זה קרה לפני 17 שנה. פרופ' שיר דפנה־תקוע (52) פספסה את הרכבת מת"א לבאר שבע, והכל בגלל בובה של פיה, ששינתה את חייה. "חיכיתי עם חברה שלי לרכבת. אמרתי לה: 'בואי נקנה רגע פיה לאוסף הפיות של שי', בתי שהיתה אז בת 7. קניתי, וכשחזרנו לרציף גילינו שפספסנו את הרכבת של ארבע אחר הצהריים, שכבר יצאה. נאלצנו לחכות שעה ועלינו על הרכבת האחרונה לבאר שבע".
אבל הרכבת לבאר שבע לא הגיעה ליעדה. בדרך היא התנגשה במשאית שחצתה את המסילה על דרך לא סלולה, והתהפכה לשדה חמניות ליד קיבוץ רבדים. שבעה נוסעים נהרגו בתאונה המחרידה הזאת, שקיבלה את השם "אסון רבדים", ו־198 נפצעו. דפנה־תקוע נפצעה קשה וכמעט איבדה את רגלה השמאלית.
אבל היא התגברה. בנחישות רבה עברה שנים שהיו מאתגרות, פיזית ורגשית, והפכה מעובדת סוציאלית המלמדת בקורס הוראה אחד במכללת אשקלון לפרופסור לטראומה ולדיקנית הפקולטה לעבודה סוציאלית באותה מכללה, שתתחיל בעוד כשלושה שבועות את השנה השנייה שלה בתפקיד זה.
"אחרי שחוויתי טראומה משמעותית בתאונת הרכבת והשתקמתי, החלטתי להקדיש את חיי לחקר הטראומה. ב־12 השנים האחרונות לקחתי את מה שקרה לי, שינה את חיי, מיקד אותי והוביל אותי קדימה".
עד התאונה חייה היו רגילים לגמרי. היא נשואה לכימאי, ד"ר יורם תקוע (58), ואמם של שי (24), סטודנטית לרפואה בליטא, אור (21), המשרת בצבא, ורון (16) תלמיד תיכון. היא עצמה היתה אז עובדת סוציאלית ודוקטורנטית באוניברסיטת בן־גוריון.
"הייתי בתל אביב, בכנס של עובדים סוציאליים", מספרת שיר. "בסופו עליתי עם חברה על הרכבת לבאר שבע. הרכבת היתה מלאה. בגלל שהיינו דרומיות, ידענו שהקרון הראשון תמיד ריק כי אנשים עולים באמצע הרכבת ובסופה. התיישבנו שם. פתאום, במהלך הנסיעה, שמענו צפירה מאוד־מאוד ארוכה. לא הבנתי כל כך מה קורה. תמיד חשבתי שצפירה ברכבת זה משירי ילדים - טו־טו הרכבת, הרכבת צופרת, הקטר צופר. בדיעבד הבנתי שנהג הרכבת צפר למשאית שתזוז, שהוא מגיע. שמעתי את הצפירה ואז הרגשנו רעידות, והדבר האחרון שהרגשתי היה שאני מתערבלת כמו בגד במכונת כביסה. ואז מצאתי את עצמי בקרון מעוך, הכל היה עלי בעצם. כמו בקופסת גפרורים מעוכה כזאת.
"אני זוכרת שמישהו זחל לידי. ואני, כמו עובדת סוציאלית אמיתית, למרות שנפצעתי, מייד נכנסתי לתפקיד ושאלתי אותו 'אתה בסדר?' זחלתי החוצה ונעמדתי על הדופן של הקרון, כך שראיתי ממש את המסילה. היינו בתוך שדה חמניות עם ההריסות של הקרון. הקרון שלנו עף. מסביבי היו פצועים והרוגים. והיה שקט. אני זוכרת את השקט הזה, כמו אחרי פיגוע. זו תמונה שלא אשכח לעולם".
מה קרה שם, בעצם?
"הקרון הראשון, שבו הייתי, פגע במשאית שהובילה אספלט כדי לסלול את כביש 6. לא היה אז כזה בדרום, לפני 17 שנה. ראיתי שאנשים מסתכלים עלינו מהצד השני, מפסי הרכבת, הם היו בסוף הרכבת. הם לא נפגעו ולא הבינו מה אנחנו עושים בשדה. צעקתי להם: 'בואו, תעזרו, תעזרו לנו'. נפלתי על הקרון ונשכבתי. חיפשתי את הטלפון הנייד שלי כדי להודיע לבעלי שנפגעתי בתאונה. אנשים באו אלינו ושאלו אם אני בסדר. אמרתי שנפלתי ואמרו לי אל תזוזי עד שיבואו לטפל בך, כי לא ידעו מה מצב הגב שלי.
"אנשים היו מקסימים ורצו לעזור, אבל זה היה ממש כמו שדה קרב. היו שם דברים מזעזעים. לא היו ערכות עזרה ראשונה ברכבת. היו רופאים על הרכבת, הם חשו מייד לטפל. חלקם קרעו מעצמם את הבגדים כדי לעשות לפצועים חוסם עורקים. היה קושי של כוחות ההצלה למצוא את המקום שלנו. היינו באמצע השדות של קיבוץ רבדים. הזעיקו מסוקים והם חגו מעלינו. כולם חיפשו אותנו. ואז נגמר השקט. היו צעקות וגניחות של פצועים. לא אשכח לעולם איך ראיתי שם משפחה של אמא, אבא ותינוקת. האמא מתה והתינוקת היתה זרוקה. לא יכולתי לקום אל התינוקת. הייתי יותר על איזה הר כזה, והתינוקת ממש בשדה. ברגע שהגיעו אלינו אנשים אמרתי להם 'תעזרו להם, יש שם תינוקת', ובאמת הגיעו אלינו אמבולנסים והכל".
כמה זמן נמשך הסיוט הזה?
"שכבתי שם כמעט 45 דקות. שכבתי, הרגשתי כאבים ולא יכולתי לזוז. היו לי זכוכיות בכל הגוף. היתה לי סחרחורת, והיה לי פצע גדול מאוד ברגל שמאל. מוט מהרכבת עף, נכנס לי לרגל, עשה שם מין בור גדול כזה ויצא. דיממתי משם. ואני זוכרת שכל הזמן צעקתי: 'איפה אנחנו? איפה אנחנו?' כשלקחו אותי באמבולנס לסורוקה, חבשו אותי וטיפלו בי בצורה בלתי רגילה".
מלחמה על רגל שמאל
היא הגיעה לבית החולים, ואחרי חמישה ימים שוחררה לביתה. "יצאתי הביתה, והרגל שלי התחילה להידרדר", מספרת שיר. "אחרי שבועיים אושפזתי שוב בבית החולים. שכבתי במחלקה הכירורגית שלושה שבועות. הצוות הרפואי ממש נלחם על הרגל כדי שלא יקטעו אותה. ואז אחד הרופאים, ד"ר דוד ויגודה, הצליח, יחד עם שאר הצוות הרפואי, בעזרת מכשור שהיה אז חדשני וטיפול מאוד מדויק ומקצועי, להציל לי את הרגל והיא לא נקטעה". הרגל אמנם ניצלה, אך כאביה הגופניים והרגשיים לא הרפו ממנה. "החיים שלי נעצרו בבת אחת. הייתי כאובה מאוד. פתאום הבנתי שאנחנו כל כך קטנים, שאני כל כך קטנה. הכל נהרס לי ברגע אחד".
איך זה השפיע על המשפחה שלך?
"היו לי ילדים קטנים ובעל שצריך לטפל בי. אז הבנתי שהמדינה צריכה לחשוב איך באירועים רבי־נפגעים בתאונות אנחנו צריכים להתייחס במעטפת רחבה יותר - לא רק למטופל, אלא גם למשפחתו. הילדים שלי זוכרים את הימים האלה, שהשפיעו על חייהם ועל הבחירות שעשו. בתי החליטה ללמוד רפואה בגלל חוסר האונים שחוותה כילדה. לפתע אמא שלהם כבר לא היתה אמא כמו קודם. הם היו צריכים לטפל בי, ונעזרתי בהם ובבעלי. הייתי פצועה ונכה. היו לי בבית החולים ימים של עצב ושל הבנה שמשהו השתנה אצלי. זו חוויה שאיני מאחלת לאיש. הרגשתי שהחיים נלקחו ממני. הייתי חסרת אונים גם מול מערכת הבריאות. גיליתי שמדובר במערכת ענייה שמפספסת הרבה חולים".
תסבירי.
"הצוותים הרפואיים התייחסו רק לעניין הגופני ולטיפול הגופני. לדוגמה, כשדיברתי איתם על זה שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא מרוכזת ולא מצליחה למשל לקרוא אנגלית למרות שלפני זה גרתי באנגליה, דיברתי וקראתי באנגלית - ועכשיו כלום. איבדתי הרבה דברים. לא הצלחתי למצוא פתאום את החניה שלי, היו לי כאבי ראש, סחרחורות. וכל הזמן הם אמרו לי: זה פסיכולוגי. ואני אמרתי: זה לא פסיכולוגי. והם בשלהם - זה פסיכוסומטי. ואני אומרת לא! אין לי פוסט־טראומה, אני עולה על רכבת, נוסעת ברכבות, ואין לי סיוטים בלילה על רכבות".
מה, חזרת מייד לנסוע ברכבת?
"מייד כשהשתחררתי מבית החולים בפעם הראשונה. נסעתי עם אותה חברה, שנפצעה גם היא בתאונה, לשחזור של המשטרה ברכבת כדי לראות את הרכבת הפגועה. אחת ההמלצות לאנשים עם טראומה אחרי שהם עוברים אירוע טראומטי או קרב כזה או אחר, היא לחזור לזירת הקרב כדי לראות ולחוות פרספקטיבה אחרת".
איך היה השחזור ברבדים?
"קשה, קשה מאוד. היו לי זיכרונות קשים ובכיתי, אבל החלטתי לא לוותר. המשכתי לנסוע ברכבת שוב כשהייתי צריכה, אבל הרגשתי עד לפני שנתיים שאני דרוכה מאוד בנסיעות הללו. לא לגמרי רגועה. בשנתיים האחרונות זה השתחרר והתחלתי גם ליהנות מכך".
ארבע שנות סבל וכאבים
אבל אחרי התאונה היא הרגישה שמשהו אצלה לא בסדר. "כל הגוף כאב לי מאוד, והרופא התעסוקתי התעקש שזה פסיכולוגי. לא הצלחתי לסיים את הדוקטורט שלי ולא הצלחתי לסיים משפטים. דיברתי ולא הצלחתי לשלוף את המילים מהפה. היתה לנו גם קבוצת תמיכה בביה"ח סורוקה לאנשים שנפגעו בתאונת הרכבת. אף אחד לא הסביר לי שזו יכולה להיות פגיעת ראש בעקבות התאונה".
ארבע שנים אחרי התאונה הסתובבה פרופ' דפנה־תקוע בעולם וחיה עם סבל וכאבים, חוותה לילות ללא שינה ונטלה תרופות חזקות.
מה את יודעת היום שלא ידעת אז?
"שחוויתי פגיעה רב־מערכתית, ושהטיפול בי היה צריך להיות רב־מערכתי. נחשפתי לעובדה שלמערכת אין ראייה מערכתית כוללת. כל אחד רואה רק את המומחיות שלו. יש קבוצת תמיכה, יש רופא ריאומטולוג, יש אורתופד, אין מישהו שמתכלל הכל".
אחרי תלאות רבות הגיעה פרופ' דפנה־תקוע לאבחון בבית לוינשטיין. "עברתי שם אבחון נוירופסיכולוגי", היא מספרת. "ושם, בפעם הראשונה, אמרו לי: יש לך פגיעת ראש. לא רואים אותה בהדמיות, אבל המוח שלך השתקשק ונזרק ונחבט. ויש אנשים שהפגיעה הזאת גורמת להם לפגיעת ראש בכל המוח. ואני אומרת: הא, אז זה מה שיש לי? והרופא אומר: כי אין לך פוסט־טראומה. ואני מבינה: סוף־סוף יש לי אבחנה, יש דרך טיפול, יש לי תקווה. לא קיבלתי שיקום עד אז. ארבע שנים בלי שיקום, אחרי תאונת דרכים ואסון".
אחרי שהבינה שלא תוכל להגיע לשיקום מדי יום מעומר לרעננה, הרופא המחוזי של קופת החולים שלה הציע: "לכי לראות את הכפר השיקומי 'עדי נגב - נחלת ערן'. זה אחד המקומות הטובים בארץ".
"הגעתי לשם, וברגע שנכנסתי הבנתי שבאמת יש לי תקווה. מקום יפה, נעים, מכבד. הצוות התייחס אלי מהרגע הראשון בגובה העיניים, הם ממש תפרו לי חבילת שיקום מותאמת לפי הנזק שספגתי בתאונה. הוא כלל פיזיותרפיה, הידרותרפיה, קלינאית תקשורת (כי עפו לי גם כמה שיניים בתאונה), מרפאה בעיסוק ונוירופסיכולוגית. הרגשתי שאני בידיים מעולות.
"הם גם העבירו את המידע ושוחחו אחד עם השני וראו אותי בצורה מערכתית. אני אומרת לך כעובדת סוציאלית, כדיקנית וכמובילה במערכת הבריאות היום, שזה המודל. כך כל מערכת הבריאות במדינת ישראל צריכה לעבוד. כשראיתי שכך מתייחסים אלי, כמכלול, התחלתי לנשום. התקדמתי בשנה שהייתי שם בצורה פנומנלית".
חיים חדשים ב"עדי נגב"
הכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן" הוקם על ידי האלוף (מיל') דורון אלמוג לזכר בנו ערן, שסבל מאוטיזם ומעיכוב התפתחותי. הכפר מופעל על ידי עמותת "עדי" ומטפל בילדים ובמבוגרים עם מוגבלויות מורכבות. לאחרונה נחנך במקום גם מרכז רפואי חדשני לשיקום, ראשון מסוגו בדרום. פתיחתו צפויה לגוון את היצע הטיפולים עבור תושבי האזור ולקצר את זמני ההמתנה הארוכים לטיפולים ולמיטות אשפוז שיקומיות. עד כה רבים שנדרשו לשירותים אלו נאלצו להמתין או להגיע למרכז הארץ.
כששיר החלה לחזור לחיים והיתה עדיין בשיקום יום, קיבלה הצעה לראיון עבודה במכללת אשקלון. "חברה שלי שאלה אותי אם אני רוצה ללמד קורס על טראומה אצל ילדים בסיכון".
איך הגבת?
"אחד הדברים המשמעותיים שהרגשתי הוא שהתאונה קרתה לי כדי שאני אוכל לקחת ממנה ולתת לאחרים".
כך החלה הקריירה האקדמית שלה במכללת אשקלון. "בהתחלה הקורס הזה היה מאוד מתסכל", היא מספרת, "הרגשתי שאני לא מצליחה לשלוף מילים. שאני לא כמו שהייתי לפני התאונה. אני מחפשת את המילה והיא לא יוצאת. מין שכחה של דברים. ואז קרה לי עוד נס: ישבתי בחדר של הסגל והייתי אחרי שיעור, וממש היו לי כאבי ראש וסחרחורת, ופנתה אלי מרצה ושאלה אותי: 'מה קורה? למה את נראית כך?' אמרתי לה שמאז תאונת הרכבת ברבדים לא חזרתי לעצמי ואני עושה שיקום, התקדמתי רבות, אבל מאוד קשה לי להיות מרצה. היא סיפרה לי שיש מחקר בתא לחץ וחמצן על נפגעי ראש באסף הרופא. הגעתי לשם, לפרופ' שי אפרתי. הוא בדק אותי ואמר: 'איך סיימת דוקטורט עם מוח כזה?'. הוא עשה לי בדיקה מיוחדת שרואה את הפנים של המוח וגילה שיש לי פגיעה. התחלתי את הטיפולים בתא לחץ, ובתוך שבוע התחלתי לחזור לעצמי, לזכור מילים, לשלוף מילים".
תוך כדי ההתקדמות, המשפחה עברה לגור במודיעין. "החלטתי להשאיר את הקורס הבודד במכללת אשקלון ולחשוב מה אני עוד רוצה לעשות בחיי. היה לי חשוב להשאיר את הקורס שמתעסק בטראומה ולקחת אותו למקומות אחרים, דרך ההבנה החדשה שלי את החוויה הזאת ואת התחושה של הקול המושתק במערכת הבריאות. הרגשתי שיש לי שליחות פה".
מה זה אומר, הקול המושתק במערכת הבריאות?
"החוויה הזאת שאני לא מבינה מה קורה לי ואני אומרת שקורה לי משהו, אבל מנסים ליצור עבורי קטגוריות. אם היתה יכולת להקשיב בצורה אחרת, היינו יכולים להבין דברים, להקשיב בצורה שפחות מקטלגת, יותר הוליסטית, כמו שראו אותי ב'עדי נגב'. את זה רציתי להעביר, ללמד את הדור החדש בעבודה סוציאלית דברים משמעותיים. הרגשתי ממש שליחה. רציתי לשנות דברים כדי כשהתלמידים שלי יהיו עובדים סוציאליים, שהם יישמו את זה.
"ואז מי שהיה אז דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית במכללת אשקלון, פרופ' ראובן שינדלר, אמר לי: 'אני רוצה שתתפתחי' - ושלח אותי לניו יורק. שלושה חודשים למדתי שם באוניברסיטה. הייתי לבד, בלי בעלי והילדים. למדתי מתודולוגיה של קולות מושתקים, איך מקשיבים אחרת, ובמקביל למדתי גם מנהיגות של עובדים סוציאליים במערכת הבריאות".
ואם היום מגיע חלילה פצוע כזה או אחר מתאונה קשה, רואים אותו רב־מערכתית?
"עדיין לא בצורה מלאה, אבל זה השתפר. וככל שאנחנו נעבוד בצוותים רב־מערכתיים, כך יהיו יותר קולות ונתייחס לאדם בצורה הוליסטית ופחות מובחנת. כשאדם עובר אירוע טראומטי, הנפש והגוף והחוסן שלו נפגעים. תפקידנו במערכת הבריאות הוא לתכלל הכל. ההתעסקות הזאת מעניקה משמעות לחיי. יש לנו יכולת להשפיע על הדור הבא, לתת להם להבין שדבר אינו מובן מאליו ושאנחנו יכולים לצמוח מכל משבר וטראומה, וללמד אותם לפתח שיח מכבד".
גם עבורך מדובר בריפוי.
"אני רוצה לתקן, וגם במשפחה האישית שלי. צריך לראות את כל הטוב שהם נתנו לי. אני אדם יותר שמח היום ומעריכה את העובדה שאני פה, בחיים. התאונה העניקה לי פרופורציות בחיים. הריפוי שלי הוא בשינוי התפיסה: פעם הייתי מקטרת על כל דבר. היום אני יודעת שברגע אחד יכולתי לאבד את חיי, ומבינה שאני הנתרמת הראשונה מכל מה שאני עושה. וכשאני נותנת אהבה, אני כמובן גם מקבלת".
בחירות של מערכת ענייה
פרט למחקרים הרבים שפרסמה, עם פרוץ מגיפת הקורונה מצאה עצמה פרופ' דפנה־תקוע מתעסקת שוב במוות ובטראומה, הפעם כמנהלת השירות לעבודה סוציאלית בביה"ח קפלן.
"זה היה קשה", היא מספרת, "התארגנו, אני והעובדים הסוציאליים, כמו תומכי לחימה. התפקיד שלנו היה לטפל גם במטופלים וגם בצוותים הרפואיים. הכי קשה היה לי העניין של הפציעה המוסרית. זה שאנחנו צריכים לעשות בחירות בגלל מערכת בריאות מאוד ענייה, ושאין לנו דרך לעזור למטופלים. היו הרבה אנשים שלא נפרדו כמו שצריך מהמשפחות שלהם. אלה דברים ששברו אותי כעובדת סוציאלית וכאדם. משפחות ישבו בחוץ ומיררו בבכי, ולא יכולנו להכניס אותן פנימה ליקיריהן ששכבו שם על ערש דווי. זה החזיר אותי למשפחה שלי, איך הם חיכו לי כששכבתי פצועה. כל תשומת הלב היתה עלי, ואיש לא התייחס אליהם כמשפחה שעוברת טראומה".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו