עידן ורד
כדורגלן ויזם חברתי
שחקן הפועל תל אביב בכדורגל, ולשעבר קפטן בית"ר ירושלים. בשנתיים האחרונות פועל למען יישום חוק ארוחה יומית לתלמיד. פעיל בתחום הספורט־טק
עידן ורד, כבר לפני כשנה, עוד כשהיית בבית"ר, יזמת ביחד עם קארין אלהרר סיוע ליותר מ־300 אלף ילדים שלא קיבלו ארוחה חמה בזמן הקורונה. גם שחקני באיירן מינכן, לאון גורצקה וז'ושוע קימיך, פתחו קרן תרומות, וחלוץ מנצ'סטר מרכוס ראשפורד פעל כדי לסייע לילדים שלא מקבלים ארוחות חמות. מה היתה המוטיבציה שלך לפעול בעניין?
"אני בן 32, ולאחרונה הפכתי לאבא. יש לי ילד בן שלוש, ונושא התזונה והמזון נכנס למודעות שלי מאז שהוא נולד. במובן מסוים, חשבתי מה יקרה אם חס וחלילה לא יהיה לו אוכל יום אחד? מבחינתי, מדובר בנושא כואב כי לכל אחד מגיע אוכל. זה הבסיס. ואני פשוט לא רואה סיבה מדוע ילדים או נערים צריכים להיפגע תזונתית".
אמנם לא הגעת ממשפחה קשת יום, אבל נשמע שהנושא תפס אותך באזור רגיש עבורך, בבטן הרכה.
"כאבא, הדברים התחדדו בצורה הרבה יותר ברורה. זה פשוט לא נתפס שלאנשים אין אוכל, זה כל כך בסיסי. כמי שעושה ספורט מגיל 7, אני יודע שאי אפשר בלי תזונה, והדבר נכון גם למי שצריך ללמוד בכיתה או בזום במשך שעות. ואם מאות אלפי ילדים נשארים בלי אוכל, זה מקומם. נדרש כאן שינוי גדול. אני יכול לומר לך מעבר לכך - הדאגה הזאת לילדים גדולה יותר מכל גול או ניצחון".
גם עובדת היותך כדורגלן השפיעה על עמדתך.
"אני משחק בליגת העל מגיל 17. בכל מועדון שבו שיחקתי - למשל מכבי חיפה, בית"ר ירושלים או הפועל ת"א - הייתי עד לכוח הגדול שלנו, וכמה אפשר למנף אותו למטרה טובה. כשחקנים, כקבוצה - יש לנו פעילויות קבועות, אבל לצידן יש לנו גם חובה להגדיל ראש, לעשות דברים למען הקהילה, למען הדור הצעיר".
כובע הפעיל החברתי אולי לגיטימי יותר בהפועל ת"א. איך הדברים התקבלו בבית"ר?
"חשוב להגיד שהיוזמה היא מטעמי הפרטי. לגבי ההבדל בין הקבוצות - אני חושב שבמועדונים ששיחקתי בהם, השחקנים עושים למען הקהילה, והם מבינים כמה כוח יש להם כמועדוני כדורגל גדולים. בסוף, זה לא משנה אם זה בא מהפועל, מבית"ר או ממועדון אחר - המטרה היא כל כך קריטית שכולם מקבלים אותה ופועלים למענה. אפשר לומר שיש אחדות בנושא הזה, למען המטרה הטובה".
מתחת לרדאר
טוב, עד כאן אופטימיות. במשך כשנתיים אתה עוסק בנושא הזה, גם מאחורי הקלעים, והמראות לא מזהירים. בזמן הקורונה פנית אל משרד החינוך, המשרד הממונה על חוק ארוחה חמה.
"בהתחלה היינו בטוחים שמאות אלפי ילדים לא מקבלים ארוחות חמות בגלל הקורונה, בגלל היעדר המסגרות. נפגשתי עם שר החינוך דאז, יואב גלנט, ואמרו לנו שזו בעצם הסיבה. אני זוכר שבסיום הפגישה חבר שלי ראה את הפוסט והחמיא לי על הפגישה עם גלנט. אבל ציננתי אותו ואמרתי לו שלא צריך להתלהב. ידעתי שדברים לא יקרו כל כך מהר".
עם יפעת שאשא ביטון דיברת?
"שלחתי לה אימייל לפני כמה חודשים. חזרו אלי מטעמה ואמרו שלא נכון לחלק בסגר מנה אישית לילד אם אחיו, שאינו ביום לימודים ארוך למשל - אינו זכאי. עוד אמרו שהם נערכים לתת מענה מיטבי לכל הילדים הזכאים. אני ממש לא בטוח כמה דברים השתנו. אני גם מבין שאף אחד לא חייב לי כלום, אבל בסוף המטרה היא אחת - שלילדים יהיה טוב. זה מגיע מהמקום הכי בסיסי וטבעי שלי, כאבא. כמו בספורט, אני נותן כאן 100 אחוז. בסוף נגיע למטרה".
כרגע העניין הזה שוב על הפרק: בקורונה הבנתם שלא מגיעה ארוחה למי שלא נמצא פיזית בבית הספר. לגבי המצב הנוכחי - אנחנו לא ממש יודעים, כי נתונים עדכניים של משרד החינוך עדיין לא פורסמו. לפי נתוניו מ־2018, מתוך כ־247 אלף תלמידים שלומדים יום לימודים ארוך ואמורים לאכול בבית הספר, 116 אלף תלמידים, כמעט מחצית, לא קיבלו ארוחת צהריים חמה. אנחנו רק יכולים להניח שהמצב לא השתפר פלאים מאז, כי בוודאי היינו שומעים על כך. גם צוות המומחים של משבר הקורונה תומך בתזה הזאת.
"אני חושב שיש בעיה עם יישום חוק ארוחה חמה כל הזמן, כלומר מאז שהוא נחקק. קראתי לא מעט בנושא, ויש מן הסתם הרבה היגיון בחוק - כלומר לקבל ארוחה חמה בבית הספר במקומות שבהם לומדים יום לימודים ארוך, בטח כשמדובר במשפחות מוחלשות, למשל. מעבר לכך, אנשים לא חושבים מה קורה בחופש הגדול במשך חודשיים, מה קורה בחגים, כשיש שביתה או כשמערכת החינוך סגורה. אף אחד לא עונה על השאלה הזו. ובלי קשר, לאורך השנים היו פרסומים רבים שלפיהם החוק פשוט לא מיושם כמו שצריך.
"בקורונה היה סגר ועוד סגר, והתחושה היתה שהילדים הרעבים עוברים מתחת לרדאר. צר לי מאוד להגיד את זה - אבל עבור הגופים האחראים, גם משרד החינוך, הילדים האלה פשוט שקופים. לא עושים מספיק מאמצים להגיע לפתרון. ומה קורה בסוף? אותם ילדים, גם בגלל יישום חוק הארוחה החמה, וגם בגלל הקורונה - עלולים להידרדר בלימודים במקרה הטוב, ולפשע במקרה הרע. הילדים האלה לא נספרים".
עיקר הילדים שנפגעים מגיעים ממשפחות מוחלשות?
"בדרך כלל. החוק מתייחס למאות אלפי תלמידים עד כיתה ו' שלומדים יום לימודים ארוך. נתוני עבר - כי נתונים עדכניים הגופים הרלוונטיים לא מפרסמים - הראו שהחוק לא מיושם בכל הרשויות, אלא בעיקר בפריפריה".
(ממשרד החינוך נמסר: "המשרד מקצה מדי שנה כ־2.3 מיליארד שקלים לצורך ארוחה חמה. במסגרת תקציב זה יותר מחצי מיליון תלמידים מקבלים ארוחה חמה. המשרד בוחן חלופות נוספות שיאפשרו ליותר ויותר תלמידים מרקע כלכלי חברתי חלש לקבל ארוחה חמה").
סיפרת לי שפנו אליך תלמידי חטיבות למשל, שעליהם החוק עדיין לא חל.
"קיבלתי טלפונים והודעות ברשתות מבני נוער. קשה להם לפנות בנושא הזה. באחת הפעמים התקשרו אלי ממספר חסום וביקשו שאמשיך לפעול בנושא כי הפעולות שלי מאוד חשובות. ילדים פנו לאשתי בפייסבוק וסיפרו על הקושי סביב היעדר ארוחה חמה.
"באחת הפעמים קיבלתי פנייה מרגשת מאמא חד־הורית, שסיפרה לי כמה קשה לה לחיות בארץ, וכמה עזרו לה בעבר אותן ארוחות חמות שנלקחו ממנה, ולכן הוחמר מצבה. השיחות האלה כואבות בלב, אבל הן נתנו לי כוח וגרמו לי להבין כמה הפעילות הזאת חשובה. לא ביקשתי שלכל ילד יהיה לפטופ או סוני 4, בסך הכל אוכל".
ניסית ליצור קשר בעניין עם שחקנים בארץ ובחו"ל?
"בארץ אני זוכה לתגובות. גם שחקנים ומנהלי קבוצות רצו לסייע כלכלית, אבל זה לא העניין, כי תקציבים יש. בחו"ל, לחואן מאטה ממנצ'סטר יונייטד יש ארגון שנקרא 'Common Goal' עם 250 חברים. במסגרת הארגון, כל חבר מפריש אחוז מהשכר שלו למען הקהילה. בחודשיים האחרונים אני בקשר עם המנכ"ל שלהם, כדי לייצר בארץ פרויקט דומה, עם זיכיון. מעבר לכך, היו לי כמה פגישות עם עמותות כדי לקדם את הנושא. אני ממש לא מצייץ בנושא פעם בשנה כדי לעשות רעש ואז נעלם. כמעט כל שבועיים אני מוצא את עצמי בשיחות ובבירורים על הנושא הזה, ואני נחוש לגרום לשינוי".
מבחינתך, האידיאל הוא ששחקני כדורגל בארץ יפרישו חלק מהמשכורת שלהם באופן קבוע לנזקקים?
"כאן אמנם המצב קצת שונה, כי בחו"ל השכר גבוה יותר, אבל כן יש תקווה שיהיו קווי דמיון למה שקורה בחו"ל, גם אם הדברים לא יהיו זהים לחלוטין. אני לא אוהב להפסיד, אבל כרגע מרגיש סוג של הפסד במאבק הזה. אני מקווה שהמצב ישתנה במהרה".
"לא מתעסק ב'מה יגידו'"
בנושא אחר, אתה בין הספורטאים המעטים שמעיזים לדבר על החרדות שלהם, על הקשיים המנטליים של ספורטאים.
"כילד שהעריץ את אבי נמני, חיים רביבו, אייל ברקוביץ' וכוכבים אחרים בעולם, רציתי לשאוב מהם הרבה מעבר לדברים השגרתיים, 'האם היה משחק טוב או לא' למשל. עוד כילד חשבתי שאם אהיה שחקן - השיח שלי לקהל יהיה אחר, אמיתי יותר".
ואז קיבלת מעין הזדמנות לדבר על הדברים.
"אפשר להגיד. בגיל 28 כששיחקתי בבית"ר, חוויתי התקף חרדה. לא באמצע משחק אלא באמצע הלילה. הרגשתי לחץ בחזה, תחושה שלא הכרתי, ונסעתי עם אשתי לאיכילוב. העובדה שלא הכרתי את התחושה הגופנית הזאת הלחיצה אותי עוד יותר.
"אחרי בדיקות שעברתי הבנתי שזה היה, כאמור, התקף חרדה. לא הכרתי את המושג הזה לפני, ורק לפני כשנה וחצי אזרתי את הכוח לדבר על הדברים, הרבה בזכות הפסיכולוג שלי שמלווה אותי כבר שלוש שנים. האימון המנטלי חשוב אולי יותר מכל אימון אחר. זה הבסיס. ברגע שהתחלתי לדבר על מה שעברתי - בציבור, בתקשורת, הרצאות בפני חברות היי־טק, בתי ספר ומועדוני כדורגל - קיבלתי המון תגובות חיוביות. הרגשתי שאני חלוץ. המודעות לפן המנטלי והאפשרות לסייע לאחרים חשובות לא פחות מהספורט עצמו".
במהלך הטיפול הבנת מה היה הטריגר להתקף?
"אני פרפקציוניסט, וכשדברים לא מסתדרים ב־100 אחוז עם הציפיות שלי, אני נוטה לחשוב על הדברים, מה שלפעמים גורם לאי־נוחות מסוימת. אגב, התקפי חרדה נפוצים מאוד בספורט ונפוצים בגילי 30-27, שזה גם טווח הגילים שבו חוויתי את ההתקף".
גילי 30-27 מאפיינים תקופה של אמצע-סוף קריירה, שבה ספורטאי מתחיל לחשוב על מה שהשיג, כמה זמן עוד נותר לו במקצוע, אם ישיג את מה שרצה ומה יעשה בהמשך. ואז גם מתחיל להצטבר לחץ סביב חוסר הוודאות.
"בדיוק ככה. בסוף יש לנו קריירה מאוד קצרה, אתה מסיים 'זקן', בגיל 35, אבל אתה עדיין ילד. תוסיף לכך ספקות לגבי העתיד, לחצים כלכליים. מובן שזה קשור גם לאופי של האדם".
מה המסר בשורה התחתונה?
"המסר הוא בעיקר לילדים ולנוער - קשיים זה בסדר. אתה לא בעייתי או חולה. צריך להבין את האתגר, להתמודד איתו ולצמוח ממנו".
לא חששת שיקטלגו אותך כחלש? שיהיה שיח שלילי סביב הנושא?
"האמת היא שלא. אני לא חושב מה יגידו או יחשבו. בסוף אני צריך לחיות עם עצמי בצורה שלמה, ולכן אני פועל לפי מה שנראה לי נכון. לקח לי זמן להבין שלרצות את הסביבה כל הזמן זה בלתי אפשרי".
"להרחיק לצמיתות"
בוא נדבר קצת על האלימות במגרשים. לשחקנים יש דרך להתמודד עם גילויי האלימות המדאיגים במגרשים?
"כשחקנים, כולנו רוצים בסוף שמגרש הכדורגל יהיה בילוי, שיהיה כיף לבוא. בארץ יש קהל טוב, עניין, מגרשים טובים ואנשים טובים. חשוב שאנשים לא יחששו כשהם באים לראות משחק כדורגל. וזה החלום שלי - לבוא בעוד כמה שנים עם כל המשפחה לבילוי במגרש, בלי קללות ובלי אלימות.
"חשוב להדגיש שבסוף זה ספורט, לא מלחמה בין דתות, מדינות או אויבים. צריך לקחת דברים בפרופורציות, ואני מדבר גם על השיח במדיות החברתיות. באנגליה לקחו צעד קדימה בנושא הזה, ועל גזענות ברשת או אלימות מילולית אנשים יכולים לשבת בכלא. בעיניי זה צעד מבורך. זה גם יכול למנוע מדברים חמורים יותר לקרות".
צריך להרחיק חלק מהאוהדים?
"להרחיק לא לחודש-חודשיים, אלא לצמיתות. צריך להחמיר עם הענישה, כך שאנשים יחשבו פעמיים לפני מעשה".
כשחקנים אתם עסוקים באלימות הזאת? זה מגיע לחדר ההלבשה?
"יש על זה שיח, והשחקנים לא אדישים לאלימות מן הסתם".
שחקנים מרגישים מאוימים על ידי אוהדים?
"פיזית לא. ברשתות החברתיות דברים יותר נפיצים".
גם אתה התמודדת, אפילו לאחרונה, עם מקרים לא נעימים ברשתות החברתיות.
"יש אנשים בלי רסן. כשאני מקבל 'איחול' קשה לי או למשפחה שלי, אני אף פעם לא עונה ברע. אם מדובר בילד או בנער צעיר - אני פונה להוריו ואומר להם 'תראו מה קורה אצלכם בבית, איפה החינוך שלכם?'. על אותו נער צעיר אני לא כועס, כי הוא כנראה בכלל לא מבין מה הוא אמר".
אתה ממש מוצא את עצמך מתקשר להורים. מה הם אומרים?
"הם בהתחלה קצת בהלם, מתביישים לשמוע את פרטי המקרה. אחר כך הם מבקשים סליחה, ומביעים צער עמוק. החל מהשלב הזה - זה כבר תהליך שלהם. לילדים ולנוער יש עתיד, והשיחה הזאת יכולה לעשות שינוי משמעותי בחייהם של אנשים. ואם השפעתי לטובה על מהלך חייו של ילד אחד - עשיתי את שלי".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il