לקראת הדיון בעתירה הקוראת לחייב את ראש הממשלה לפטר את השר בן גביר, רבים במערכת הפוליטית - ובן גביר בראשם - קוראים לנתניהו לא לציית לפסק הדין, ככל שבית המשפט יקבע כי ראש הממשלה חייב לפטר את השר לביטחון לאומי. אלא שייתכן מאוד כי בקרוב בן גביר עצמו, והרבה לפני נתניהו, ייאלץ להתמודד עם שאלת הציות לפסקי דין של בית המשפט.
השבוע, לאחר שהמחוזי בירושלים קבע שבניגוד מוחלט לרצונו, על השר לביטחון לאומי להעניק דרגת סגן ניצב לקצינת המשטרה רינת סבן - בן גביר נשמע בוטח מאוד בעמדתו, שלא לומר מתבצר בה. הוא הסביר כי הקצינה "חיטטה בטלפונים בניגוד לחוק, פעלה ופגעה בזכויות אזרח", וזאת ביחס לחקירת יועצי ראש הממשלה. את החלטת בית המשפט, שלדבריו "אוסרת עליו לשקול שיקולים כאלה" בבואו להכריע בשאלת הענקת הדרגה, הוא הגדיר "פוליטית". אפשר רק להניח שבן גביר לא מצפה מנתניהו להתעלם מפסק דין פוליטי אפשרי בעניינו, המורה לו לפטרו בניגוד לרצונו, בשעה שהוא עצמו יקיים פסק דין - פוליטי, על פי הגדרתו שלו - המורה לו לקדם בדרגה קצינה שמעורבת לשיטתו בעניינים חמורים כל כך, בניגוד לרצונו שלו.
מעבר לדרמה הפוליטית ולשאלת הציות שמרחפת מעל, פרשת סבן היא פרשה משפטית חשובה, שללא ספק תיכנס מעתה לרשימת הקריאה של הסטודנטים למשפטים. השאלה שנותרה פתוחה היא לצד איזו פרשה היא תילמד. וזו כמובן לא שאלה טכנית של מיקום, אלא של מהות. לאיזה סוג של מקרים נכון לשייך את הפרשה הזו?
על אף הרצון של שני הצדדים לצייר את פרשת סבן כפרשה של שחור ולבן, הפרשה הזו היא פרשה מורכבת. יש בה צדדים שנותנים תחושה שמדובר במקרה מובהק של התנכלות שלטונית חמורה לאנשי השירות הציבורי - ויש בה צדדים אחרים, שמדגישים את מרחב שיקול הדעת של שרי הממשלה בכל הנוגע למינויים, שבית המשפט הולך ומצמצם בשיטתיות גם כשהצמצום הזה נעשה בניגוד לחוק הברור.
הם לא יעבדו
במובנים רבים, פרשת סבן אמורה להילמד לצד פרשת סופר, שבמסגרתה נדרש בן־גוריון להתמודד עם פסיקה שהורתה לממשלה להחזיר לשירות שוטרים שעל פי תפיסתו לא היה להם מקום בשורות המשטרה. הרקע לכך היה ועדה שהוקמה בראשית ימי המדינה, ושתפקידה היה להכריע מי מהפקידים ששירתו בתקופת המנדט הבריטי יזכו להמשיך לשרת במדינת ישראל שזה עתה הוקמה. הוועדה הזו, שתפקידה היה "לטהר" את השירות הציבורי, לא חיבבה צורת עבודה מסודרת, ובוודאי לא הליכי עבודה ארוכים מדי, וקבוצת השוטרים שנקשרה בחשד לעבירות של ניקיון כפיים סולקה מעבודתה חיש קל.
הם עתרו לבית המשפט, וזה החליט להשיבם לעבודתם במשטרת ישראל בשל הליך פיטורים לא תקין. בן־גוריון נקלע לדילמת הציות. האם לציית לפסק הדין ולאשר את העסקתם של שוטרים החשודים במעשים בעייתיים - או לשמור על טהרת שורות המשטרה, כפי שהוא תופס זאת, לפחות, ולא לאפשר את העסקתם של מי שנפל רבב במעשיהם, גם כשזה מגיע במחיר של אי־ציות לפסיקת בית המשפט?
בישיבת הממשלה שהתקיימה באפריל של שנת 1949, עם פרסומו של פסק הדין, הכריז בן־גוריון: "השאלה אם להישמע להוראות פסק הדין או לא אינה עומדת כלל - פסק דין הוא פסק דין... עוד לא ברור לי מה מכיל פסק הדין, אולם נקיים אותו, ונקיים אותו באמת".
אלא שהזקן הוסיף עוד עניין קטן: "אם בית המשפט פוסק שיש להחזיר את המפוטרים לעבודה - נשלם את המשכורת, אבל הם לא יעבדו", קבע בן־גוריון, והוסיף: "אם לא נצליח לנטוע בלב הציבור את ההכרה שהפקיד שלנו ראוי לאמון הציבור - הממשלה שלנו לא תתקיים". ועוד קבע בן־גוריון: "מוטב כי הפקידים לא יהיו כל כך מוכשרים, ובלבד שיהיו טהורי כפיים".
על הטוב והרע שבו
אלא שההשוואה הזו, ככל השוואה היסטורית, עשויה לקומם רבים. זה הרי בפירוש לא הסיפור שהצד של סבן מספר. מבחינת סבן, לא מדובר בשוטרת שסרחה ובית משפט שפורס עליה הגנה על אף משבר אמון שנקשר בעבודתה. על פי סבן, מדובר בסיפור על קצינה מצטיינת שהשר החליט לקדמה לתפקיד הדורש דרגת סגן ניצב, ולאחר שעברה את הקורס המכשיר אותה לקבלת הדרגה החליט שלא להעניק לה אותה. והסיבה לכך אחת היא: עדותה בפרשת ההגנה של משפט נתניהו.
הצד של סבן רואה את הפרשה הזו כפרשה של התנכלות מצד השלטון וסגירת חשבונות פוליטיים. ובמובן זה, פרשת סבן מזכירה לרבים דווקא את פרשת שייב, והיא צריכה להילמד לצידה, בתור מודל 2026 שלה.
ד"ר ישראל שייב, איש לח"י לשעבר, עמד בכל הקריטריונים שהחוק קובע לעבודה כמורה. אלא שבן־גוריון, דרך משרד הביטחון שבראשו עמד, הודיע למנהל אגף החינוך כי הוא מתנגד להעסקתו של שייב, שכן לטענתו שייב מטיף כי במקרים מסוימים יש "להשתמש בנשק נגד צבא הגנה לישראל וממשלת ישראל". מנהל אגף החינוך פירש זאת כאיסור העסקה של שייב, והודיע למנהל ביה"ס מונטיפיורי שבו שייב ביקש עבודה כי לא ניתן להעסיק את איש הימין. בית המשפט ביטל את החלטת ראש אגף החינוך, קבע כי שר הביטחון לא רשאי לקבוע מי יועסק כמורה ומי לא, והחזיר את שיקול הדעת למנהל בית הספר.
ההשוואה בין שייב לסבן קורצת מאוד. בסיפור שסבן מספרת - וזו גם הגרסה שהמחוזי בירושלים בחר לאמץ השבוע - מדובר גם כן באירוע של רדיפה פוליטית מצד השר. כאן ושם בית המשפט נחלץ להגן על חופש העיסוק והביטוי של הפרט, וזאת למול דמות פוליטית רבת־עוצמה. אלא שגם ההשוואה שבין סבן לשייב - ואף שזו החלה להתפשט השבוע בין דוברים שונים שפירשו את פסק הדין - נגועה בלא מעט היסטריה, והדיוק ההיסטורי שלה לוקה בחסר.
בשונה מהאופן שבו יש הנוהגים לקרוא אותו, שייב אינו פסק דין שעוסק בהגנה על חופש העיסוק של הפרט, וודאי שלא על חופש הביטוי שלו. בית המשפט הבהיר בפסק הדין עד כמה הוא סולד מכך שמורים מביעים את דעתם הפוליטית. השופט חשין אף ציין כי משאלתו ובקשתו היא כי "לא ירחק היום והכנסת תחוקק חוק, אשר יאסור איסור חמור על מורים ומחנכים ועל כל העוסקים בצורכי חינוך הלכה למעשה, לעסוק, בין בגלוי ובין בסתר, אם בין כותלי בית הספר ואם מחוצה לו, בענייני פוליטיקה". בית המשפט הסביר שלו הכנסת היתה מחוקקת חוק שכזה, לא היה כל קושי למנוע משייב לעבוד כמורה. והסיבה לכך היא שפס"ד שייב מעלה על נס את רעיון שלטון החוק, במובנו כמחויבות ללשון החוק.
הרכב השופטים בשייב קבע כי החוק לא מעניק לשר הביטחון סמכות להתערב בשאלת קבלתו של מורה, ולכן זו לא קיימת. וזה בדיוק, אבל בדיוק, הפוך מפסק הדין בעניינה של סבן. פס"ד סבן, בהמשך למסורת פסיקה מאוד לא מפוארת, קובע כי אף שפקודת המשטרה קובעת כי קידומו בדרגה של "קצין משטרה בכיר" הוא עניין שנתון להחלטת השר, ש"רשאי" למנותו או לא למנותו - למעשה שיקול הדעת של השר מוגבל ביותר. על פי פס"ד סבן, שר המקבל המלצה מהפקידות הבכירה במשטרה המבקשת לקדם בדרגה את אחד הקצינים מוכרח לעשות זאת, אלא אם כן יש לו טעמים נכבדים לא לעשות זאת.
הפער משייב כמעט בלתי נתפס. בשייב נקבע כי הפקידות אינה נדרשת להישמע לשר, מכיוון שהחוק לא הסמיך אותו לקבל החלטות בתחום עבודתה. בסבן נקבע השבוע ההפך. השר נדרש להישמע לפקידות, למרות העובדה שהחוק מסמיך אותו במפורש לקבל החלטות בתחום זה של עבודתו. סבן כפרסונה היא אולי גלגולו המאוחר של שייב, אך פס"ד סבן הוא ההפך המוחלט מפס"ד שייב.
בית המשפט בוחר שוב לקפץ מהבעיה שאותה הוא מזהה לפתרון שאותו הוא מציע. העובדה שבדרך לשם הוא מייצר מנגנון העלאה בדרגה אלטרנטיבי לא ממש מטרידה אותו. מי שמבקש לגבש עמדה ביחס לפס"ד סבן חייב לראות את שני הצדדים שלו, על הטוב והרע שבו - הגנה על סבן, שלא במסגרת הוראות החוק.
