טרנד 2016 שלי: השנה שבה טיפסתי מתוך הריסות חיי

ב־2016 גרתי בדירת שני חדרים על נחלת בנימין וניסיתי להבין איך אמורים להיראות החיים שלי אחרי שבע שנים של סכסוך משפטי. זו היתה דירה תל אביבית ישנה, עם מרצפות מצוירות ומטבח זעיר של סבתות. אבק מאתר הבנייה של הבניין ממול שבדיוק סיימו לבנות כיסה את התריסים של חדר השינה שלי. הייתה לי חתולה, טריקולור מרושעת שקראו לה חלי, שהייתה מעירה אותנו בארבע לפנות בוקר כדי שנפתח לה את הדלת, ואז שוב בארבע וחצי כדי שניתן לה להיכנס. היה לנו סטודיו בכרם התימנים, שהיה לפני כן הדירה של הבנזוג. הוא הפך לסטודיו כשלא הסכמתי לישון שם יותר. ידעתי שמתישהו, מתישהו, יטפס עלי ג'וק.

עדיין התרוצצתי בכנסת, מנסה להעביר חוק. שנה לפני כן כבר כמעט הצלחתי, ואז נפלה הממשלה והייתי צריכה להתחיל הכל מחדש. כבר ידעתי לבד איך מגיעים מהמזנון החלבי אל המליאה, ומלשכות הח"כים אל חדרי הוועדות בלי לשאול אף סדרן בדרך. הייתי עייפה אבל מאוד מתורגלת בלספר את הסיפור שלי, שוב ושוב ושוב, עד שהוא כבר לא הרגיש קשור אלי בכלל, רק אמצעי להשגת מטרה. רק פיץ' מכירות קבוע, שמסביר בלשון קרה ועניינית איך החיים שלי נהרסו.

רוב האנשים עדיין לא מכירים את האלבום, אבל בלעדיו לא הייתי מגלה איך ההרגשה לעשות אמנות שמותחת את הגבולות שלך עד מעבר לקצה. שלמעשה אין שום דבר שמשתווה לזה

ב־2016 זה כבר הרגיש אחרת. כמה חודשים לפני כן בית המשפט העליון שחרר אותי מהחוזה שלי (מוזמנים לגגל). קיבלתי הביתה מסמכים במעטפה חומה, שני דפי A4 משודכים עם הלוגו של המדינה, מצולמים קצת עקום, כי בכל זאת, מדינת ישראל. הייתי אישה חופשייה שוב, ויכולתי לספר את הסיפור הזה, הפעם קצת פחות כועסת. זה לקח עוד הרבה זמן עד שכל העלבונות נשכחו: כל החברים שנעלמו בדרך, התארים המעליבים שנלחשו על ידי קולגות מאחורי הקלעים, הצד השני, ששכר את חברת הלובי הכי גדולה בכנסת, כל המכות מתחת לחגורה. אבל קיבלתי את הגט שלי. אפשר היה להתחיל להסתכל קדימה. אפשר היה אפילו לצחוק על זה קצת.

החוק עצמו יעבור רק בתחילת 2017. אם מי שליווה את כל התהליך מההתחלה היה דב חנין, (לשעבר) חבר כנסת של חד"ש, מי שהביא אותו לנקודת הסיום היה השר (היום) יעקב מרגי מש"ס, פלוס עוד כמה אנשים טובים בדרך. ככה איבדתי לנצח את היכולת לשנוא אנשים רק כי הם ממפלגה שאני לא מצביעה לה. התחלתי לחיות שוב. השירים ההם כבר לא יהיו שלי אף פעם, אבל יכולתי לכתוב חדשים וגם לשיר אותם ולראות אם יש עדיין מי שרוצה לשמוע.

עבדנו על אלבום שנקרא בלגלוג "2023", על שם השנה שבה הייתי אמורה להשתחרר מהחוזה. הוא זכה בשם הזה כמה שנים לפני כן, אחרי שהפסדתי בבית המשפט המחוזי. כתבתי סיפור מסגרת, ביחד עם חבר, על איש שמוכר את המחשבות שלו כדי להתפרנס ומאבד את הזיכרון של האהבה הראשונה שלו, שזו מטאפורה ממש ממש אובייס. הזמנתי מלא אמנים אחרים לשיר את השירים שבו, כי לא ידעתי אם אני יכולה לשיר אותם מספיק יפה, אבל בעיקר כי נמאס לי להרגיש לבד. אחד מהם היה ישי לוי, והמנהל שלו אמר לי "מה שאת צריכה לעשות עכשיו זה להוציא אלבום חזק עם להיטים חזקים לרדיו", אבל סוף סוף יכולתי שוב לעשות מוזיקה, ולעשות אלבום "רגיל" הרגיש כמו בזבוז. רציתי לעשות משהו אחר ומופרע עם תזמורת ומקהלה וקריין, כמו לצבוט את עצמי ממש חזק כדי לוודא שאני עדיין מרגישה.

בספטמבר 2016 יצא לרדיו שיר ששרה לאה שבת, סינגל ראשון מתוך אלבום חדש של איה כורם. מאוד מוזר. ידענו מראש כמובן שאנשים לא יידעו איך לאכול אותו, אז ניסינו להיות יצירתיים. הדפסתי חוברת קומיקס, ערכתי מסיבות האזנה לאלבום. במסיבת האזנה אחת, במושב בית עובד, כל האורחים דיברו בקול רם בזמן שמזי כהן המופלאה שרה ברמקולים "כל מי שהייתי נעלם", אז הפסקתי עם זה. זה היה קשה, אבל לא קשה כמו להעביר חוק או כמו לאבד את כל הקריירה שלך, אז יצאנו לסיבוב הופעות.

עברו כמה שנים עד שהאלבום הזה עבר מפה לאוזן, עד שהוא סוף סוף מצא את הקהל שלו, מספיק כדי למלא כמה פעמים את הבארבי בקהל אדוק שמדקלם מתוכו כל מילה. רוב האנשים עדיין לא מכירים אותו, אבל בלעדיו לא הייתי מגלה איך זה מרגיש לעשות אמנות שמותחת את הגבולות שלך עד מעבר לקצה. שלמעשה אין שום דבר שמשתווה לזה. או כמעט שום דבר. ביולי נכנסתי לשירותים ויצאתי משם עם מקל שיש עליו שני פסים אדומים.

אני מניחה שבשביל רוב האנשים הטרנד הזה הוא תירוץ חמוד להעלות תמונות שלהם עם גבות דקות מדי בטיול הגדול לדרום אמריקה. בשבילי 2016 הייתה השנה שבה התחלתי לחפור דרך החוצה מתוך ההריסות שהיו החיים שלי. לאט לאט ועם כפית קטנה מדי, אבל אפשר היה לראות כבר את האור.