לכבוד ראש השנה, החלטתי לא לשתף אתכם במתכון של אמא שלי לעוף בתפוחים. תאמינו לי, זה הרבה יותר טוב מכן לשתף אתכם במתכון, כי הוא לא טעים. וזה לא שאמא שלי לא יודעת לבשל, כמו שהיא הרבה יותר טובה בדברים אחרים כמו גינון, היסטוריה של ארץ ישראל וסחיטת הודאות באשמה.
כשהייתי ילדה, היתה לי איזו ציפייה מעורפלת לחזור פעם אחת הביתה מבית הספר, ושעל השולחן יחכה לי חריימה. לא ידעתי מה זה חריימה, אבל חשבתי שהיקום ואמא שלי חייבים לי אחד. חשוב לומר שבזמן ההוא היא היתה אחראית כמעט יחידה למיגור הפשיעה במחוז הצפוני של ישראל, וגם שבתקופתה, מתכונים בספרי בישול נראו כך: קחי X, שימי על זה מיונז, ערבבי.
עוד ייאמר להגנתה שסבתא שלי, אמא שלה, שבזמנה ייבשה פה ביצות והרביצה ליתושים, היתה מגישה לנו אך ורק שניצל תירס ופיצה מקפיצה. אמא שלי סירבה להכניס את אלה הביתה מטעמי בריאות ומילאה את הפריזר במשהו שנראה כמו סוליה, מריח כמו סוליה וראוי למאכל כמו סוליה. על האריזה היה כתוב שזה בקר, אבל אני חושבת שזאת היתה סוליה. לאנשים היתה תפיסה משונה לגבי בריאות בשנות ה־80.
לאמא שלי יש מתכון אחד לעוף: עוף בתפוחים. היא כנראה הכינה את זה מתישהו, מישהו אמר לה שזה ממש טעים, וזה נשאר. תודה לך, איש עלום! המתכון הזה הוא כל מה שמוציא שם רע לאוכל אשכנזי - הוא רך ומתוק, ואפשר להגיש אותו גם כמנה עיקרית וגם כקינוח, לא נראה לי שמישהו ישים לב.
לפני כמה שנים, בראש השנה, החלטתי לעשות מעשה ולהביא לה במתנה ספר בישול. היא אמרה "תודה רבה" והחזירה אותו לשקית. אחרי ארוחת החג, אחרי שהכלים פונו מהשולחן, המדיח פעל והרצפה נשטפה, הקראתי לה מתוכו כמה מנות שנראו לי קלות ומוצלחות. על החצילים בטחינה היא אמרה "אני לא מתה על טחינה". על הבטטות בחלב קוקוס היא אמרה "נשמע לי מוזר". על הממולאים היא אמרה "נשמע לי כמו התעסקות". על מתכון אחד היא אמרה שהוא נשמע לה מעניין. זה היה מתכון לעוף בסיידר תפוחים.
הייתי החיילת הראשונה והאחרונה בבית הספר לשריון שהשקשוקה והקוסקוס לא נראו לה מוזר (מים אדומים ומים צהובים בהתאמה - זה לא אמור להיראות ככה?), ויצאתי בסדר בסך הכל, יש לי את הכמות הרגילה מכל איבר. זה בהחלט שם בפרספקטיבה אחרת את היסטריית התזונה שהורים אחרים סביבי נמצאים בה היום, שמתעקשים להציע לילדים שלהם כל מיני דברים משונים כמו ירקות לא מרוססים או דברים שלא מורכבים מ־70 אחוז זרחן.
אמא שלי כן מכינה קניידלעך מצוינים, בחיי. אבל זה בגלל שהמתכון לקניידלעך כולל קמח מצה, ביצים ויגון. בכל פסח וראש השנה (אל תשאלו אותי למה, זה פשוט ככה) היא עומדת במטבח, מגלגלת מאות כדורים ומתלוננת. בפעמים הבודדות שבהן אזרתי אומץ להציע שהשנה היא לא תכין קניידלעך, היא הסבירה לי בענייניות שהיא לא יכולה לא להכין "כי בת הדודה/האחיין/הגיסה מאוד יתאכזבו". בגלל שהייתי שם כשזה קרה, אני יודעת להגיד ש"מאוד יתאכזבו" פירושו שבפעם הקודמת אמא שלי שאלה אותם אם זה טעים - והם אמרו שכן.
לפי אותם הכללים, מתנהלות אצלנו פעמיים בשנה ארוחות חג בנות 40 משתתפים, שלכבודן אמא שלי מבשלת את כל הלהיטים: כבד קצוץ עם דם, גפילטע עם יזע ומרק עוף עם דמעות. בין האחים נערכים באופן מסורתי הימורים - לא אם אמא תאבד את זה, אלא מתי אמא תאבד את זה. בכל שנה אני מציעה שהיא תיתן לי לבשל חלק, או שתזמין קייטרינג, ואז היא צועקת עלי לצאת לה מהמטבח. אני לא יודעת למה אומרים שלחילונים אין מסורת.
אמא שלי גרמה לי להאמין שאני יכולה לעשות הכל, שאם אני רק ארצה, אני יכולה להיות אסטרונאוטית, ראשת הממשלה או לכתוב שטויות בעיתון. הלוואי שהיה לי המתכון הזה לחלוק איתכם.
שתהיה לנו שנה מתוקה כמו עוף בתפוחים.