מטבע הדברים: על גאווה ודעות קדומות

גאווה

אנחנו בחודש הגאווה, בעשור הגאווה וביקום הגאווה. טיפה יצאו לי ענייני הגאווה מכל החורים. אבל השבוע שמעתי נתון מעניין מאוד: יש בטבע 1,500 מינים של בעלי חיים שבהם קיימת תופעת ההומוסקסואליות. אלף חמש מאות! מעניין במיוחד שיעור ההומוסקסואליות בקרב כבשים - 10%. הרבה יותר מאשר אצל בני אדם, כי בסקר שנערך לכבוד אירועי הגאווה הזדהו רק 4.5% מהישראלים כלהט"בים. על כל הומו איש, יש שני כבשים כאלה. מרתק.

למה זה מעניין? כי הטיעון המרכזי של מתנגדי החד־מיניות לסוגיה הוא שהתופעה "לא טבעית". הנתון שהבאתי כאן סותר את הטענה הזאת ומבטל אותה לגמרי. אם ב־1,500 מינים יש הומוסקסואליות, מדובר בתופעה טבעית לחלוטין. כך תוכנן הטבע על ידי מי שתכנן אותו - הבורא או היקום או האבולוציה, או מי שאתם מאמינים.

למה? אין לי מושג, איני מתיימר להבין את השגיב ממני, אבל להאשים את בני האדם שקיבלו את הנטייה הזאת בסטייה מן הטבע, זה פשוט לא נכון מדעית. הם לגמרי בתוך מסגרת הטבע. מה לא טבעי? לשנוא את מי שקיבל את צורת הקיום הזאת. כי אצל הכבשים אין גינוי של הכבש המטפס על חברו, ולא אצל הפינגווינים או הג'ירפות. רק בני האדם נוהגים כך. ההתנגדות לטבע היא הסטייה מן הטבע, ולכן ניתן לומר כי מדעית מי ששונא את בני מינו האוהבים את בני מינם ופוגע בהם - הוא הסוטה. פשוט.

אבל אין במה שאמרתי הרגע כדי להכשיר את התוהו ובוהו המגדרי המשתולל בעולם וגליו כבר לוחכים את חופינו. העיסוק הבלתי מידתי של חלק מתרבויות העולם, ובראשן אמריקה האומללה, שהלכה לאיבוד בשלל הגדרות מגדריות שמספרן כבר מגיע ל־72, אינו קשור כלל לסוגיית הלהט"ב אלא לעניין אחר. מהו העניין? אובדן כיוון בחיים, שימת היחיד במרכז העולם והתעסקות בלתי פוסקת במיהו, מיהי, מיהם. העובדה שהיום באמריקה מה שחשוב לאנשים זה אופן הפנייה אליהם ולא מה הם עושים למען עצמם או למען הזולת היא תקלת אבולוציה חמורה, המבשרת את שקיעת ארה"ב כמעצמה, תוך שהיא גוררת אחריה עוד אומות חלשות רוחנית ברחבי העולם.

יש למתוח קו ברור בין קבלה נדיבה של כל מי שנולד שונה מרוב בני האדם לבין העצמה של שיח מחטט ומחליש בתתי־זהויות מומצאות שכל עניינו יצירת מיוחדוּת אישית במקום שאין אחת כזאת. אם נדע להציב את הגבול, נשרוד את הגל; אם לא - נטבע, כמו חרסון.

מרפסת

פגשתי לפני שבוע את לידור דהן, נער חמודות בן 18, שהחליט לשים קץ לחייו בקפיצה מהמרפסת. למזלו ולמזלנו, אחותו הקטנה נֹעם ראתה אותו עומד שם על הקצה והפצירה בו לא לקפוץ. הוא השתכנע, והוא חי. ולמה הוא רצה לקפוץ? כי הוא עוד קורבן של חרם, אחד מני אלף שמתארגנים כרגע על ידי ילדים שנתנו להם טלפון ביד ולא הבינו שלתת טלפון לילד זה כמו לתת קלצ'ניקוב לתינוק - טוב לא יצמח מזה.

תחילת הסיפור של לידור בכך שהיה כוכב טיקטוק. היו לו אלפי עוקבים לסרטונים שיצר על איך לחשוב נכון ולחיות נכון ולהיות נכון. וזאת בעיה. עצם הקונספט שילדים יכולים ליצור תוכן הוא בעייתי. ילדים צריכים לצרוך תוכן עד שהם מבשילים ויכולים לתת פירות, להעשיר את עצמם לפני שהם מעשירים אחרים, ולהתבגר לפני שהם מעמידים עצמם במקום של ביקורת וקנאה על הצלחה או כישלון. ולידור יצר סרטונים שמי יודע מאיפה לקח את המידע שהפיץ בהם. וזה בסדר, כי כולם עושים את זה, אבל חבריו התקנאו בהצלחתו ולכן החרימו אותו חרם אלים ומוחלט עד שהחליט לקפוץ. עכשיו הוא בסדר, ויש לו קבוצה שנקראת "חיים על הקצה", והוא עוזר לילדים כמוהו שרוצים לקפוץ. בחור מרשים מאוד.

יש לומר בבירור: צריך לסגור את טיקטוק בישראל. הרשת הזאת, המאפשרת לכל אחד ליצור סרטונים בקלות רבה מדי ולהפוך למשפיע רשת כשאין לו עדיין כלים להשפיע על שום דבר חוץ מלימודיו בבית הספר, מפוררת את החברה. גם ההשפעות הלאומניות של הרשת הזאת ברורות, והשפעתה על ההקצנה בחברה הערבית חד־משמעית. בסין, אמהּ של הטיקטוק, התכנים האלה אסורים לגמרי, רק לתרבויות זרות הם מאפשרים להתאבד עם שימוש בלתי מבוקר, כמו כאן.

ואחרי שנסגור את טיקטוק ישראל, ואני כבר עובר למרחב דמיוני לגמרי, יש לאסור על ילדים להשתמש בטלפונים חכמים עד גיל בגרות. הזוי? כן, אבל זה מתרחש בפועל בבית שלי ובביתן של כל החברות של הבנות שלי בקהילה האנתרופוסופית. אין טלפונים. ונחשו מה? אין חרם, ואין ניסיונות התאבדות, ויש משחקים כמו של פעם, בובות ותופסת ומחבואים ושני דגלים. ויש ילדים שמחים ולא כפופים אל המסכים ובדיכאון תמידי. ועד שזה מגיע לכל בית, עשו אתם מעשה: חפשו בית ספר שאסור בו טלפון בכלל, והעבירו את הילד או הילדה אליו. כי מי שנותן לילד קטן טלפון ביד, כמוהו כמי שמקריב ילדו למוֹלֶך בגיא בן הינום. גיהינום.

פיצוי

ישב עבדכם באיזה אולפן טלוויזיה, מחכה לתורו להתראיין. בינתיים רעמו הקדימונים: עוד מעט, מה קרה לגבר שנכנס לחדרו במלון וגילה אישה זרה ישנה במיטתו! הדמיון לא הפסיק לעבוד. מעניין מאוד מה קרה לו, ומה קרה לה, ומה יקרה לי. והנה, שנייה לפני שפונים אלי לדבר, מספרים את הסיפור הנורא על אותה אישה שנמצאה נמה במיטה לא לה, משל היתה זהבה הדובה. ויש סרטון: הגבר נכנס לחדר ומצלם אישה המומת שינה במיטתו השכורה, ומרעיש עולמות, וזועם בגדול, ואחר כך נערך בירור נוקב, ומתברר שפקידת הקבלה טעתה ונתנה אותו מפתח לשני אורחים שונים במלון. שומו שמיים, רעדי ארץ.

ומה שעניין אותי היה שיח הפיצוי שהתחיל מייד בטלפון ממנהלת המלון לאזרח המופתע. מייד נזרקו לאוויר מילים כמו סוויטה, וללא תשלום, ומילים שנעימות לאוזן הקורבן ותכליתן לקרר זעמו ולמנוע ממנו לפרסם משהו לא נעים ברשתות. התפרצתי בשידור ואמרתי - חלאס עם הקורבנות הזאת, די לעודד דיבור של תלונות, תתקדמו לראיית הטוב!

ותשאלו בעלי עסקים: יותר משהישראלי רוצה לצרוך מוצרים ושירותים, הוא מעוניין בפיצויים, ואין סיבה קלושה מכדי לבקש בעבורה פיצוי לא מידתי לגמרי, והעסקים למדו, והם כבר מתורגלים, והפיצויים מגיעים במיידי.

אז מה רע? הכל רע. כי אנשים פה מסתובבים עם תודעת קורבן קבועה, רק מעטה דק מסתיר אותה, ורק תנו להם הזדמנות, וכל הקיפוח שהם מדמיינים שהוא מנת חלקם פורץ, והפה נפער כגוזל רעב: פיצוי! העניין הוא שמחפשי הפיצויים חיים בחיפוש אחר השלילי ואינם מוכנים להכיר בזה שגם הזולת הוא רק אדם, וטועה, ואפשר להתנצל, ולא חייבים לפצות.

השבוע התפרעתי. קניתי שלוש קופסאות של הגרנולה החביבה עלי. שיהיה לימי רעב. פתחתי אותן בבית וגילית שכולן נחדרו על ידי לחות שלקחה את פריכותן והדביקה את חלקיקיהן לכדי גוש אחד. התקשרתי לחברה. ענתה הנציגה. סיפרתי מה קרה. מייד אמרה - אני שולחת לך שלוש קופסות חדשות, ופיצוי! אמרתי - לא צריך פיצוי, לא קרה כלום. אמרה - שולחת פיצוי. אמרתי - לא צריך. אמרה - פיצוי. יאללה, שיהיה פיצוי. והרגשתי שאני רוצה פיצוי על זה שהיא חשבה שאני מבקש פיצוי, כי אני לא מחפש נפילות של הזולת כדי להרוויח לעצמי. לא כי אני כזה צדיק, פשוט כי כך המבט שלי על החיים נשאר תמים. כי מי שלא חושב שמגיע לו פיצוי - שמח, וזה הפיצוי הכי טוב.