גאון בלי גבולות: חייל עם שיתוק מוחין לוקח את 8200 למקומות חדשים

"זאת החבילה שלי, אלה הקלפים שלי ולזה נולדתי". רב"ט א' | צילום: אורן בן חקון

כשגילו אצל א' שיתוק מוחין, הרופאים ניבאו לו חיי תלות מוחלטת, אך הוריו לא ויתרו לו • את העקשנות הזו הוא הפגין בבית הספר, כשהיועצת כמעט מנעה ממנו להצטרף לכיתה המדעית בגלל מוגבלותו • אבל את החלום הגדול ביותר הוא הגשים במדי צה"ל, כראש צוות פיתוח טכנולוגיות הדרכה ב־8200, תפקיד שבו אף זכה בפרס מיוחד מראש אמ"ן על הצטיינות בפרויקט שסייע לביטחון ישראל • הצלחתו הפנומנלית של א' נתנה השראה לגייס שני מתנדבים נוספים ליחידה דרך ארגון "שלוה", שניהם על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, שנושאים אליו את עיניהם • מפקד מרחב תיכון: "אני נפעם מהיכולות הטכנולוגיות שמפתח הצוות המדהים הזה, נהפוך עולמות בשבילם"

הם יושבים סביב עמדות מחשבים בבסיס סודי אי־שם של יחידת העילית 8200 של חיל המודיעין, ולא מרימים את העיניים מהמסכים. הם רציניים מאוד, פותרים תקלות ומפתחים מערכות. ובכל זאת, כמה דברים מהותיים מבדילים אותם מיתר החיילים שאיתם בבסיס, והעובדה שהם נמצאים שם בהתנדבות אינה הבולטת שבהם. רב"ט א', ראש צוות פיתוח טכנולוגיות הדרכה ביחידה, כמו גם י' וב', מוכיחים יכולת לא פחות ממדהימה - על אף מוגבלויותיהם הניכרות. א' אובחן עם שיתוק מוחין, ואילו שני החיילים המתנדבים שמשרתים עימו מוגדרים על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. ועל אף האתגרים הבלתי פוסקים שהם מתמודדים עימם, הם פועלים במרץ בלתי נלאה, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, למען ביטחון המדינה.

הם עצמם לא מתעכבים כלל על הקושי, אף שא' נעזר בקלנועית או בקביים כדי להתנייד ברחבי הבסיס. הם פשוט נרגשים לעשות את תפקידם החשוב. הם לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו, ודאי לא את העובדה שצה"ל הנגיש והשטיח במיוחד עבור א' את הבסיס שבו הוא משרת. ולא מדובר בצדקה, כי אם בניצול מוחות חריפים שלא נותנים למוגבלות שנולדו איתה לעצור בעדם לתרום מכישרונם. לראיה: א' זכה לאחרונה בפרס מראש אמ"ן על הצטיינותו בפרויקט מיוחד שבו לקח חלק (יחד עם חייל נוסף), שסייע לביטחון ישראל - כבוד שאף אחד, מתנדב או סדיר, לא היה מתנגד לו.

"כל הזמן שומעים בתקשורת על 8200, אבל אתה לא יודע איך זה נראה מבפנים", מספר א' (19), שהתנדב לשירות לפני שנה ושלושה חודשים. "כשנכנסתי לכאן בפעם הראשונה, זה היה בשבילי כמו להיות בקודש הקודשים. הרגשה שאי אפשר לתאר אותה. הגעתי למקום שכל כך רציתי".

א' יכול היה לצאת בכל יום הביתה, לעשות יומיות, אבל הוא התעקש להיות בבסיס, ממש כמו שאר החיילים. "ידעתי שבשביל להתפתח בתפקידים שלי, כדי לשמור על העצמאות שלי ועל מי שאני, אני רוצה לישון בבסיס ולא לצאת בכל יום הביתה.

"זה לא היה פשוט", הוא מודה. "כשהגעתי, המודעות לצרכים מיוחדים והנגישות בבסיס לא היו גבוהות". אבל א' לא ויתר. "דרשתי ואמרתי: אני רוצה לישון פה, תגידו לי מה אפשר לעשות בשביל זה". והדרישה של א' מולאה. "התקינו ידיות במקלחות ועשו רמפות בכל הבסיס - בחדר האוכל, בשק"ם, בכל מקום. ממש השטיחו עבורי את הבסיס. אני חושב שאני הראשון שבאמת היה צריך הנגשות והתאמות מיוחדות, מפני שנשארתי בבסיס כל יום".

"ניסו לטאטא אותי"

א' נולד פג, בחודש השביעי של ההיריון. הוא לקה בשיתוק מוחין עקב מצוקת חמצן בלידה. אחרי כמה שבועות בבית החולים שוחרר א' הביתה, לראשון לציון, ולדבריו, עד הגיל שבו היה אמור להתחיל לזחול לא היה מובן שיש לו עיכוב התפתחותי. "לא אובחנתי עד גיל עשרה חודשים", הוא מספר. "רק כשלא זחלתי כמו שצריך לקחו אותי לבדיקות, והרופאים אמרו שלא אוכל ללכת ושלא אוכל לכתוב. ההורים שלי היו בשוק. אמרו שאהיה מרותק לכיסא גלגלים, שלא ייצא ממני כלום ושלעולם לא אהיה עצמאי", הוא עוצר ומחייך - "בדיוק ההפך הגמור של מה שאני היום".

למרות המסקנות המאיימות של הרופאים, הוריו של א' לא ויתרו. "הם החליטו להפוך אותי לילד מאושר. הם דחפו אותי כל השנים לעצמאות ולקחו אותי לכל הטיפולים שהייתי צריך. הם לא ויתרו לי. מגיל חמש כבר לימדו אותי להתקלח לבד, זה ממש לא מובן מאליו".

העקשנות של הוריו הועילה הן לביטחון העצמי של הילד והן לחיזוק גופו. "בגיל 3 למדתי ללכת עם הליכון. זה היה לי מאוד קשה, אבל אבא ואמא אמרו לי: 'אתה תלך, אתה כבר לא תינוק, אין לך כבר מה לזחול בגיל שלוש'. הם גם לימדו אותי מוקדם להתלבש לבד.

"בגיל 8 כבר ישנתי מחוץ לבית. הייתי חניך בעמותה של ילדים עם מוגבלויות, וההורים דחפו אותי לצאת לטיולים, למחנות קיץ, אפילו לטיולים בחו"ל. הם עודדו אותי לעשות כל מה שאני רוצה, ועטפו אותי בביטחון שהכל יהיה בסדר. לרגע לא נתנו לי את ההרגשה שאני מוגבל".

בהתאם לנאמר לעיל, א' תמיד היה במסגרות חינוכיות רגילות, למרות מגבלותיו הפיזיות. "הייתי מתנייד בהתחלה עם הליכון. מגיל 5 התחלתי לשלב את ההליכון עם קביים".

לא הרגשת שונה או מנודה?

"אני זוכר שבכיתה ו' התחלתי להבחין בכך שילדים אחרים באו לבד לבית הספר וחזרו לבד, ואותי ההורים תמיד הסיעו. הייתי תלוי בהם. וההורים שלי מייד הבינו שגם במקרה הזה הם צריכים להעניק לי עצמאות, וקנו לי קלנועית. וכך הייתי מגיע לבד לבית הספר, עם הקלנועית. נסעתי גם לחברים בשכונה, עשיתי איתה הכל. בזכות ההורים שלי אף פעם לא ראיתי את הנכות שלי כמכשול. תמיד חיפשתי בעצמי פתרון לכל מצב".

ובכל זאת, מכורח הנסיבות א' לא יכול היה לעשות בדיוק כל מה שחבריו עשו. "היו לי חברים שהיו איתי בכל מקום, והלכו איתי למסלולים חלופיים שהייתי יכול לעשות. אבל עדיין הרגשתי תסכול, כי למה אני לא עם כולם? אף על פי שהייתי עם החברים שלי, אני לא אוהב שמייחסים חשיבות לנכות שלי. תבין, אני לא ראיתי את עצמי כמישהו עם מוגבלות. מובן שיש לי מוגבלות, אבל ביומיום שלי אני לא מתנהל ככה. זה העציב אותי, והייתי מתבאס על זה במשך שבועות ארוכים. לרגעים אפילו חשבתי שבכלל לא הייתי צריך להגיע לטיול השנתי. ביאס אותי גם שגרמתי לכך שהחברים שלי הופרדו בגללי משאר השכבה.

"היו רגעים קשים נוספים", מודה א', בהתכוונו לאותן פעמים שבהן נאלץ לספוג עלבונות מנערים אחרים, על אף התמודדותו המרשימה עם האתגר שנכפה עליו.

"בבית הספר היסודי, לדוגמה, בהפסקות, הייתי משחק עם כולם כדורגל. הייתי רץ עם ההליכון, ובועט בכדור ונכנס באנשים. לא ראיתי בעיניים. בחטיבה כבר הבנתי שזה מיותר, שאני סתם מפריע והורס להם את המשחק.

"היו גם כאלה שהנוכחות שלי הפריעה להם. היו כאלה שאמרו 'מה אני צריך אותו עכשיו'. אז נכון, היו אנשים שבאמת ניסו מה שנקרא 'לטאטא אותי' מתחת לשטיח, וברור שנעלבתי, אבל אני חושב שתמיד שידרתי חוזק והיו לי החברים שלי, אחרת אני לא יודע מה הייתי עושה. כמו כן, תמיד היה לי שיח מאוד פתוח עם ההורים שלי, שיתפתי אותם בכל. שמע, זאת החבילה שלי, אלה הקלפים שלי ולזה נולדתי.

"בחופש הגדול, בין כיתה ט' לי', עברתי ניתוח ברגליים והייתי בשיקום ארוך. לכן החמצתי את תחילת השנה, כשכולם מכירים אחד את השני. כל האנרגיה הוקדשה לשיקום שלי. זה גרם לכך שאפילו החברים הטובים שלי, שעברו איתי לתיכון, התרחקו ממני".

הרגשת בודד.

"כן, זה לא היה פשוט. שקעתי בתקופה של באסה, כי לאבד חברים קרובים זה לא פשוט. אבל כמו תמיד בחיים שלי, חיפשתי דרכים לתקן את המצב ומצאתי חברים אחרים. תמיד ידעתי למצוא פתרונות למצבים מאתגרים".

"אני יודע למה אני מסוגל"

מצב מאתגר כזה נכפה עליו עם ההזדמנות הראשונה שלו להיכנס לעולם מדעי המחשב, שמשך אותו מגיל צעיר. "עד כיתה ו' הייתי תלמיד ממוצע, אבל אז באה אלינו מנהלת החטיבה שלנו לעתיד, ודפקה נאום שכל הילדים הטובים יילכו לכיתה מדעית בחטיבה". א' הבין כבר אז שזהו הייעוד שלו. "החלטתי להשקיע את כולי בלימודים, כי בכל מאודי רציתי להגיע לכיתה המדעית. ואכן, היו לי ציונים מאוד טובים. אבל אז הגעתי לראיון אצל היועצת, שמייד אמרה לי 'אתה לא יכול'. שאלתי אותה למה, הרי יש לי ציונים טובים. היא השיבה: 'יהיה לך קשה, לא? איך תשלב את זה עם כל הפיזיותרפיה שאתה עושה?'. חשבתי לעצמי - מה הקשר? הייתי המום. לקחתי את זה מאוד־מאוד קשה. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בבן אדם מבוגר, עם סמכות מעלי, שמביא בחשבון את המוגבלות שלי".
א' לא ויתר. "אמרתי לה 'תסמכי עלי. אני יודע למה אני מסוגל".

היא בעצם התייחסה רק למוגבלות הפיזית שלך, שלא קשורה כלל ליכולת הקוגניטיבית.

"בדיוק, אבל דרשתי שתיתן לי להוכיח את עצמי. שלא תרצה אותי, אין בעיה, אבל שתיתן לי הזדמנות. קראו לי כמה וכמה פעמים לבוא ולעשות כל מיני בירורים, ועדות שונות, וכל זה בשביל כיתה מדעית בחטיבה. והתקבלתי. התחלתי מתלמיד ממוצע בבית הספר היסודי, והפכתי לתלמיד מצטיין מהחטיבה ואילך. זה בדיוק הסוויץ' הזה שעברתי, להוכיח לאחרים למה אני מסוגל. זה הוכיח לי למה אני מסוגל, וזה משהו שמלווה אותי עד היום. זה רומם אצלי את הביטחון העצמי".

וא' הלך ופרח. הוא למד בכיתה המוגברת שכל כך רצה להגיע אליה, ואף זכה בתואר התלמיד המצטיין השכבתי בכיתה ט'. "היועצת באה אלי בטקס המצטיינים, ואמרה לי: 'אני מסירה בפניך את הכובע, אני אוכלת את הכובע שלי'. סגרנו שם מעגל", הוא צוחק.

"אתה לא מבין אילו גאונים יש לי בצוות". מ', צילום: אורן בן חקון

"הם עושים דברים מטורפים"

בתיכון האהבה שלו למקצוע רק הלכה וגברה. "מצאתי מקום משלי שבו יכולתי לבוא לידי ביטוי, מקום שבו יכולתי להיות ממש אני, עם היכולות שלי".

הוא סיים את התיכון בהצטיינות עם ממוצע בגרות של 93, והאתגר הבא היה הצבא. א' ידע היטב שזה לא יהיה פשוט, ונערך לכך. "התחלתי לדבר עם ההורים שלי על הצבא בגיל 13", מספר א'. "היה לי ברור שאני אעשה צבא.

"בצו הראשון קיבלתי פטור, אבל הפטור הזה רק דרבן אותי יותר, נתן לי את יריית הפתיחה למסע ההתנדבות שלי".

מה עשית?

"קודם כל, עוד לפני הפטור, בכיתה י', הבנתי שאני רוצה להתעסק בצבא במחשבים, כי שם החוזק שלי. הבנתי שהמודיעין זה הכיוון שלי. זה מגניב, זה מה שאני אוהב, אז למה לא ללכת על זה בשיא הכוח?

"הסתערתי על זה. העליתי שלב מבחינת הלימודים בבית. לקחתי קורס מיוחד של הטכניון בשלוחה שלהם בת"א, בקיץ שבין כיתה י"א לי"ב. ידעתי שאני חייב להגיע הכי מוכן שאפשר לצבא.

"התקשרתי למוקד מיוחד של הצבא, ואמרתי - אני רוצה להתנדב. היתה לי ועדה רפואית בתל השומר בסוף י"א. ביקשו ממני שם את כל האישורים הרפואיים שלי. זה לקח שמונה חודשים, אישרו לי להתנדב ושלחו אותי למיונים ולמבחנים במודיעין".

א' ידע שזו השעה הגורלית, ומה שיקבע אם יגשים את חלומו הצבאי או לא. "התרגשתי מאוד. זה או הכל או כלום. זה לקח שעות, והייתי בטוח שלא עברתי. כל יום התקשרתי לצבא ושאלתי מה קורה - עברתי? לא עברתי?

"ואז זה קרה. הייתי בחדר שלי, בבית, שעת צהריים. קיבלתי שיחה ממספר חסום. הלב שלי דפק עד השמיים. אמרתי 'הלו', והקול שלי נשבר. הייתי במתח עצום. אמרו לי שהתקבלתי! תקשיב", מספר א' בהתלהבות כאילו זה קרה אתמול, "קמתי ישר מהכיסא, תפסתי את אמא שלי ונתתי לה חיבוק של החיים. 'עברתי את המיונים!', אמרתי לה. הייתי המאושר באדם".

א' עבר הכשרה לתפקידו שנמשכה חודשיים, והפך למפתח מערכות הדרכה ביחידה 8200. מובן שגם הפעם הוא מושקע כולו בעניין. המפקד שלו, מ', מפקד בית הספר המרחבי בבסיס מרחב תיכון של 8200, אומר שלעיתים צריך לגרד אותו מהמחשב בשעות הקטנות של הלילה.

"אין דברים כאלה", מצהיר מ' מייד בתחילת השיחה שלנו. "איזו מקצועיות, מחויבות, רצינות. הוא ממש כובש".

איך נוצר למעשה הצוות המיוחד הזה?

"אני ממונה על כל תחום ההדרכה וההכשרות במרחב. ביחידה יש המון מוחות מבריקים, אבל הדברים המבצעיים מתועדפים וההדרכה נדחקת לפינה. לכן החלטתי להקים צוות הדרכה משלי ולקדם את הנושא הזה.

"התחלתי מחייל אחד, ומהר מאוד הבנתי שזה לא יענה על הדרישה. הגעתי לעולמות המתנדבים, ובמזל המתנדב הראשון שהגיע אלי היה א'. ראיינתי אותו, ולאחר מכן פניתי למפקד היחידה. אמרתי לו: 'תקשיב, יש פה חייל גאון עם ידע מטורף בפיתוח, והייתי שמח שיגיע אלי'. מחפשים אנשים כמו א' בנרות. מה שכן, ידעתי שיש לו מוגבלות פיזית, והסברתי למפקד שצריך להתאים עבורו את המרחב.

"תקשיב, שיטחו כאן את כל הבסיס עבורו", אומר מ' בגאווה, "ממש התאימו הכל עבורו. הוא עבר חפיפה ממש קצרה ועוד קורס קצר, ומאז הוא התקדם מאוד יפה. הילד גדל והפך להיות מפקד צוות".

מ' ראה כי טוב, והמשיך לחפש את המוחות המבריקים שהוא זקוק להם כל כך במקומות פחות שגרתיים. "לא הסתפקתי בכך", הוא אומר. "הייתי בביקור בארגון 'שלוה' המוכר, שמעניק שירות ותמיכה לאנשים עם מוגבלויות בירושלים, ושמעתי שם על תוכנית 'עולים דרגה', בשיתוף משרד הרווחה, צה"ל ומשמר הגבול, שבה משלבים אותם בצבא. פניתי למנהל התוכנית, וביקשתי שאם יקפצו לו אנשים מתאימים - אשמח מאוד לשלב אותם ביחידה. לא עבר חודש - והמנהל אמר לי שיש לו שני בחורים מתוקים ממש. אחרי הראיון איתם החלטתי שאני חוטף אותם".

וכך הגיעו לצוות המיוחד של א' גם י' וב', וכאמור - שניהם על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. "אתה לא מבין אילו גאונים יש לי בצוות", מתלהב המפקד. "זה להתרחב לעולמות שאתה רק יכול לדמיין, עולמות ה־VR וה־AI. הם עושים כאן דברים מטורפים. הם אמונים על בנייה של מערכת למידה ומערכות הסמכה.

"בחלומות הכי ורודים שלי לא האמנתי שהצוות הזה יהיה כל כך מוצלח. מה שיפה בצוות זה ששלושתם עובדים על המערכת שהם בעצמם פיתחו, ממש מאפס. זו מערכת מתקדמת שנותנת מענה יותר טוב, יותר עכשווי".

ואם חלילה יש תקלה?

"בתוך דקה הם מטפלים בה. הכל נעשה בשיא המהירות. זה מדהים שיש לי את הצוות המיוחד הזה, את הגאונים האלה שעושים הכל מהר, פותרים הכל ומפתחים".

גם מפקד מרחב תיכון של יחידת 8200, סא"ל א', לא חוסך מילים בהתייחסו לצוות הלא שגרתי וחדור המטרה. "אני נפעם לגלות בכל פעם מחדש את העשייה של בית הספר ושל צוות הפיתוח. אני רואה בהקשר ישיר את התפתחות ויעילות העבודה של התפקידנים במכלול המודיעין בעקבות, השינויים והיכולות הטכנולוגיות שמפתח הצוות המדהים הזה. זכינו. אנחנו מאפשרים לחיילים המדהימים האלה לבנות, לתרום, להוביל להשפעה ישירה על ביטחון ישראל ולסייע להתמודדות צה"ל עם כלל האתגרים, בכל הזירות.

"תחום ההדרכה במרחב מתנהל בדפוסי פעולה של יוזמות ויצירתיות, תוך שינוי צורות חשיבה מול המציאות המשתנה. הם מצליחים לשלב טכנולוגיה מתקדמת ורלוונטית לעולמות ההדרכה, שלבסוף משפיעה ישירות על המודיעין האיכותי.

"הבחירה של החיילים המתנדבים לבוא ולהיות חלק מאיתנו, למרות הקשיים והמורכבויות שלהם, מראה הלכה למעשה את הערכים שהם גדלו עליהם ואת אהבת הארץ. אנחנו קיבלנו אותם באהבה ובגאווה גדולה, ובשבילם אנחנו נהפוך עולמות, כדי ללכת יד ביד".

"היה לי ברור שאעשה צבא". משמאל לימין: רב"ט א' וטוראים י' וב', צילום: אורן בן חקון

"זו גאווה גדולה עבורי"

גם טוראי י' (21) מירושלים הגשים חלום כשהתנדב ליחידה. כשסיים את התיכון הגיע למסגרת של "שלוה", וכיום הוא גר בדירה עם עוד חיילים בתפקידים שונים. "מאוד רציתי להתגייס לצבא. רציתי גם לעשות תפקיד משמעותי שבו אתרום באמת למדינה. מאוד התרגשתי כשהתקבלתי ל־8200, ואני יודע שאנחנו עושים תפקיד נחשב ומאוד טוב. כשאמרו לי שהתקבלתי ואלך על מדים, ממש התרגשתי.

"בכל יום שעובר אני מציב לעצמי מטרות, ומרגיש שאני יודע איפה ובמה להתמקד. אם אני צריך עזרה אני פונה לא', ויש פעמים שאני פונה גם לב' שנמצא איתנו בצוות. גם הוא מגיע מ'שלוה', והוא חבר טוב. כשאנחנו חוזרים בכל יום ל'שלוה' אנחנו מדברים גם שם על מה שעברנו, באותו יום ובכלל.

"א' מאפשר לנו לדבר איתו, לא רק כמפקד. אני מדבר איתו לא רק על התוכנה שאני עובד איתה, אני משתף אותו גם בנושאים אישיים. אני מספר לו דברים שקשורים אלי, שקשורים לעמותה. אני מרגיש שיש לי פרטנר לשיחה. וכשצריך - א' גם סמכותי ואומר לנו מה צריך לעשות".

כעת לי' יש שפה משותפת עם הוריו, ששניהם עובדים בעולם המחשבים. "ההורים מאושרים שאני ביחידה ושיש לי מקום טוב. יש פעמים שאני מדבר עם אבא שלי על שפת התכנות שאני עובד בה, והוא לא למד אותה. הוא אמר לי שאולי פעם נעבוד על זה", הוא צוחק. "הצבא מחשל אותי, והעובדה שמה שאני עושה תורם לביטחון המדינה - זו גאווה גדולה עבורי".

כמו כולם

לפני כמה שבועות נערך יום יחידה בסופרלנד. המפקד מ' אומר שהוא התלבט מה לעשות עם א'. "חשבתי - מה, אקח אותו? הוא יישב כל הזמן בצד? אבל הוא הגיע, כמובן, כמו כל החיילים האחרים. לא היה מתקן אחד שהוא לא עלה עליו. על הקומבה הוא עלה שלוש פעמים! אין דברים כאלה. גם החיילים שאיתו בחדר בבסיס, אמרו לי: 'אנחנו בכלל לא מרגישים שיש לו מוגבלות, הוא מתנהג רגיל לחלוטין'. הייתי בהלם".

erannavon9@gmail.com

כדאי להכיר