אבל אין לי וי כחול: טיקטוק לא בא, טיקטוק גם לא מתקשר

קוראים יקרים. הפעם אני רוצה לעסוק בבעיה המעסיקה רבים, עננה שחורה בחשרת חיינו, משבר חריף המאיים על השגרה השברירית של כולנו: עדיין לא קיבלתי וי כחול.

עברתי את 10,000 העוקבים בטיקטוק - ווי כחול אין. אני יודעת, היה שבוע קשה וכולכם קיוויתם לקצת חדשות טובות, אבל המציאות שוב טופחת על פנינו.

ואם לי אין וי כחול, אז מה יסמסו אזובי הקיר? מה יגיד חבר שלי, עמרי, שהיה זה אשר הציע לי לפתוח חשבון טיקטוק כשאחד השירים שלי הפך לטרנד באפליקציה, ובתגובה צחקתי לו בפנים ואמרתי לו שיש לי עדיין כבוד עצמי, מה הוא יגיד?

כשהקורונה נגמרה ועלויות הפרסום להופעות התחילו לעלות, כשאני התעקשתי להקליט עוד פרויקט נידח של אלבום צופרי ערפל ניו־זילנדיים, עמרי, שהוא בחור נבון, הציע להשקיע קצת יותר בתוכן שאני מעלה לרשתות החברתיות. "את מצחיקה, תמציאי משהו, או תשירי, שימי ליפסטיק ותצלמי את עצמך שנייה, נו".

עניתי לו בנשיפה של חתול כועס: "אני לא אוהבת להצטלם!". עמרי בחור נבון, ולכן לא התווכח. כדי לעשות טובה (מנטלית אני באמת בת 14), העליתי סטורי של הברך שלי לאינסטגרם.

במשך זמן רב מערכת היחסים שלי עם אינסטגרם נראתה כך: אני מעלה לעיתים רחוקות סטוריז חידתיים, ובתגובה - לא קורה שום דבר. תאמינו לי, זמרות יכולות להיעלב גם מאלגוריתם.

"אבל זה לא אני! אני אישה של מילים!", וליתר דיוק 793 מילים בפוסט פייסבוק ללא תמונה, שצריך ללחוץ עליו שלוש פעמים כדי להגיע לקצה של הטקסט. "אני אישה של מילים!" - כלומר, משחקי מילים שאנשים בטוויטר מאוד אוהבים, כמו:

אדם: נגמר היוגורט

אני: אשר יוגורטי בא לי

• • •

רצה הגורל ובדיוק החלטנו לפתוח הופעה במקום גדול יותר, מה שבדרך כלל אומר כי כדאי שאנשים יידעו שהיא קורית, אחרת אני אתקע באולם הגדול הזה לבד עם הסאונדמן, מה שעל פניו נשמע כיף, האמת, אבל יעלה לי המון כסף. דווקא היו לי המון משחקי מילים על זה, אבל לצערי אנשים בטוויטר הם כמוני - נרגנים. ואנשים נרגנים פחות נוטים ללכת להופעות שיש בהן רעש ו... אנשים אחרים.

אז עשיתי לעצמי דמיון מודרך שאני אסי עזר, פתחתי מצלמה, התיישבתי עם הפנים לחלון ואמרתי כל מיני שטויות. ואז, שאלוהים יעזור לי, הייתי צריכה לערוך את זה ולכן נאלצתי לצפות! בעצמי! מדברת!!! אבל מה אתם יודעים, אנשים צפו בזה ועשו לזה לייק ולחצו על כל הכפתורים שצריך ללחוץ כדי שהאלגוריתם יסכים להודות בקיומך.

ואז הגיעו כמה הזדמנויות שבהן היה ממש דחוף לי להגיד משהו, פוליטי או חברתי. מסרטון לסרטון זה כאב קצת פחות, ואני לאט־לאט השלמתי עם העובדה שלא מכל זווית אני נראית כמו הדוגמנית ג'יזל, ושמזוויות מסוימות זה בהחלט נראה כאילו אני בת 43 ושיש לי יותר סנטרים ממה שכתוב לי ברשימת המלאי (הרשימה מ־2014 והיא כוללת סנטר אחד, מותניים וקו לסת).

• • •

אבל האמת היא שבטיקטוק, בניגוד לאינסטגרם וכמו בעולם האמיתי, הרבה אנשים לא נראים כמו ג'יזל והם אפילו לא מתנצלים על זה. באיחור מאוד לא אופנתי גיליתי שאני כן יכולה להיות מי שאני ברשת, גם אם מי שאני לעולם לא תרקוד מול מצלמה, תצלם את הילדים שלה או תעשה את אתגר המגבונים (אין כזה, סתם המצאתי, אבל יכול היה להיות).

והתחלתי למצוא את האנשים שלי. אלה שאני נהנית ומחכימה מהם והם ממני, והתחלתי לקבל הצעות מכל מיני אנשים שרוצים לשלוח לי דברים ושאני אעלה עליהם סרטונים, ומכל מיני סוכנויות של משפיעניות ("בנות, יש לי בשבילכן היום קוד קופון על מחמם אוזניים לארנבים/ סבון לאופנוע/ מסכה לגבות"), אבל אני לא חושבת שאני רוצה להיות משפיענית, כי אני לא רוצה למכור שום דבר חוץ מאשר את המוזיקה שלי. ואולי־אולי קרם גבות.

ואז הגיע הרגע שבו מספר העוקבים שלי עבר את ה־10,000 (הצעירים קוראים לזה 10K). לטובת מי שאינו בקיא, זה המספר שבו בעלי החשבון מקבלים "תו תקן" מהאפליקציה - הווי הכחול הנכסף שהוא בו־בזמן גם סמל סטטוס וגם ליטרלי לא משנה כלום - ואני התיישבתי בסלון וחיכיתי שיבוא מישהו מטיקטוק להביא לי עוגה, או לפחות לאיזה טלפון, אבל אף אחד לא בא וגם לא התקשר. רפרשתי את האפליקציה פעם בשעה, אבל כלום! שום וי כחול!

• • •

ברשת היה כתוב שצריך להגיש בקשה דרך האפליקציה, אבל חיפשתי ולא מצאתי. ואז התקשרתי למישהי מטיקטוק כדי שתעזור לי, והיא אמרה שבאמת אי אפשר דרך האפליקציה ומאז היא מסננת אותי, ואני נותרתי בלי וי כחול, בלי תקווה ובלי חלום. כן, אפשר להיות קטנוניים ולומר שזה לא משנה בשום צורה, שזה חסר משמעות לחלוטין, אבל זה לא יהיה נכון. באותה מידה אפשר לומר "איפה הווי הכחול שליייייייי????" - וכרגע אני מעדיפה את האופציה השנייה.

בקרוב אגיע ל־10,000 עוקבים גם באינסטגרם (שיעול, עובדי אינסטגרם, שיעול, שימו לב, שיעול). פעם זה הרגיש לי כמו חילול הקודש להעלות תכנים שהם לא מוזיקה ולא טקסט. היום נחמד לי שאנשים יכולים להכיר אותי ואני אותם ללא מתווכים.

למשל, העיתון הזה. אין לכם מושג הרי אם ועד כמה עורכים אותי פה. יכול להיות שאני שולחת טקסט ארוך בהרבה והוא בכלל עוסק בזה שכדור הארץ הוא למעשה משושה שמונח על תמנון פרוותי ענק - לא! אל תמחק את זה!! לא תשתיקו אותי!!!