גוש דן של מעלה: רשמים מביקור גומלין של אחרי טרור בתל אביב ובשומרון

ביקרתי השבוע בשומרון. ביקור ממלכתי. התחלתי בעלי. זה היה ביקור תגמול לביקור המרגש של תושבי עלי בשכונה שלי אחרי פיגוע הדריסה שהיה אצלנו לפני כמה שבועות. אז הם באו עם דוכן חלות, עוגות וחיבוקי הזדהות, וריגשו את תושבי השכונה מאוד. למרבה הצער כשהיה פיגוע אצלם, שבו נהרגו ארבעה בני אדם, לא שלחה עירי משלחת הזדהות דומה. הרגשתי צורך לפרוע מעט את החוב ובאתי לשם.

ישבתי בחומוס אליהו, סניף מטופח וטעים של הרשת, בתחנת הדלק על כביש 60, שם אירע הפיגוע הנורא. אכלתי חומוס וצ'יפס עם רותם, אמו של אחד הנרצחים, אלישע אנטמן הי"ד. היא סיפרה לי על בנה המיוחד, בן 17 במותו, כמה קשה היה לו במסגרות חינוכיות וכמה נפשו רצתה כל הזמן לצאת אל המרחבים, אל בעלי החיים, אל הצאן.

הצטערתי ששמעתי עליו אחרי שכבר איננו, ורק חולצה עם דמותו נמכרת בחומוסייה לזכרו. סיירתי בעלי, מקום ענקי שיהיה העיר הראשונה בשומרון. קפצתי למכינת בני דוד, פגשתי שם את התלמידים, שמתי בצד את כל הדעות הקדומות על דברים חמורים שנאמרו שם בשיעורים ופשוט התחברתי לתדר. יצאתי עם חיוך רחב. אילו צעירים מקסימים, מעוררי השראה, יפים מבחוץ ומבפנים.

משם נסעתי בחשיכה לנופים. לא כיף לנסוע לבד בכבישי השומרון בלילה. אני בדיוק קורא את ספרה של אורית מרק אטינגר, "קרן אור שבורה", על הרצח של אביה בכביש ליד עתניאל, ומבין שמכל מכונית עם לוחית זיהוי לבנה יכול לבצבץ קנה רובה שיחסל אותי. אבל הגעתי בשלום אל הטקס שזכיתי להנחות, הצגת תוכנית המיליון לשומרון של ראש מועצת שומרון יוסי דגן. חזון גדול, שאפתני ולגמרי בר ביצוע, להביא לשומרון עוד חצי מיליון תושבים עד 2050. יש מקום בשומרון לכולם, וכשגוש דן נחנק מצפיפות, בהרים הקרירים הצופים למישור החוף ימצאו המונים דיור במחירים טובים, אוויר מעולה וחיבור לבירת ממלכת ישראל הקדמונית ששכנה שם.

שמעתי על תוכניות להקמת עוד אזורי תעסוקה מעורבים, יהודיים וערביים, כמו בברקן, אזורים שמאפשרים קיום בכבוד לפלשתינים העובדים בהם. הקשבתי בעניין לשר ניר ברקת המקדם את תוכנית האמירויות, שגם ד"ר מרדכי קידר מטיף לה, הנותנת מענה שאינו מדינה ואינו סיפוח לערביי השטחים - הקמת אמירויות, שיטת הממשל המתאימה ביותר לפלשתינים. אמירות חברון, ואמירות שכם, וכל שבט לעצמו בלי דמיונות על דמוקרטיה. חזרתי הביתה עם התרוממות רוח, אבל גם עם צער על כך שהרבה תושבי מישור החוף לא יבקרו לעולם בשומרון ויכירו את חיבוריו. כשיום אחד ישכון שלום, אעבור לדיור מוגן בשומרון.

תסמונת

תעשו לעצמכם טובה וצפו בסדרה "תסמונת של אהבה" בנטפליקס. לפני הצפייה תכינו מקום ללב שלכם שיתרחב אל מעבר לגבולות בית החזה, ויצטרך פתרון אחסון לידכם על הספה.
מדובר בסדרה ניו־זילנדית העוסקת באנשים בעלי תסמונת דאון המחפשים אהבה. הפקת הסדרה מארגנת להם בליינד־דייטים עם מועמדים ומועמדות מתאימים, בעלי תסמונות שונות, ואנחנו מקבלים הצצה לכל התהליך, שלעיתים נגמר בהצלחה ובהתאהבות, ולעיתים, כמו בחיים, באי־התאמה ובאכזבה מרה.

אם אין לנו במשפחה או בסביבה הקרובה אנשים עם התסמונת, אנחנו לא באמת מכירים את הלב המדהים שהם קיבלו. אמנם המאפיין הביולוגי שלהם הוא כרומוזום עודף, אבל המאפיין הרגשי שלהם הוא דווקא פחות. פחות הגנות, פחות תסבוכים, פחות חשבונות, פחות התערבות של השכל בענייני הלב. כך יוצא שבעלי ובעלות התסמונת הזאת, שבארץ זכתה גם לכינוי "תסמותק", הם האוהבים האולטימטיביים, כל הרגשות שלהם חשופים, כל כמיהתם לקשר גלויה, וכאשר הם מתאהבים - זה פשוט מופע זיקוקי דינור של אהבה בלתי מפולטרת.

רעייתי ואני יושבים לנו מול הטלוויזיה כבר כמה שבועות, אירוע מאוד נדיר בביתנו, וצופים בכל פעם בפרק אחד. לא מתפתים לבלוע כמה יחד למרות שהפיתוי גדול. מחלקים את מנות הדבש האלה לחתיכות קטנות, שלא ייגמר. התדר של האהבה הטהורה הזאת, נטולת האינטרסים, החפה מתככים, שאין בה חשבונאות, קטנוניות, נקמנות וכל מה שיש באהבת האנשים הרגילים, התדר הזה נכנס אל ביתנו ומעמיד מולנו מראה ורודה שמחייבת אותנו להתחבר מחדש, ולו לרגע, למקום הזך של האהבה שלנו. וזה פשוט נעים עד בלי די.

על הדרך אנחנו גם לומדים כמה בעלי תסמונת דאון הם לא "מפגרים". יש להם פשוט סט אחר של יכולות. הם אמנם לא בהכרח מצטיינים אינטלקטואלית, קשה להם להתנהל בעולם המבוגרים, לעבוד, להתפרנס וללמוד, אבל הם מבורכים ביכולות רגשיות מרקיעות שחקים. פה ושם בסדרה אני שואל את עצמי אם לא הייתי רוצה להיות כמוהם, פתוח לרווחה לאהבה, בתמורה לכל היכולות השכליות שרכשתי. התשובה אינה חד־משמעית כלל.

בנוף התקשורתי של היום, המספק לנו בעיקר תכנים קשים, מפחידים, מותחים - הסדרה הזאת, "תסמונת של אהבה", היא כמי מעיין צוננים על סערות הנפש המתייסרת. קחו לגימה.

תינוק

התמונה הכי חזקה בעיניי השבוע היתה תמונתו של אב מיוסר שירד מביתו אל המפגינים מול מעונו של השר וסרלאוף בכיכר המדינה בתל אביב, והתחנן על שנתו של בנו התינוק. אם הסרטון הזה לא הגיע אליכם - טוב שכך, כי הוא כל כך מכאיב שאין לי מילים מספיק טובות כדי להעביר את תחושת הקבס ממה שרואים בו. אבא שהתינוק שלו לא מצליח לישון בוכה מול המפגינים והמפגינות, במיוחד המפגינות, שייתנו לו להירדם. בתגובה עולה השירה לשיאים חדשים והמילים "אנחנו לא נהיה איראן" נישאות באוויר הלילה, אל החלון של התינוק שלא ישן.

לידיעת המפגינות השרות - אתן כבר איראן. רוע הלב שלכן, האטימות מול כאבו של אבא, ההעדפה של אידיאולוגיה כלשהי על פני טובתו של אדם סובל - זה בדיוק איראן. שום הבדל בין פלוגות הבאסיג' המכות מפגינים לביניכן, המכות אדם המתחנן לרחמים, בקולותיכן המקרקרים סיסמאות חלולות.

במחקר פסיכולוגי שפורסם לפני כחודשיים בעיתון מקצועי מוערך ואחריו גם ב"ניו יורק פוסט" מצאו חוקרים קשר בין השתייכות לפעילות פוליטית קיצונית לבין הפרעות אישיות, ובראשן נרקיסיזם. כלשונם: "אנשים בעלי אישיות אפלה - כמו תכונות נרקיסיסטיות ופסיכופתיות גבוהות - נמשכים לצורות מסוימות של אקטיביזם פוליטי וחברתי שהם יכולים להשתמש בהן ככלי כדי לספק את צורכיהם הממוקדים באגו במקום לכוון למעשה חברתי, לצדק ולשוויון".

כלומר, יש אנשים עם בעיות אישיות קשות, שנאלצים לחיות תחת מסווה, כי מי ירצה להתקרב אליהם בכלל, אבל כשיש מחאה, ויש הפרות סדר, ויש התפרעויות - זה הזמן שלהם לצאת מהמערה שלהם ולתת דרור ליצריהם האפלים, לרמוס את הזולת בתואנת שווא שטובת הכלל לנגד עיניהם. זה לא נכון. הם סתם מרושעים שמצאו תירוץ להתעמר בבני אדם בלתי מעורבים. כך בשמאל הקיצוני, וכך גם בימין העמוק. מי שמונע או מונעת שינה מעפעפיו של תינוק קטן שלא חטא במאום לאף אחד בטענה שאנחנו לא נהיה איראן, או כל טענה מופרכת אחרת, מסגיר את עצמו מייד כאומר: נרקיסיסט בפעולה, פנו דרך.

המחאה חייבת להתנער מכל מי ומה שפוגע בבלתי מעורבים, כולל בני משפחה של שרים וחברי כנסת שעל הכוונת. אם השמאל מתהדר באנושיות כערך מוביל, זה חייב להיראות ולזהור בכל הפגנה ופעולה שהוא עושה נגד הממשלה ופעולותיה. המחאה חשובה מכדי שיחטפו אותה פסיכופתים בלתי מטופלים וישפריצו את הרעל שיש להם בנשמה אל הציבור הישראלי שמחפש חיבור, אהבה, השלמה. אחרת אנחנו כן נהיה איראן.

avrigilad@gmail.com