"אני רואה שאף פעם לא היית בדרום אוקראינה בחודש יוני", אמר סלבה בחיוך בשעה שאני נדבקתי לחלון הרכב המסחרי, מביט נפעם בפריחה המהממת שעלתה משדות הקטל של צפון מחוז חרסון.
לפני פחות מחצי שנה הכביש שעליו נסענו החליף ידיים שוב ושוב בין צבא אוקראינה והפולש הרוסי.
לבסוף נסוגו הרוסים, אך צלקות המלחמה נותרו על פני הכביש השבור. כעת פורחים לידן אלפי פרגים, שעלו בשדות המוקשים משני צידיו של הכביש. ביניהם כתמים סגולים של לבנדר ודרדרים שצמחו פרא מהשוחות הנטושות.
"טרגדיה מעשה ידי אדם" - נטע בר מדווח ממחוז חרסון המוצף באוקראינה
"הראית איזה אודם, שצעק למרחקים, שדה דמים היה שם קודם, ועכשיו הוא שדה פרגים", שרתי את מילותיו של נתן יונתן לחלל הרכב המשוריין, ו"חתול", הנהג שלנו, הביט בי כעל הזר המוזר שבאמת הייתי. גם סלבה נראה משתומם. הדימוי המושלם של המשורר הישראלי לנוף שניבט אלינו מהחלון נעלם מעיניהם של מלוויי האוקראינים. הם לא יודעים מילה בעברית. חבל.
הכביש המוכה והמחורר מפגיעות הפגזים הוביל אותנו דרומה לאורך נהר האינהולץ, כשהנוף היפהפה של תחילת הקיץ עומד בסתירה מוחלטת להרס הטוטאלי בכל פינה. כפרים זעירים ובהם בתי איכרים עם גינות שופעות פרחי נוי ועצי פרי עמדו חרבים, מחוררים, כשגגות האזבסט שלהם פעורים מפגיעת ארטילריה.
"חתול", כינוי המלחמה של ויטייה, לוחם ביחידת איסוף מודיעין קרבי של צבא אוקראינה שמבלה את ימי החופשה שלו בהסעת עיתונאים לשדות הקרב שבהם לחם ואיבד את חבריו, ציין מדי פעם באדישות נקודה כזו או אחרת שבה השתתף בקרב. "אתה רואה את מעלית התבואה הזו?", הוא שואל באנגלית שבורה ומצביע לעבר מבנה בטון אפור וגדול שעמד באמצע השדות חצי הרוס, מזדקר לשמיים בהתרסה. "הרוסים כתשו אותנו שם כמעט שבועיים, אבל הדפנו אותם".
"אוקראינה כולה איתנו"
זוועות הקרבות שהתנהלו בקיץ שעבר בנוף הגבעות המשתפלות של מחוז חרסון לא היו הסיבה שבגללה הסתכנו בנסיעה בכביש המשובש, שעדיין לא פונה לחלוטין ממוקשים. האירוע שהוביל אותנו לשם התרחש פחות משבוע לפני הגעתנו למקום, כשרוסיה פוצצה את סכר נובה קחובקה האדיר, שאוצר מאחוריו את אחד ממאגרי המים הגדולים באוקראינה ומנטר את זרימתו של נהר הדניפרו האדיר.
הסכר נפרץ, ומי המאגר העצום זרמו לנהר הדניפרו, שהציף שטח עצום והטביע עשרות כפרים, עיירות ואת העיר חרסון בנחשול של מים מזוהמים וייאוש. נהר האינהולץ, שזורם אל הדניפרו ואליו נסענו, החל לזרום בכיוון הנגדי ולהציף את הכפרים הנמצאים לגדותיו.
סלבה, אזרח אוקראיני ומתנדב, לקח את אשתו, "עוקב" (מכל נגרר) גדול של מי שתייה, מוצרי היגיינה וערימות של דובדבנים מעצי הגן שלו - ויצא ברכב מסחרי משוריין דפנות כדי לסייע לכפריים. "חתול" דיבר עם חבריו בצבא והשיג את האישורים הדרושים להגיע קרוב כל כך לחזית, וכך היטלטל לו העוקב מאחורינו על מהמורות ומכתשי הפגזים שעל הכביש, ו"חתול" קילל וצחק חליפות בכל פעם שנשמעה דפיקה גדולה מדי.
האווירה העליזה ברכב נמשכה ממש עד לדקה שבה, מאחורי גבעה אדומה מפרגים ופרחי אברש קטנים, התגלה מה שעד לפני שבוע היה נהר וכעת היה אגם שוצף וחום שממש במרכזו ניצבו גגותיו של כפר גדול. "בלאט", סיכם סלבה את המחזה. "הממזרים הארורים", סיננתי בעברית.
הגענו לכפר יוריבקה, שבימים כתיקונם שוכן כמה עשרות מטרים מנהר האינהולץ וכעת שוליו מתבוססים בתוך האגם שנוצר מצפון וממזרח לו. ראש הכפר, וולודיה יורוביץ', חייך חיוך גדול כשראה את מכל המים הגדול מתגלגל לתוך הכפר שלו.
"אנחנו חמישה ימים ללא מים", אמר בעודו מתרוצץ על דרך העפר, קורא לתושבים למלא ג'ריקנים. "יש פה שלוש בארות, אבל כולן מסריחות מדלק שחלחל למי התהום, אז הפסקנו לשתות מהן. זה כל כך אירוני שאנחנו טובעים פה אבל אין לנו מה לשתות".
"נו, לושה, אתה כל היום מתלונן לי שאין לכם מים, תצא כבר ותבוא לקבל מים לפני שייגמר", אני שומע את וולודיה יורה מעבר לגדר של אחד הבתים. סלבה כבר מצא משאבה ומתחיל לתפעל את קו חלוקת המים שלו, עליז כאילו אנחנו לא באזור אסון. הכפר עצמו נראה כמו גלויה אידילית של חיי כפר מזרח־אירופיים. אווזים משוטטים, עצי דובדבן ותות עץ כורעים תחת נטל הפירות, ונערות ונערים צעירים מסתובבים יחד בחוסר מעש.
"אנחנו חמישה ימים ללא מים", אמר ראש הכפר בעודו קורא לתושבים להביא ג'ריקנים. "יש פה שלוש בארות, אבל כולן מסריחות מדלק שחלחל למי התהום. אירוני שאנחנו טובעים פה אבל אין לנו מה לשתות"
אלא שבקצה הכפר, בלב ההתרחשות, נמצא חיל משלוח גדול של מתנדבים שיוצאים לאגם לנסות לחלץ בני אדם שנקלעו לשיטפונות ולהעביר סיוע לאלו שהכביש לביתם הוצף. קבוצה של כ־20 חיילים וחיילות אוקראינים, כולם בחופשה, מפקדים על מאמצי החילוץ. לוחמים אוקראינים נוטים לרוב להיות חשדנים כלפי עיתונאים, אך כשהם רואים שאני מגיע עם המתנדבים הם מהנהנים אלינו באישור ואנחנו מתקרבים לקבוצה.
"זה ממש לא מה שרציתי לעשות עם החופשה שלי", אומר דמיטרו (שם בדוי), לוחם ביחידה מובחרת שתפס עד לא מזמן קו בדונבאס וכעת אמור היה להיות בביתו בעיר טרנופיל עם אשתו וילדיו, אך תחת זאת הוא מתבוסס בבוץ ובמי שיטפונות בכפר שכוח אל במחוז חרסון. "זה העם שלי, אלו האנשים שלי, אני לא יכול להפקיר אותם לגורלם. והחבר'ה פה דואגים לנו כל כך יפה", הוא מחייך.
מהעבר השני של הרחוב הקימו נשות הכפר מטבח שדה מאולתר שבו הן מכינות לחיילים המסייעים ארוחה חמה. על אף הטרגדיה שפקדה את הכפר שלהן, הן נראות מתפוצצות מגאווה. "טוב לראות את החיילים שלנו פה. סבלנו עשרה חודשים מהכיבוש של הרוסים, הכפר היה מנותק ואף אחד לא דאג לנו. האסון הזה נורא, אבל לפחות אוקראינה כולה פה איתנו", אומרת ורה, אחת הנשים שעומדות ליד הסירים.
החיילים החשדנים נשבים עד מהרה בקסם הישראלי שלי ומציעים לי להצטרף אליהם למבצע החילוץ בסירות. אני ודנאילו מקרוק, פנסיונר מקומי, מקבלים סירת מנוע קטנה ומעמיסים אותה בבקבוקי מים מינרליים. היעד הוא מקבץ בתים קטן על גבעה סמוכה לנהר, שהפך לאי של ממש וכמה קשישים מוגבלי תנועה נותרו עליו ומסרבים לעזוב. "העקשנים האלה הם שכנים שלי, ניסיתי להגיד להם לעזוב, משום שהבתים שלהם יכולים להתערער מהיסוד בגלל המים, אבל לא היה טעם להתווכח", מסביר דנאילו.
"זה ממש לא מה שרציתי לעשות בחופשה", אומר דמיטרו, לוחם ביחידה מובחרת שתפס עד לא מזמן קו בדונבאס וכעת מתבוסס בבוץ בכפר שכוח אל בחרסון. "אבל אני לא יכול להפקיר את העם והאנשים שלי"
אנחנו ממשיכים בשיט התענוגות המפוקפק שלנו, לצד גגות בתים שמציצים מהמים, כשאדי דלק וגוויות בעלי חיים צפים על פני המים. "צריך להיזהר ממוקשים, הרוסים מיקשו את כל האזור והרבה מוקשים נסחפו עם מי השיטפון", אומר דנאילו בסטואיות השמורה למטורף או לאוקראיני. אנחנו ממש במרכז האגם, כשעמודי עשן עולים מנקודות שבהן הצבא הרוסי הפגיז הרגע. בשל הבדלי הגובה, רעשי הפיצוץ החלושים מגיעים באיחור. "הם מנסים למנוע את הפינוי, אבל הם מאוד רחוקים מפה והירי לא יעיל", מציין הקברניט של סירת הגומי שלנו.
על אחד הגגות שאנו חולפים על פניהם התכנסה להקה גדולה של תרנגולות ואווזים, שנראים עליזים למדי ומשווים לקטסטרופה האנושית מראה של סצנה מסרט של קוסטוריצה. "אל תדאג להם, הם יכולים לשחות לחוף אם הם ירצו". מי שאינו מסוגל לכך הוא תיש גדול שניצב על גדר באמצע המים, כשחבל קשור מצד אחד לצווארו ומצד שני ליתד כלשהי שנמצאת מתחת למים. דנאילו חותך את החבל ומעלה את בעל החיים הצייתן אל הסירה, הופך אותנו רשמית מספקי סיוע הומניטרי למחלצים. לתיש שלום.
"נבנה את הבתים מחדש"
בחזרה בכפר אני פוגש את ראש הכפר יורוביץ', שמתרגש עד עמקי נשמתו לגלות שיש אצלו יהודי. "אני מתפלל רבות למען ישראל", הוא אומר, ואני מתרשם מהדאגה הכנה של אדם שהכפר שלו סבל כה רבות, שבאמצע קטסטרופה מוצא זמן להביע דאגה לשלומה של מדינה שנמצאת אלפי קילומטרים משם.
על הרכב שלו אני רואה מדבקה של ארגון דתי פרוטסטנטי, ככל הנראה הסבר לאהבת ישראל הגדולה של האיש. "יש פה בערך 20 בתים מוצפים לגמרי, כאלה שבלתי אפשרי יהיה להשתמש בהם וכנראה נצטרך להרוס אותם. הבתים פה בנויים מלבני חימר, ומרגע שאלו נרטבות אין דרך חזרה", הוא אומר בכאב. "לתושבים פה אין הרבה, ואלו שנפגעו איבדו גם את זה, אבל אנחנו נעזור להם. נבנה את הבתים מחדש. יגיעו תרומות של חפצים וציוד והתושבים ידאגו זה לזה".
מאחורי גבעה אדומה מפרגים התגלה מה שעד לפני שבוע היה נהר וכעת היה אגם שוצף וחום, שממש במרכזו ניצבו גגותיו של כפר גדול. "בלאט", סיכם סלבה את המחזה. "הממזרים הארורים", סיננתי בעברית
בינתיים סלבה, המתנדב האנרגטי, רוקן את מכל המים הנגרר שלו וסיים לחלק את כל מוצרי ההיגיינה שהביא ברכב המסחרי הגדול, לשמחתן הרבה של הסבתות המקומיות. כעת מתגלה שיש צד אישי מאוד למסע ההומניטרי שאליו לקח אותי.
מעבר לגבעה, בעיירה סיניהוריבקה, מתגוררת זינה, סבתו של סלבה, אישה מקסימה בת 80. אנחנו מגיעים לביתה, שנמצא בשכונה פרברית קטנה ומוקף עצי פרי. בתוך בית הבנוי לבני בוץ, קטן יותר מבית סוכנות במושב בשנות ה־50, המארחת הלא צפויה שלנו הכינה עבורנו סעודת מלכים של מרק, כיסנים מטוגנים, ולמרבה חרדתי - רגל קרושה מרטטת.
זינה הסבתא לא עוזבת את המטבח לרגע. בזמן שהיא מגלענת דובדבנים, היא תוהה על קנקנו של צבא המתנדבים שכבש את ביתה. "יהודי אמיתי", היא אומרת כשהיא מסתכלת עלי, "לא ראיתי פה אחד כזה הרבה מאוד שנים".
ביתה של זינה נמצא על גבעה, הרחק מהמים השוצפים, אך ללא חשמל ומים. "אני חיה ליד נהר האינהולץ כל חיי", היא אומרת, "ולראות אותו זורם בכיוון ההפוך היה מערער. דמיין את השמש זורחת בתל אביב ושוקעת בירושלים"
ביתה של זינה נמצא על גבעה, הרחק ממי הנהר השוצפים בעמק למטה, אך ללא חשמל ומים, כך שגם עבורה השיטפון הוא טראומה קשה. "אני חיה ליד נהר האינהולץ כל חיי", היא אומרת, "ולראות אותו זורם בכיוון ההפוך היה חוויה מערערת מאוד.
"דמיין לעצמך לראות את השמש זורחת בתל אביב ושוקעת בירושלים", היא מפגינה היכרות מפתיעה עם הגיאוגרפיה של ישראל בשעה שהיא ממלאת צלחתי בעוד רגל קרושה, כאילו אין גבול להקרבה שעל עיתונאי שטח לעשות. "זה היה שוק נוראי. כאילו לא הספיקו הכיבוש והקרבות סביב העיירה, גם זה", היא מוסיפה בכאב.
אוג'ק יסדר
הלילה שיורד על צפון מחוז חרסון הוא לילה אמיתי - שחור משחור וזרוע כוכבים. היעדר החשמל מוחק כל אפשרות של זיהום אור והכוכבים נראים בבירור מדהים, אך השלטים של שדות המוקשים קצת פחות.
בעיירה, הנטושה כמעט לגמרי, אנו חוברים לאוג'ק מריה יורק, מתנדב חילוץ אזרחים מאזורי קרבות, חבר ותעלומה אנושית. לאוג'ק חברתי לראשונה באביב שעבר, כשעזר להוציא אותי ממצב סבוך במיוחד במהלך הקרב השלישי על העיר מיקולייב. הוא לא מספר על עצמו יותר מדי, אך מה שהוא מסתיר בכל הנוגע לרקע על חייו, מתגלה בכישוריו להתנהל בשדה הקרב המבלבל של אוקראינה. אם זה בהשגת ראיונות עם לוחמים סרבנים ובכירים בצבא, גישה לאזורים צבאיים הסגורים לעיתונאים או מגש של פיצה בלב אזור קרבות - אוג'ק יכול לסדר הכל, ולגרום לזה להיראות קליל וחסר משמעות.
"מצאתי לנו מקום לישון", הוא אומר בשעה שהוא מגיח מהחושך במה שפעם כנראה היה פארק בעיירה הקטנה, "והבאתי איתי צלמת", הוא מוסיף בלקוניות, כשאני מופתע לראות צעירה מצודדת משתרכת מאחוריו עם תרמיל עצום והבעה נחושה. החיים מלאי הפתעות, והמלחמה הגדולה ביותר באירופה במאה הנוכחית אפילו יותר.
עם שחר אנחנו מתעוררים בעליית הגג שבה שוכנו לאחר כבוד ונהנים מהפתעה נעימה - מקלחת חמה. אוג'ק הגיע מאזור הדונבאס, שם שהה יותר משבוע בשוחות יחד עם לוחמי החוד של צבא אוקראינה, בהכנה למתקפת הנגד האוקראינית.
"קצת שכחתי איך ההרגשה", הוא אומר בחיוך ענק כשהוא יוצא מהמקלחת. "כן, כולנו הרחנו", אומרת פיורה, הצלמת שהצטרפה אלינו בהפתעה, והמתנדבים ואני צוחקים בקול רם.
כישוריו של אוג'ק הפכו באותו בוקר לנחוצים במיוחד, שכן היעד שלנו, העיר חרסון המוצפת, חוותה ביום הקודם הפגזה רוסית חסרת רחמים שכוונה, למרבה הסאדיזם, לעבר ריכוזים של צוותי פינוי והצלה.
בשל ההפגזה הצבא החמיר את דרישות הכניסה לעיר עבור עיתונאים וצוותי חילוץ, והכריז כי השטחים המוצפים נמצאים מחוץ לתחום. "אלו סיסמאות המעבר של הבוקר", מראה לי אוג'ק, "נצטרך אותן כדי לעבור במחסומים הרבים בכניסה לעיר". "חתול" הנהג מעמיס את הרכב בכל מה שנחוץ, ואנחנו יוצאים לעבר חרסון, מרחק שעה וחצי נסיעה בדרכים משובשות.
בכניסה לעיר אנחנו פוגשים את המלווים שלנו, חבורה עליזה של מתנדבים צעירים שמגיעים באוטובוס ישן ולא ממוגן בעליל עם הבעה של ביטחון עצמי ואווירה של טיול שנתי. האוטובוס עמוס עד להתפקע באספקה של מוצרי יסוד, שישיות של מים מינרליים, שמיכות, בגדים ובאופן מפתיע גם פחיות רבות של מזון משומר לבעלי חיים.
"חשבתי שבעלי טבע"
המתנדבים הם חברי ארגון "ארגז החול" - התארגנות שטח של צעירים מהעיר אודסה, שמבצעים כל מיני פעולות הומניטריות ופטריוטיות ברחבי אוקראינה. הארגון הוקם כשכמה צעירים מהעיר הכירו במהלך מילוי שקי חול בימי תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה, כשבאודסה היה חשש אמיתי כי העיר תיפול. כשהחששות התבדו והצבא הרוסי קרס ונסוג בשערי העיר מיקולייב, כשעה וחצי נסיעה מאודסה, האיום הוסר והצעירים האנרגטיים חיפשו אפיקים חדשים לתעל אליהם את ההתארגנות שלהם. סיוע לעיר חרסון מוכת האסון קיבל עדיפות עליונה, והמתנדבים האודסאים התייצבו בהרכב מלא.
המפקדת הברורה של המבצע היא המתנדבת מריה וסילבסקיה, צעירה בלונדינית נמרצת שמכוונת את האוטובוס והרכב שלנו מתחנה לתחנה. המתנדבים פורקים מוצרי מזון, מי שתייה ומגוון רחב של מוצרי היגיינה עבור אלו שפונו מבתיהם בשל השיטפון.
"אנחנו לא יכולים לזנוח את העיר הזו לגורלה. אלה בני העם שלנו פה והסבל שלהם הוא בלתי נתפס", אומרת אחת המתנדבות, בשעה שהיא סוחבת ארגז שמיכות לתוך בית חולים שהוסב למרכז לשיכון זמני של מפוני האסון.
בפנים המצב נראה נואש. עשרות קשישים עם קשיי ניידות הובאו לשם לאחר שפונו מבתיהם על ידי צוותי החילוץ. המספרים בלתי נתפסים כמעט: יותר מ־4,000 בני אדם נמשו ממי הנהר הגואים בתוך פחות מחמישה ימים.
וולודיה, קשיש אוקראיני חביב עם שפם עבות ומבט עצוב, יושב על מיטתו ובוהה בחלל. בניגוד לאחרים הוא דווקא בבריאות טובה, אבל פספס את ההתרעות על פיצוץ הסכר והבין שמשהו לא בסדר רק כשהמים החלו להציף את ביתו.
אשתו לודמילה, שלא היתה בעיר, הגיעה לרחוב מגוריהם וגילתה כי ביתם הוצף ובעלה נעדר. "חשבתי שהוא טבע", היא אומרת בקול שקט והמום, אבל וולודיה הצליח להימלט ממש ברגע האחרון, דרך חלון עליית הגג. "הצלחתי לשחות לרחוב הסמוך, ושם המחלצים אספו אותי בסירה", הוא אומר בגאווה.
בני הזוג נהנים לדבר עם המתנדבים ומבקשים שיישארו לשוחח איתם לפני שימשיכו ליעד הבא. "איבדנו הכל, אין לנו לאן ללכת ואין אף אחד שידאג לנו פה", אומרת לודמילה.
בחדר שבו שוכנו נמצא איגור, ילד בן פחות משבע שמצבו מסמל את גורלה האכזרי של חרסון. הוא איבד את אמו לפני שלושה חודשים בהפגזה רוסית, וכעת הבית שבו הוא מתגורר עם אביו נמצא מתחת למים. בעוד האב מחפש מקום מגורים חלופי, אין מי שיישאר עם איגור. אחרי כל מה שעבר, הוא לבדו.
"מה שהעיר הזאת עברה מאז ששוחררה מהכיבוש הרוסי זה קמפיין הפגזות ברוטלי שכוון לשכונות צמודות הנהר", מספר בוריה בצ'וב, שוטר מקומי שבילה את הימים האחרונים כשהוא מבוסס במים העולים ומחלץ את בני עירו המוכה.
"אזורים שלמים ננטשו עוד הרבה לפני פיצוץ הסכר, וכשהרוסים הבינו שהם לא יכולים לשלוט בעיר, הם בחרו לנסות להרוג אותה. הסכר פוצץ ב־2 בלילה, ובשעה 7 חלק גדול מהעיר כבר היה מתחת למים. אנשים הספיקו לצאת רק עם הבגדים שלגופם. הגעתי עם הצוות שלי על סירות מנוע והתחלנו לשלוף אנשים מגגות. זה היה כל כך סוריאליסטי. בחיים שלי לא דמיינתי שאסון כזה אפשרי. אבל האנשים פה חזקים, כולם ממושמעים ומקשיבים להוראות, יש נחישות אדירה לעבור גם את זה".
חב"דניק עם קסדה ואפוד
כשאנחנו יוצאים מדירתו הקטנה של בוריה, "חתול" מספר לנו קצת על הרקע של האיש. "הוא השוטר הכי נקי וישר שאני מכיר", אומר הנהג והלוחם בהערכה עצומה. המשטרה באוקראינה, למרות רפורמות ושינוי ארגוני מצד השלטונות בקייב, עדיין סובלת משחיתות מערכתית קשה.
נסיעה ברחובות העיר מבהירה עד כמה המצב קשה. אין חשמל וגם לא מים זורמים, ו־90% מהעסקים סגורים. "כל מי שיכול היה - עזב", מספרת לנו אנה, מתנדבת צעירה שהגיעה יחד עם חברי "ארגז החול". בניגוד לאחרים, אנה היא תושבת חרסון ומשפחתה מתגוררת בצידו השני של הנהר, בשטח שעדיין כבוש על ידי רוסיה.
"מי שנשארו פה הם רק החלשים והפגיעים ביותר, העיר גוועה במשך חודשים תחת ההפגזות, ופיצוץ הסכר הוא 'דובדבן האסון' על קצפת הטרגדיה", אומרת אנה בעצב.
אחרי המפגש איתה אנחנו מתבלבלים בפנייה ומוצאים עצמנו ברחוב שהוצף לגמרי. שלושה גברים מנסים לפרוק מסירה עגלה נגררת, כשהסירה מלאה כלובי חתולים. לא צריך להסביר לנו מה הם מנסים לעשות. בתחילה הם לא רוצים לענות לשאלות, שכן מה שהם עושים לא ממש חוקי. לאחר שהרוסים החלו לטווח את המחלצים, הצבא האוקראיני הגביל את גישתם של מתנדבים לאזורים המוצפים ומאפשר פינוי רק באופן מתואם.
"באנו להוציא מפה גם את מי שאין לו סיכוי לדאוג לעצמו", מסביר דימה, אחד המחלצים הפרטיזניים שניצב לצד הסירה. "כלבים וחתולים הם גם קורבנות של האסון הנורא הזה, ואפילו הם מסוגלים לבקש עזרה".
עוד לפני שאנחנו מצליחים לעשות סיבוב פרסה מהרחוב, שחציו שקוע במים, חיילים מגיעים ודורשים מדימה ומאנשיו לעזוב את המקום.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים ליעד שלנו, בית הכנסת של העיר חרסון. מבנה נאה שניצב ברחוב שקט במרכז העיר. דלתות המבנה נפתחות לרווחה, ומתוכן יוצאים שני גברים עם כיפה שסוחבים חבילות כבדות.
אחריהם מגיע מחזה שלא רואים בכל יום: הרב יוסף יצחק וולף, איש חב"ד, רבה של העיר חרסון ושליח הרבי מלובביץ' לעיר, מופיע כשהוא לבוש אפוד ממוגן וקסדה טקטית. ממש הרב המשוריין מחרסון.
"אמא שלי השביעה אותי שאני לא יוצא לרחובות בלי מיגון", הוא אומר בהבעה של "מה כבר יש לעשות". פיורה הצלמת צוחקת כשאני מתרגם את דבריו.
"באנו להוציא מפה גם את מי שאין לו סיכוי לדאוג לעצמו", מסביר דימה, אחד המחלצים הפרטיזניים של בעלי החיים שניצב לצד הסירה. "כלבים וחתולים גם הם קורבנות של האסון, ואפילו הם מסוגלים לבקש עזרה"
אני עולה עם הרב לג'יפ שלו ואנחנו יוצאים לסיבוב ביקורי בית אצל נזקקים שונים ברחבי העיר. הרב וולף משרת את הקהילה המקומית במשך 30 שנה ויש לו סיפורים שמשאירים אותי המום. למשל, שבמהלך הכיבוש הרוסי הוא כמעט נורה למוות כשהעביר תרופות עבור חברי הקהילה מחצי האי קרים.
"זה היה מסוכן, אבל לא היתה ברירה. התרופות בעיר החלו לאזול וחברי הקהילה נשארו בלי תרופות ללחץ דם, בלי אינסולין, דברים של חיים ומוות", הוא מספר. "היה חושך מוחלט ותעיתי בדרך, אז עצרתי קרוב מדי למחסום של הצבא הרוסי. זה היה נס גלוי שהם ירו רק כמה יריות אזהרה".
הרב וולף שהה בעיר יחד עם הקהילה שלו במהלך כל חודשי הכיבוש הרוסי. במהלך חודשי ההפגזות שלאחר מכן שלח את משפחתו להתגורר באודסה, אולם הוא נותר עם חברי הקהילה שנשארו.
וולף דואג לא רק לקהילה שלו - העיר כולה היא סוג של קהילה מורחבת עבורו. "אני כל כך אוהב את העיר הזו, היא היתה עיר נפלאה", הוא אומר בשעה שאנחנו עוצרים לצד מחסום צבאי. הדברים קצת מפתיעים אותי - קשה לי לדמיין אדם חרדי שכל כך קשור לעיר מלאה בלא־יהודים ומחובר לנעשה בה, אבל וולף טוען שזה סוד הקסם של שליחי חב"ד.
החיילים מחייכים כשהם רואים את הרב גדול הגוף יורד מרכבו. הוא מושיט להם חבילות עם ממתקים ושימורים, ומפקד המחסום לוחץ את ידו בחום. "באופן עקרוני יש לי אישור להגיע לכל אזור בעיר, גם למקומות המוצפים, אבל היום התקשרו אלי ואמרו לי לא להגיע לשם. משהו קורה", אומר וולף בדאגה.
בצידה השני של העיר אנחנו מבקרים חברת קהילה בביתה. "היא נכנסה ויצאה לאחרונה מבתי חולים, מצבה הבריאותי לא טוב במיוחד, אז אני מגיע אליה הביתה", מספר הרב.
קשה לתאר עד כמה האישה, חנה שמה, שמחה למראה דמותו המגודלת של הרב וולף כשהוא מגיע, סוחב שישיות של מים מינרליים ומחייך מאוזן לאוזן. "האיש הזה הוא כמו הבן שלי, אנחנו מכירים כבר שנים, הייתי הגננת של הילדים שלו", היא אומרת בהתרגשות, וכל מגננות הציניות נמסות למראה מנהיג קהילה דתי שדואג כך לאנשיו, ולא רק להם.
מביטה לעבר התקווה
לאחר שאני נפרד מהרב וולף מגיעות לאוזנינו חדשות איומות. צוות שעסק בחילוץ נפגעים בצידו השני של הנהר, בשטח שנשלט על ידי רוסיה, נפגע מאש רוסית וכמה מאנשיו נהרגו. בין הנפגעים גם כמה שוטרים, חבריו ליחידה של בוריה, השוטר שפגשנו.
התחושה בעיר שאנו נוסעים ברחובותיה עוד יותר קודרת כשגשם חזק שוטף את הרחובות. אנחנו מתקרבים לאזור גשר אנטונבסקי, שבעבר חיבר את העיר לגדה הדרומית של הנהר, וכעת עומד מופצץ.
המראה המפלצתי של נהר הדניפרו האדיר שהפך לאגם עכור ומציף שכונות מגורים, בתי עסק וגנים, מעלה תחושה של צער וזעם על היד הארורה שעשתה זאת.
"אתה חייב לכתוב את זה, זה לא אסון טבע. רוסיה עשתה את זה בכוונה, הם רוצים לשבור את העיר ודרכה את אוקראינה כולה", אומר "חתול" כשאנחנו יוצאים מהעיר.
לפתע פיורה הצלמת מבחינה במשהו. על בניין מגורים, סמוך ליציאה מהעיר, יש ציור קיר שמותיר אותנו המומים. הוא צויר באופן ברור קצת אחרי שחרור העיר מידי הרוסים, ומתאר את העיר חרסון בדמותה של אישה, כשלצידה סמלי העיר - אבטיחים וחמניות - והיא מפליגה על סירה בים של מים גועשים, פניה לעבר שמש שמבליחה דרך העננים, מביטה לעבר התקווה.
הנבואיות של ציור הקיר מכה בחוזקה. אני לא יכול שלא לחשוב על כל האנשים שפגשתי בימים האחרונים, אנשים שאיבדו הכל וחייהם חרבו כתוצאה ממלחמה, מרשעות.
בשעה שהמכונית מיטלטלת בדרכים המשובשות של מחוז חרסון, אני לא יכול לתהות מתי תפציע השמש מבעד לעננים עבור מחוז חרסון ותושביו, עבור אוקראינה כולה.
צילומים: פיורה גרנזי, רויטרס, אי.פי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו