנו צריכים לעשות את המיטב ולוודא שזה לא פייק, אבל זו מלחמה של זמן".
זה בכלל אפשרי לבדוק אמינות של סרטון וגם להעלות אותו מהר?
"קודם כל, יש לי צוות שעוזר לי להעלות תכנים, לשלוח הודעות, לתרגם ולערוך, ויש לנו את הבדיקות הבסיסיות. קמו כמה קבוצות בווטסאפ של חבר'ה מקצוענים, שעובדים בזה הרבה זמן, ואנחנו מתייעצים בינינו אם מתעורר ספק לגבי סרטון מסוים. ממש עכשיו התחיל לרוץ סרטון מעזה של טיל שחדר לבית החולים, וזה בכלל וידאו מ־2022. זה בכלל לא צה"ל, אלא טיל שחמאס ירו. אז הוצאתי הודעה עכשיו שאמרה 'תפסיקו להפיץ את הסרטון, הוא לא מעכשיו'.
"לפעמים גם אנחנו טועים, מה לעשות, אבל אנחנו מנסים לעשות את המיטב. אנחנו קבוצה של אנשים שמתעסקים בתחום הזה כבר המון זמן, ולאט־לאט אנחנו מגיעים למצב של כמעט מאה אחוז בלי מידע שהוא פייק".
יש דברים שהחלטתם לא להפיץ, מתוקף היותם קשים מדי לצפייה?
"מובן שיש דברים שאנחנו לא מעלים. כל מיני טילים שנפלו בבתים וברחובות, למשל. מיקומי נחיתות של טילים. כל דבר שעלול לסכן את צה"ל - אנחנו לא מעלים. הערוץ שלנו לא מופעל מהארץ, אז טכנית אני לא כפוף לצנזורה הצבאית, אבל אני לא רוצה לסכן חיילים או להעלות תמונות של מישהו שנפטר ועוד לא הודיעו למשפחה שלו.
"לכן אני מעדיף לדבר עם צה"ל ולעבוד מולו. יש לצנזורה של צה"ל מספר בווטסאפ, ואפשר לשלוח לשם הודעה. הם עונים לך בתוך כמה דקות. הם עובדים מול עיתונאים, ואני אמנם לא עיתונאי עם תעודת לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), אבל הסברתי להם מי אני והם מבינים שהם חייבים לעבוד מולנו, כי אנחנו חלק מהשיח כרגע".
דניאל עמרם, מפעיל ערוץ טלגרם פופולרי: "כשיש לנו סרטון, ננסה להוציא אותו כמה שיותר מהר ואז לעשות את הביקורת, כי צריך להיות ראשונים. זאת המציאות. מובן שאנחנו צריכים לעשות את המיטב לוודא שזה לא פייק, אבל זאת מלחמה על זמן"
לאן אתה חושב שתתקדמו מכאן? אתה רואה מצב שבו אתם מחליפים את התקשורת הוותיקה?
"אם אתה שואל אותי, אני אגיד את האמת: כבר החלפנו את התקשורת. זה כבר קרה. אנשים היום מקבלים מידע קודם כל בטלגרם ורק אחרי זה, כשהם רוצים לקבל פרשנויות, הסברים, דברים עמוקים יותר - הם יישבו מול טלוויזיה. כשהם ירצו לדעת מה קרה במקום מסוים הם לא ילכו לטלוויזיה, אלא לקבוצות בטלגרם או בווטסאפ.
"לדעתי טלוויזיה היא כבר עבר. זה כמו חדשות בעיתוני סוף שבוע. אף אחד לא ילך לקרוא בעיתון סופ"ש מה קרה ביום ראשון. הוא כבר יודע מה קרה, ובעיתון הוא יחפש להבין דברים לעומק. טלוויזיה היא מדיום לא רלוונטי מבחינת מה שקורה כרגע. הדור הקודם עדיין צופה בה, אבל הדור של עכשיו מסתכל בטלפון".
צולם בשדרות או במצרים?
פרופ' נוי: "למרות הכל, לא הייתי ממהר להספיד את התקשורת המוסדית בטווח של 20 השנים הקרובות. היא פשוט תעשה אדפטציות, כמו שהרשתות יעברו, מצידן, איזשהו תהליך של רגולציה חיצונית. ווטסאפ, למשל, הגבילה את מספר הנמענים שאפשר להפיץ להם וידאו של רצח־עם ומראות זוועה. זה נכון שמצד אחד אנשי מקצוע ניזונים כמעט לגמרי מזה, אבל הם יודעים לבחון כל דבר לאור הידע המקצועי שלהם והניסיון".
במלחמה הנוכחית היו מראות שהעין היתה צריכה לחזות בהם כדי להבין. זה היה אפקטיבי יותר מכל דיווח או פרשנות.
"הסרטון של החמאסניקים נוסעים בטנדר שלהם, שצולם ממרפסת דירה בישראל, הוא מקרה כזה. כולם היו מזועזעים, כי הוא הרגיש מוחשי יותר מאי־פעם. ברגע שראיתי אותו אמרתי 'או שזה פייק ניוז, או שזו כיכר בעזה או במצרים'. לא יכול להיות מצב שבאשקלון או בשדרות, במרכז העיר, נוסעים להם בטנדר שמונה מחבלים של חמאס.
"היה בזה משהו כל כך סוריאליסטי, דווקא כי לא היה שם צבע אדום, תרתי משמע. האימאז' הזה מאוד מורכב. זה פה למטה בשכונה, ליד הפיצוצייה, וזה גם היה בשבת בבוקר. היתה בו כמעט פסטורליות כזו, שמפוררת את כל התפיסות הבסיסיות שלנו. זה אימאז' מורכב ומערער ויש בו הרבה זוועה, אבל אתה לא רואה את הזוועה.
"אתה מבין שהמחבלים האלה לא באו כדי לנסוע בשקט ולחזור. הם רצחו והם ירצחו המון אנשים, אבל כרגע הם נוסעים להם על טנדר לבן. בלי לראות משהו קיצוני מדי, ההשלכות של זה הן איפה הגדר, איפה הצבא, משמר אזרחי, צבאי? זה מראה ששומט את הקרקע מתחתיך".
זה מראה שהבהיר לרובנו את המצב בצורה החשופה ביותר, והוא הופץ בסמארטפונים הרבה לפני שהטלוויזיה הצליחה להסביר את הסיטואציה, אפילו לעצמה.
"כן, אבל לתקשורת המוסדית היה ויהיה מעמד משלה. יש לה מעמד. יש עדיין אנשים, אולי באמת קצת יותר מבוגרים, שאם הם רואים משהו בטלפון זה דבר אחד, אבל אם הכתב משדר את זה בחדשות זה משהו אחר לגמרי. יש עדיין חלקים בציבור שיש להם אמון והערכה לא ביקורתית לתקשורת הוותיקה. זה לא שמספידים את התקשורת על כל כליה. בכל זאת, המסך של הטלוויזיה הוא אחר מזה של הנייד".
בעוד כמה עשורים דור המדבר ייעלם ויישארו מי שצופים במסכים קטנים מהיום שבו נולדו.
"זה ייקח עוד זמן. היה לי פעם ידיד שעבד בחברת חשמל. היו לו מלא טלוויזיות בבית, ויום אחד הוא אמר לי: 'אני מוציא את כל הטלוויזיות'. אמרתי לו 'אתה מתנתק?' הוא ענה לי: 'לא, אני מביא מסכים'.
"אני ראש בית ספר לתקשורת. אנשים לומדים במשך חמש שנים לתואר שלישי דברים שקשורים לעיתונאות. אני לא רואה שזה משהו שילך לאיבוד, כי אתה בכל זאת צריך לדעת איך לכתוב כתבה ואיך לשמור על אתיקה עיתונאית. קראתי לא מזמן שנטפליקס עדיין מכניסה בסביבות 200 מיליון דולר רק מלהביא לאנשים DVDאו קלטות VHS הביתה. לא משנה כמה אנחנו בסלולר וב־Wi-Fi, יש עדיין שוק כזה. אני אומר - לאט־לאט. גם תקליטי הוויניל עשו קאמבק".
פרופ' חיים נוי, ראש בית הספר לתקשורת באונ' בר־אילן: "היום רואים עיתונאים גוללים בנייד בשידור חי. מהירות העדכונים בשידור של שעה היא מטורפת. אף כתב לא יכול להרשות לעצמו להגיד 'אתעדכן מאוחר יותר'. זה פיזית וסמלית מעל השולחן"
הטיפים של פרופ' נוי: כך תזהו פייק ברשתות
√ מקור/ערוץ: הכי פשוט - האם המקור או הערוץ מוכר לנו ו"כשר"? למשל, ערוצי החדשות המרכזיים. אם אלה מוכרים, הסיכוי לפייק קטן יותר. אם המקור לא מוכר, יש לברר.
√ מקור/ערוץ (2): כדי להיראות אמינים, חלק מהפייק מתלבשים על ערוץ מוכר או מייחסים לו דיווחים וחדשות. נשאל את עצמנו האם סביר/הגיוני, ונבדוק (נצליב אינפורמציה) מול הערוץ המקורי.
√ איכות טכנית: לחלק מסרטוני הפייק איכות ירודה. הפסקול, התאורה, הפוקוס - אם משהו בכל אלה מטושטש, לא יושב היטב או לא נראה לנו, עולה הסיכוי לפייק.
√ איכות טכנית (2): הדמויות יפות יותר, העור של הדמויות חלק יותר. פייק שמייצרות תוכנות של בינה מלאכותית "נקי" מדי ומעורר סימני שאלה.
√ איכות התוכן: התוכן ירוד וכולל טעויות כתיב חובבניות, שפה לא הולמת, ילדותית, שילוב אמוג'י לא מותאם, ועוד. אלה מעלים את ההסתברות שהסרטון הוא פייק.
√ לזכור: הגישה של כולנו למקורות כה רבים של חדשות, דיווחים ומראות באה עם אחריות: עלינו לא לשתף סרטונים חשודים, לוודא אמיתות, ולדווח (הקשה פשוטה על הסרטון מעלה אפשרויות דיווח פייק).
