כבר חודש וחצי אני מתרגלת לרעיון: איה כורם, סופרת

רשמים מחודש וחצי של להיות סופרת.

זה הרבה יותר קל מלהיות זמרת! ולא כולל לנעול נעליים! או ללבוש מכנסיים! או להתאפר! למעשה, חוץ מלכתוב את הספר עצמו ואז להעלות עליו סרטונים מטופשים לאינסטגרם, לא הייתי צריכה לעשות כלום! למעשה כבר חודש וחצי מלחמה והתבטלו כל ההופעות, ובמקום לשבת בבית כזמרת ולבכות שאני מפסידה מלא כסף, אני יכולה לשבת בבית כסופרת ולא לצפות להרוויח אותו מלכתחילה. משהו אומר לי שבחרתי במקצוע הלא נכון. משהו אומר לי שהמקצוע הנכון הוא מהנדסת מחשבים.

איציק מההוצאה שלח לי תמונה של רבי המכר של סטימצקי והיה כתוב שם שאני מקום שלישי בספרים הדיגיטליים ומקום ראשון בספרי הפנאי. כמובן שנעלבתי וכתבתי לו "למה אני לא בספרים הרגילים". "מה זה ספרים רגילים?", איציק שאל. "הרשימה שיותר למעלה". איציק בוודאות גלגל עיניים (לא ראיתי אבל חשתי) וענה לי בלקוניות "אלה ספרים עם עלילה". טוב, מה אני אעשה שאין לי עלילה? זה אומר שאני צריכה להישלח לגולאג של הספרים בשליש התחתון של העמוד ברשימה אחת עם "ילדים מבשלים" ו"כיצד לרכוש ידידים והשפעה"? נוט טו סלף - בספר הבא, להתחיל כל קטע במילה "ואז".

הספר יצא בהוצאת ספרים. מה שאומר שזו פעם ראשונה מאז שעזבתי את חברת התקליטים שלי, אי שם ב־2009, שאנשים עובדים בשבילי, אבל אני לא משלמת להם. כלומר לא ישירות. מה שאומר שאני כל הזמן מתנצלת ומודה, מודה ומתנצלת. יום לפני שהספר ירד לדפוס מצאתי בו 52 טעויות. זה לא שזה כל כך הרבה טעויות, כמו שפשוט לא היה לי כוח לקרוא אותו שוב, ודחיתי את זה מעבר לשלושת הדדליינים שנקבעו קודם. במקרה גם הייתי בדיוק בבקתת סקי בלייק טאהו, מה שאומר שאולי היה בוקר אצלי, אבל בסטודיו לגרפיקה במושב בן שמן, השעה היתה חמש וכולם ממש רצו ללכת הביתה. עשיתי חשבון שזה עדיף לשלוח את המייל הזה ואז להודות ולהתנצל, מאשר לשלוח את המייל הזה ולא להגיד שום דבר.

במסגרת יחסים מסוג זה, קורים כל מיני דברים בלי שאני יודעת מהם. הספר שאני כתבתי על המקבוק בן השש שלי שלפעמים מקש הרווח לא עובד בו כי אני כל הזמן אוכלת מעל המקלדת, נשלח לבתי דפוס, נארז בארגזים, מועמס למשאיות, נוסע לקניותר נס ציונה ולביג פאשן טבריה, מוצא מהקרטון, שוכב על המדף, מישהו פותח אותו, סוגר אותו, מניח אותו על הדלפק, נכנס לשקית, יוצא משקית, מישהו מקבל אותו מתנה ואומר "איה כורם! זו ההיא מאהבה מעבר לפינה, לא?"

זו חוויה מטלטלת, במיוחד לחולות שליטה כמוני. לתת למישהו אחר את המושכות ולגלות רק אחרי שחזרת מארה"ב משהות כפויה בת חודשיים, שמלא אנשים זרים החזיקו את הספר שלך לפנייך וגם שהצוואר שלך על הכריכה יצא קצת ירוק. אפשר לטעון שזה בדיוק מה שקורה עם העיתון שאתם קוראים, אבל אין לכם מה לנסות לבלבל אותי עם עובדות. אני כותבת כאן מספיק זמן בשביל להתרגל, וברגע שמתרגלים אפשר לחזור להעמיד פנים שהקבצים בכלל נשארו על המחשב שלי. שאף אחד לא באמת קורא את מה שאני כותבת כאן על האמא הזו מהגן שכל הזמן מחבקת אותי.

אני לא יודעת מה אני אעשה עם 30 ספרים, כי כל מי שרלוונטי - ההורים שלי, אחי, כל החברים שלי, מי שמסדרת לי את הגבות - כולם פשוט רכשו עותק בינתיים

אפשר לטעון שזה בדיוק מה שקורה עם המוזיקה שלי, אבל לא רק שאני אמנית עצמאית מאז 2009, מה שאומר שפעם בשנתיים בערך אני הולכת להפריע לעובדי דפוס, אנשים בגודל מקרר בשם בוריס, אלא גם שמוזיקה מזמן מופצת דיגיטלית, ואני יכולה להעלות אותה ולמחוק אותה בלחיצת כפתור, אני יכולה להוריד אותה מהאוויר ולהחזיר אותה לאוויר אחרי שתיקנתי בה את כל הש'ינים השורקות. אם אתם במקרה מקשיבים ל"שששששיר אהבה פשששששוט", אתם יודעים שעוד לא עשיתי את זה. אבל אני כן יכולה. אני למעשה יודעת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה על המוזיקה שלי. כמו למשל שברגע זה ממש, 91 אנשים מקשיבים לרצועה האחרונה באלבום שלי מ־2016. 38 אחוז מהם גברים, 53 אחוז נשים. השאר לא צוין. 29 אחוז מהם בגילאים 25 עד 34. שניים מהם גרים בקריית אונו. אבל אני סוטה מהנושא.

נחתנו לפני שבוע, ועוד לא הספקתי להיכנס לחנות ספרים ולתצפת על הספר. לא הספקתי לפלרטט עם המוכר. לא הספקתי לצותת לאנשים שמרימים אותו, בעודי מתחבאת מאחורי עותק ענקי של ספר השיאים של גינס. רק אתמול הגיעה לכאן החבילה מההוצאה ובתוכה 30 ספרים לשימושי האישי. אני לא יודעת מה אני אעשה עם 30 ספרים, כי כל מי שרלוונטי - ההורים שלי, אחי, כל החברים שלי, מי שמסדרת לי את הגבות - כולם פשוט רכשו עותק בינתיים. הסנריו הסביר הוא שהקופסא הזו תשאר סגורה ליד הדלת במשך כשלושה חודשים. ואז העוזרת תיקח יוזמה ותשים אותה על המדף העליון במחסן ובעוד כחמש שנים, הבן שלי ימצא את זה, ואז לא ידבר איתי שבוע, כי סיפרתי לכל העולם על הפעם ההיא שהוא אכל קקי של כלב.