בכל יום אני יוצא ממכון הכושר בשעה 1, משתהה רגע על המדרכה בחזית ונכנס אל הפיצוחייה החדשה שפתחו שם, קונה איזה אגוז ובוטן, והולך הביתה. ביום שלישי השבוע לא הגעתי למכון. הייתי עסוק. אבל מי כן הגיע? אדון חלאילה, שבא במיוחד מחברון כדי לעשות פיגוע בחזית המכון שלי.
פתאום הטלפון שלי בבית מתחיל לטנגטנג נמרצות, וכולם שואלים - אתה בסדר? היה פיגוע אצלכם, בשיכון דן. אצלנו? על המדרכה שלנו? הכחווארה היינו, לצומת תפוח דמינו? יצאתי חיש קל והלכתי את כל 56 המטרים מביתי לזירת הפיגוע.
חלאילה כבר שכב בשק שחור של זק"א, ברהנו טגניה כבר עמד בחזית הזירה ודיווח, הטנדר ששימש לפיגוע עמד לו מעוך על תחנת האוטובוס, לא מבין מי נהג בו כך, אחרי שהיה נאמן כל חייו, ומלא סקרנים, ואני בתוכם, עמדו סביב ולא האמינו שמשהו קרה בשכונה שלנו, שמישהו בכלל ידע על קיומה. אפילו בחדשות קראו לה "רמת החייל" כי הניחו שאיש לא שמע על שיכון דן, השכונה שפעם היתה ביתם של נהגי האוטובוס של קואופרטיב "דן", והיום גרים בה אנשים שרובם בחיים לא נוסעים באוטובוס.
ספרתי. 30 רכבי ביטחון, 6 אמבולנסים, 11 כתבים, כולל רשתות זרות, המפכ"ל, מפקד המחוז, מלא תלמידי ישיבה שהיה להם תירוץ לחתוך באמצע השיעור, מאות אזרחים, חלקם מדברים דברי שנאה שלמדו ברשתות, צועקים מילות מוות ומצלמים תוך כדי, ובשמיים, משגיח מלמעלה, אחד מסוקנו. מחזות כאלה לא נראו אצלנו מיום שראשון נהגי "דן" בנה את ביתו על החולות הרחוקים בצפון־מזרח תל אביב.
האירוע תם, הפצועים פונו, המחבל התחיל להתקרר, ואל הזירה המשיכו לזרום רכבי ביטחון בסירנות פועלות ובנהיגה חירומית. לך דע מדוע באו. שיעמם להם במשרד? חשבו שאולי הפיגוע ישכפל עצמו באותו מקום? סתם אוהבים לנהוג אקסטרים ולהיפגש עם קולגות? מה שבטוח זה שמצוקת כוח האדם במשטרה לא הורגשה. ואוי ואבוי למי שרצה לעבור את הסרט האדום. אפילו לברהנו לא נתנו.
ארבע שעות אחרי האירוע הרחוב עוד היה סגור, אולי כדי למנוע מאנשים לעבור בתוך האנרגיה הרעה שיצר האירוע. סתם הפרזה. יאללה, תנקו ותפתחו, מה יש לכם להישאר? ורק הילדה שלי אמרה לי: אבא, הלילה יהיו לי סיוטים. אמרתי לה: לכל אחד במדינה שלנו יש סיוטים לפעמים, היום יצא תורנו. נתגבר, ונקווה שאף מחבל נוסף לא שמע על שיכון דן.
תקוע
נפל דבר ביישוב תקוע. הוחלט שם כי מעתה לא יינתנו טלפונים חכמים לילדים עד כיתה ח'. איזו החלטה חשובה וטובה, ילדי תקוע ניצלו מגורלם של רוב ילדי ישראל והעולם, להמיר יחסים אנושיים ביחסים מסכיים. בתקוע ילדים יישארו ילדים, החלק המרושע שבנשמתם לא יקבל העצמה מהשימוש ברשתות חברתיות, ויישאר במידה, כמו אצל הילדים שאנחנו היינו. לא היינו מושלמים, היו גם רוע וגם אלימות, אבל לא היו התנפלויות רצחניות כמו שיש היום, כל יום, בכל מקום בארץ.
ממש אתמול חתמתי כמו כל ההורים בבית הספר של בנותיי על הסכם דרקוני לאי־שימוש בטלפונים. התחייבתי לא רק לא לתת לילדות טלפון ביד, גם לא להחזיק בבית טלפון נוסף, טלפון כללי, לשימושן בעת הצורך, לא לאפשר להן להתאגד בשום קבוצות ווטסאפ מהטלפון שלי, ובגדול להקפיד על קשרים פנים אל פנים ולא דרך מכשירים בשנים הקרובות, עד שיוחלט אחרת.
תגידו - ואומרים לי הרבה - את הקדמה לא ניתן לעצור. זה נכון. העולם הולך בכיוון אחד, והבינה המלאכותית מעצימה פי טריליון את הכיוון הזה, אבל אם מקבלים החלטה נכונה, אפשר לתת לילדים זמן חסד בלי טכנולוגיה לכמה שנים ראשונות בחייהם, עד שמוחם יבשיל, יצבור חוויות תקשורת אמיתית, ורק אז יתמכר לטלפון, כמו כולנו.
קראתי השבוע אמירה שאהבתי. "ב־20 השנים הבאות האנשים המצליחים ביותר בעולם יהיו אלה שהוריהם לא נתנו להם גישה לרשתות חברתיות בילדותם". למה? כי התקשורת הסלולרית משטיחה את הרגשות, מדכאת את השפה, הופכת את כל הילדים לחסרי פנים וזהות, תקועים במסך כל היום, מצייתים כמו זומבים להוראות הפעלה מהטיקטוק, מתגוננים ומתקיפים. אין להם מרחב ליצירת זהות עצמית, אין להם שדה ללימוד תקשורת אנושית. לכן ילדים שגדלים היום בלי, למרות שנראה כי הם מפגרים במרוץ הטכנולוגי, יהיו מובילי האנושות בעוד עשור ועשוריים.
הורה שנותן היום טלפון לילד רך בשנים קובע את גורלו - להיות כמו כולם, לעבוד כמו כולם, להילחם כמו כולם על אותם משאבים. תנו לילדים שלכם יתרון יחסי בעולם תחרותי - קחו להם את הטלפון. היום.
שי־אין
הילדה רצתה שרוואל לקיץ. בקשה לגיטימית. אבל מאיפה אני אביא לה שרוואל? לא ראיתי כאלה בחנויות שאותן אני פוקד מפעם לפעם, משהו אוורירי כזה, מבד דק, זול, צבעוני. אני מניח שבשוק רמלה אמצא לי כזה, אבל לנסוע עד רמלה בשביל שרוואל? הדוק עלי.
אז נכנסתי לאתר האופנה המוביל בעולם, שי־אין, הנקרא בארץ משום מה שיין. בתוך שנייה מצאתי שרוואלים בשלל צבעים ובמחירים מצחיקים. פינקתי בשלושה. בתוך חמישה ימים הם כבר היו פה, מתנפנפים ברוח הערב הלחה על רגליה של הילדה.
אלא שאז נפלתי במקרה על סרט תעודה בנטפליקס, על מה קורה באתר הזה, שי־אין, בסין. למדתי קודם כל שהאתר הזה מייצר את הבגדים רק אחרי שהוזמנו, וכך אינו חייב להחזיק מלאי ענק ויכול למכור ממש בזול. תוך יום מרגע ההזמנה הבגד מיוצר באחד ממאות מפעלים קטנים בסין, ויאללה, לדרך. מה רע? הכל רע. רע לתפארת.
תנאי ההעסקה במפעלים של האתר משולים לתנאי ההעסקה של החותרים בספינות העבדים מאפריקה לאמריקה. קודם כל, יום העבודה הוא בן 16 עד 18 שעות ביממה. הלינה במפעל, בתנאים של כלבייה עירונית מוזנחת. חופש? אין. לפעמים פעם בחודש, לפעמים גם זה לא. השכר? מותנה בתפירת 500 פריטים ביום. זאת המכסה. ואם תפר אחד לא מושלם, שליש השכר היומי מעוקל.
בקיצור, השרוואל הזה נתפר בידי עבדים כדי לאפשר לבתי להרגיש תחושת חופש קייצית. פתאום הרכישה החיננית והזולה קיבלה תפנית מצמררת, כמו הנקניקייה שאכלתי אי־אז כשהייתי בן 10 ופתאום הבנתי שזאת בעצם חיה מתה.
בעקבות הסרט הזה קמה תנועת מחאה גדולה נגד שי־אין, והשבוע הם הטיסו כל מיני משפיעניות־רשת לסין כדי שיראו בעצמן שהמצב לא כזה גרוע. הזכיר לי מחנות כפייה שנבנו בימים אחרים למען ביקורי הצלב האדום.
והאדם המצפוני בזמן הזה מה יעשה? לא יקנה בזול פרי עמל של עבדים? ואם לא יקנה משי־אין, איפה יקנה ואיך יוודא שקניותיו באות ממקום ראוי?
התשובה היא המחיר. אם מוצר הוא זול מאוד, סימן שיש עבדות בפס הייצור שלו. ומי שרוצה להתעלם - יתעלם, כי הרי שמלה חדשה ב־20 שקל חשובה יותר מחיי עובדת כפייה בגואנג'ונג. ושנהיה תמיד בצד של המשחררים ולא המשעבדים.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו