ופוף, ברגע אחד, זה פשוט נגמר: היו שלום, סיגריות טיפשיות

עקרונית, הייתי צריך לערוך מסיבה שנתית לרגל העניין. מינימום קידוש בבית הכנסת, ובעצם הרבה יותר מזה. אסתפק בדברים האלה כאן. מדי שנה בשש השנים האחרונות, עם התרגש התאריך 16.06, ניצתת בקרבי מסיבה קטנה. אני זוכר את התאריך הזה היטב, בגלל "דחילק מוטקה" - השיר הישן והנפלא של נעמי פולני ושייקה אופיר שמכיל את השורה: "בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש" - שורה שאיתה יש לי קשר אישי, כי היא מדברת על ליל הגשרים, הלילה שבו נולד אבא שלי.

ובכן, ב־16.06.17 קרה לי דבר גדול. אני זוכר היטב שהייתי אז בטרם הופעה כלשהי במלון ירושלמי, סיימנו את הכנותינו להופעה, ואני כדרכי נפרדתי מחברי במנוסת בהלה כדי לצאת החוצה אל האוויר הפתוח ולעשן את הסיגריה האחרונה לפני ההופעה, ואני זוכר שבדרך, במעלית, אמרתי לעצמי: בעצם לא. אולי כדאי לוותר על הסיגריה הזאת. וויתרתי.

בשקט ובהשלמה ירדתי בחזרה לאולם בלי לעשן את הסיגריה, הופעתי ושרדתי בלעדיה. ומאז, מבלי שיש לי איזשהו הסבר לעניין, לא באה סיגריה לפי. כך בדיוק הפסקתי לעשן. בלי סיפור הרואי ובלי מכון גמילה ובלי קבוצת תמיכה ובלי סרטן הריאות, חס וחלילה. ככה פשוט "אולי לא" אחד קטן ופוף! נעלמו להן 30 שנות עישון.

• • •

ברגע זה מתחלקים הקוראים לשניים: אלה שעישנו או מעשנים, ואלה שלא. אלה שלא, לא באמת מבינים על מה מדובר ותוהים למה להקדיש מילים רבות כל כך להפסקת הרגל מגונה; אלא שעישנו, לעומת זאת, משתגעים וצמאים לדעת איך, איך. איך זה קרה. לא יכול להיות.

כששואלים אותי איך זה קרה, אין לי תשובה. פה ושם כשאני נדרש לעניין, אני ממציא סיפורי גבורה על קריזים שתקפו אותי והתגברתי עליהם ועל כוח רצון שאין דבר העומד בפניו, אבל אלה סתם שקרים. אני הפסקתי לעשן ככה פתאום, וזה אפילו לא היה לי קשה. זה היה רגע מסוים שבו הגוף כאילו אמר: די.

30 שנה עישנתי. בתקופות מסוימות זה הגיע ל־50 סיגריות ליום. איש מטורף, מכור, נתון בידי ההרגל הזה ומשוכנע שהסיגריה היא חייו. יום אחד בגיל 15, על הגג של הפנימייה בישיבה, עמדו לצידי דודי ומיכי והסבירו לי מה זה לקחת לריאות. לא הבנתי ורק השתעלתי, ואז מיכי אמר בגאונותו: "תנשום את זה כאילו זה אוויר", ואת זה הבנתי ולקחתי שאיפה גדולה ומייד פשט בכולי רטט ענוג של טשטוש ממסטל, שאני זוכר היטב שהוא היה מאוד־מאוד נעים.

מה שאני עוד זוכר זה שהוא היה חד־פעמי לגמרי - הרטט הענוג הזה לא חזר על עצמו מאז אף פעם, ובמשך 30 שנה אחריו כל מה שעשיתי היה ניסיון לשחזר אותו, ניסיון שלא צלח, כמובן, כי כבר בשאיפה השנייה זו היתה, ובכן, סתם סיגריה.

• • •

מהי סתם סיגריה? ובכן, כאן אני נדרש להתנצלות מוקדמת, כדי לא להיתפס שופט ומטיף, למרות שאני אכן שופט ומטיף אבל אין ברירה. צריך לומר את זה בצורה ברורה בעיקר למען כל הקובים שמסתובבים עכשיו על גגות פנימיות בישיבות ומנסים להכניס לריאות.

אז ככה: סיגריה היא דבר שלא יודע לתת שום דבר מלבד הרגעת הדחף עצמו ויצירת דחף מחודש. כלומר, הסיגריה מכילה רק את היסוד הממכר וכך יוצרת תגובה מעגלית: יצירת דחף, הרגעתו, יצירת דחף נוסף, הרגעתו וכן הלאה. זו ההתמכרות הכי מטומטמת בעולם, כי היא התמכרות להתמכרות.

30 שנה. בוקר, צהריים וערב. שנייה לפני כניסת השבת ושנייה אחרי יציאתה. בפתחי מסעדות. בעצירות יזומות במהלך נסיעות שהפכו במהרה לעישון תוך כדי נסיעה, מבלי לעצור. על חשבון המשפחה. בכלובים עלובים בנמלי תעופה. במרפסות של חברים. באחורי קלעים. בחצר בית הכנסת. בתוך הבית פנימה, למרבה הבושה. בכל מקום ובכל זמן.

זה היה חולה וחסר שליטה, אבל אהבתי את זה כל כך. אהבתי את הסיגריה ואהבתי את החפיסה ("טיים" הלבנה המשעממת), והכי אהבתי פאקטים. הם היו נחים בחדרי ונוסכים בי ביטחון ותחושת יציבות. ומרגע שהעולם נעשה נורמלי יותר והתחילו להצר את צעדי המעשנים, זה נהיה עוד יותר משוגע והחיים החלו להתרחש סביב הסיגריה: אוכלים, קמים, נוסעים ומגיעים - הכל בשביל הסיגריה.

• • •

זו היתה הופעה יפה שגם עבדנו עליה קשה. הופעה זוגית של דודו פישר ושלי. הוא בשיריו ואני בדיבוריי. עברנו בכל הארץ, ולדעתי הופענו בפני עשרות אלפי אנשים. כיוון שאני גם כתבתי אותה, היתה לי החירות להכניס שיקולי נוחות התמכרותיים לעניין, וכך, בשלב מסוים בהופעה מיקמתי את דודו בשני שירים רצופים, ללא קטע קישור או משחק ביניהם.

זה העניק לי הפסקה בת 13 דקות בדיוק - שיעור סיגריה מלאה בפינה מאחורי הקלעים. דודו התעניין לפשר השינוי, ואני הסברתי לו שלוורסטיליות במבנה הליין־אפ יש תפקיד קריטי ביצירת הריתמוס של ההצגה בעזרת פיזור שינויי קצב מפתיעים שמכניסים את הצופים למתח. דודו הבין והסכים, אבל לדעתי הוא ידע את האמת.

• • •

אם יש פריט מידע שאני שולט בו היטב, זה המבנה של במות בהיכלי התרבות ובאולמות המופעים בארצנו. מאחוריי שנים רבות של הופעות במסגרות שונות, והדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע לאולם מופעים הוא (היה, לפחות) ללמוד את התנאים ולהבין היכן פינת העישון הקרובה ביותר.

מהבחינה הזו, היכל התרבות הישן והטוב של נתניה הוא גן עדן של ממש: דלת ברזל כבדה בשמאל הבמה שמוציאה... החוצה! ממש החוצה אל מתחת לשמיים. מבלי לבזבז זמן על הליכה מרובה.
ובערב ההוא הופענו בנתניה, ובשנייה שדודו התחיל את השיר הראשון בקטע הכפול, אני כבר הייתי בחוץ וריאותיי מלאות עשן. כך חיסלתי לאיטי את הסיגריה, וכעבור 12 דקות בדיוק, דקה לפני שהגיע תורי לחזור לבמה, כיביתי את הסיגריה וניגשתי לדלת, אבל היא היתה נעולה!

פתחתי בריצה מטורפת, הקפתי את הבניין והגעתי לכניסה הראשית להיכל התרבות. בעודי מתנשף, הסברתי לבחור בכניסה שאני באמצע הופעה ושננעלה לי הדלת - והוא התחיל לצחוק. כרטיס, הוא התעקש אבל אז, בנס, הוא ראה פתאום פוסטר שהיה תלוי שם ועליו הדיוקן שלי והסכים שאכנס. בשנייה האחרונה פרצתי לבמה, דרך הקהל כמובן. בתום ההופעה הסברתי לדודו שזה היה שינוי שחשבתי עליו תוך כדי הצגה, כי לדעתי חשוב למקסם את הוורסטיליות גם בהעמדה הטכנית. הוא הבין והסכים, אבל לדעתי הוא ידע.

וזהו. זה נגמר. וכמה טוב שאני יכול לספר על זה באמצעות חוויות מהופעה ולא חוויות מאונקולוגית ג' או מניתוחי חזה ולב. שש שנים עברו. יום חג הוא לי, ואני מאחל מכל הלב לכל מעשן ומעשנת חג דומה.