לשנאה כלפינו כבר יש הגדרה מדעית. דווקא בישראל היא עובדת שעות נוספות

כאשר אילון מאסק פרסם ברשת החברתית X המלצה לספרו של גד סעד "המוח הטפילי: כיצד רעיונות מידבקים הורגים את ההיגיון הבריא" ("The Parasitic Mind") - מיליונים רבים נחשפו לפרופסור ממונטריאול ולדרך החשיבה הנהירה שלו. אלא ששמו של סעד הלך לפניו גם לפני כן.

מעטים הם אנשי האקדמיה שמסוגלים, כמוהו, לחבר ולהנגיש באופן טבעי וממצה כל כך מחקר מדעי מעמיק לציבור הרחב. מעטים עוד יותר מהם מסוגלים לבטא ללא כחל וסרק דעות נחרצות, גם כשהן סותרות את המגמות השולטות באקדמיה, ולצאת נגד דיקטטורה מחשבתית. סעד מיטיב לעשות כל זאת באלגנטיות יוצאת דופן, בלי לוותר אף לרגע על הקסם האישי הייחודי שהוא מרעיף לכל עבר.

הוא נולד בלבנון למשפחה יהודית שברחה מן המדינה במהלך מלחמת האזרחים, כשהיה בן 11. "היתה לי ילדות די מאושרת שם", נזכר פרופ' סעד (61) בשיחה עם "ישראל השבוע". "הוריי היו מקושרים היטב, וזה אפשר לנו להתקיים בלבנון על אף האנטישמיות. איך שנאת היהודים באה לידי ביטוי? בשנת 1970 גמאל עבד אל־נאצר, מנהיג מצרים, מת, וההמונים בלבנון ציינו את זכרו בתהלוכות ובקריאות קצובות 'מוות ליהודים'.

"כילד בן 5, הייתי מבולבל. שאלתי את אמי: למה הם שרים 'מוות ליהודים' רק כי איזה מישהו מת במצרים? 'תשתוק ותוריד את הראש', היא ענתה לי. זאת היתה החוויה הראשונה של אנטישמיות שחוויתי בחיי בלבנון הסובלנית כביכול. קרובי משפחה אחרים ראו את הנולד ועזבו עוד בשנות ה־40 וה־50, אבל ההורים שלי סירבו לראות את הכתובת על הקיר. גם כשהכל התנהל כרגיל - מפלצת האנטישמיות תמיד היתה מתחת לפני השטח, והשאלה היחידה היתה מתי המפלצת תבוא לקחת אותנו".

סעד לא ישכח סיפור נוסף: כשהיה בן 9, המורה שאל את הילדים מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. אחד אמר שיהיה שוטר, שני אמר שהוא רוצה להיות כוכב כדורגל, וילדה שלישית אמרה שתהיה אחות. ואז תלמיד אחד קם ואמר: "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות רוצח של יהודים" - וכל האחרים צחקו ומחאו לו כפיים.

אם הדימוי המפלצתי של האנטישמיות אינו ברור דיו, פרופ' סעד מדמה אותה לשלבקת חוגרת, נגיף רדום ששוכן בגופו של אדם באופן סמוי ומחכה לטריגר, לרגע הנכון להתפרץ. ככלל, מטאפורות ביולוגיות חביבות עליו, כיאה למדען שעשה לו שם במחקר של השפעת תהליכים ביולוגיים בסיסיים על עיצוב החלטות צרכניות והתנהגותיות. לאורך "המוח הטפילי", הוא עשה שימוש בדימוי של וירוסים וטפילים כדי לתאר כיצד רעיונות תרבותיים מזיקים עלולים להשתלט על שיח ציבורי, על אקדמיה ועל מוסדות חברתיים, ולפגוע בחופש הביטוי, בחשיבה ביקורתית ובהיגיון בסיסי של בני אדם הגיוניים לכאורה.

סעד פרסם עשרות מאמרים מדעיים, זכה בפרסים אקדמיים רבים והציג את עבודתו במאות כנסים ואוניברסיטאות ברחבי העולם. כל אלה לא הגנו עליו ברגע שהעז להראות כיצד אידיאולוגיות מזיקות פוגעות בחשיבה ביקורתית ובתרבות הדמוקרטית. סעד נהיה למבקר חריף של מה שהוא מכנה "רדיקליזם תרבותי" או "אידיאולוגיות שמגבילות דיון פתוח", ועל האומץ שלו הותקף לא אחת. אף על פי כן, "המוח הטפילי" נכנס לרשימות רבי־מכר, וגם הפודקאסט שלו "The Saad Truth" מושך עשרות מיליוני האזנות.

"אלה שרוצים לשלוט בנו מנסים לשלוט הן במערכת הקוגניטיבית והן במערכת הרגשות שלנו", מסביר פרופ' סעד. "בספרי החדש 'אמפתיה אובדנית' ("Suicidal Empathy"), העתיד לצאת לאור בתוך חודשים אחדים, אני מתמקד בדרך שבה מנסים לתמרן את הרגשות שלנו. אמפתיה היא הרי דבר נהדר, שכל יצור חברתי נזקק לו.

"אך ככל דבר אחר בחיים, צריך שאמפתיה תופעל בכמות נכונה, בסיטואציה נכונה וכלפי מושאים נכונים. כשהיא מופעלת באופן מוטעה, היא פוגעת במי שניחן בה עד כדי איום לקיומו. אני בוחן בספרי שורה ארוכה של נושאי מדיניות פנים וחוץ שבהם המערב נוקט גישות שמסכנות את קיומו, ומראה כיצד כולם נובעים מאמפתיה אובדנית".

מלחמת תודעה

סעד לא מתקשה להביא דוגמאות שממחישות את הסכנה הברורה שנשקפת, לדבריו, לציוויליזציה של כולנו בשל אמפתיה שלא במקומה. "קחו למשל את ההתייחסות לפשע", הוא מציע מייד. "אם אתם מאמינים שכל בני האדם נולדים עם טוב לב ברמה זהה, ורק החברה מעצבת את דרכם בחיים - אזי קצרה הדרך להסיק שפושע, ובמיוחד פושע שאינו לבן, נדחק לחיי הפשע על ידי חברה גזענית או אסלאמופובית. זה נראה כמעט בלתי אפשרי להטיל עליו, קורבן מסכן, את האחריות למה שעשה. חשים כלפיו כזו אמפתיה, שאפילו אחרי שביצע 75 עבירות - נותנים לו עוד הזדמנות לבצע את עבירה מס' 76. המדיניות הסלחנית של הדמוקרטים בארה"ב ובמערכת המשפט שלה כלפי פשע ופושעים נובעת מאמפתיה אובדנית.

"גם ההתייחסות לסוגיית חסרי הבית מאופיינת באותו נגע. לעולם הם לא ייחסו לחסר בית את האחריות למצבו, ולא יודו שהבחירות שעשה השפיעו על התוצאה העגומה. תמיד יטענו שחסרי בית הם תוצר נלווה של שיטה פגומה, ויצדיקו אותם גם כשהם צורכים סמים או עושים צרכים לעיני ילדים רכים בפארק, בבחינת 'הרשו להם לעשות מה שמתחשק להם וקחו את הילדים משם'. בראש כל הערים בארה"ב שסובלות ממגפת חסרי בית עומדים ראשי עיר דמוקרטים. מדוע? כי הם ניחנים באמפתיה אובדנית".

בסוגיות בינלאומיות, הנטייה של המערב לחוש אהדה כלפי המסכנים אותו במקום להילחם בסכנה גדולה אף יותר. "בעלי אמפתיה אובדנית בטוחים שזה ממש לא צודק שלא כל העולם חי בתנאי נוחות ורווחה שאופייניים למדינות המערב - אז למה לא לבטל ולפתוח את הגבולות ולהכניס פנימה את כל החפצים, ובמיוחד את אלה הבאים ממדינות האסלאם?", מאבחן סעד בסרקזם. "אם כל המהגרים שווים, הרי המהגרים המוסלמים אפילו שווים יותר משאר המהגרים, ועל כן, אם נתיר את הכניסה אלינו למיליונים של מהגרים מוסלמים, לא יקרה דבר לערכי היסוד של המערב. זה בטח יעבוד נפלא! הנה - גרמניה, ספרד, דנמרק, שבדיה, קנדה, אוסטרליה, ארה"ב ומדינות אחרות מגלות כמה זה נפלא..."

אמפתיה אובדנית עובדת שעות נוספות כשמדובר בישראל. פרופ' סעד מכיר היטב את נרטיב שטיפת המוח: "אם הולכים ללמוד בתוכניות ללימודי המזרח התיכון בכל מוסד להשכלה גבוהה במערב - מלמדים אתכם שישראלים הם קולוניאליסטים לבנים, נטולי כל זכות אבות לאדמה שהם כבשו, שהם נצלנים רשעים שמדכאים את הפלסטינים הנאצלים והשלווים, שפתחו את הדלת בפני יהודים לבנים מאוסטריה ומרוסיה, והיהודים ניצלו את ההזדמנות כדי לגנוב את הארץ מבעליה. רוב הסטודנטים הצעירים האלה הם אידיוטים גמורים. הם בולעים את השקר הרעיל שמטפטפים להם, ויוצאים להפגין בהרווארד, בקולומביה, בקורנל ובשאר האוניברסיטאות בקריאות מרושעות שדורשות לחסל את ישראל ולשחרר את פלסטין".

כיצד ניתן להתמודד עם הנטייה לאמפתיה אובדנית שפשתה במערב?

"עושים הכל כדי להפיץ כמה שיותר את ספרי החדש ולחלק אותו בין כל המכרים", הוא צוחק. "זוהי מלחמת תודעה. מדהים כמה ישראל חזקה צבאית, וכמה היא מסוגלת לנהל מלחמה בשדה הקרב מול כל הסיכויים ומול אויב עדיף מספרית, ולעומת זאת - כמה היא חסרת אונים במלחמה אחרת: מלחמת התודעה, המלחמה הקוגניטיבית, או במילים אחרות - המלחמה על האמפתיה והרגש. אני סבור שרוב הישראלים יודו בכך".

כמו אוטיזם

לאחרונה קיבל פרופ' סעד עוד תזכורת עצובה לחוסר המוכנות של ישראל למלחמת התודעה ולעומק השקיעה בתוך ביצת אמפתיה אובדנית. במהלך ביקורו האחרון בארץ, לרגל ההשתתפות בכנס הבינלאומי למלחמה באנטישמיות שאורגן ביוזמת שר התפוצות עמיחי שיקלי, שני מרצים באוניברסיטה העברית בירושלים בדקו עימו את האפשרות שירצה בפני הסטודנטים.

האורח מקנדה הסכים בשמחה - אך אז לטענתו הוצב תנאי מפתיע: "נאמר לי שאם אני מוכן לתת הרצאה 'טכנית' בתחום התמחותי האקדמית (התנהגות צרכנים, פסיכולוגיה אבולוציונית, שיווק וכד'), אני יותר ממוזמן. אבל אם ארצה לדבר על נושאים כבדים באמת, כמו האנטישמיות - עמיתיו חששו שהדרגים הבכירים באוניברסיטה לא יאשרו זאת. חשבתי לעצמי: גד סעד רוצה לדבר על שנאת יהודים באוניברסיטה העברית במדינת היהודים - ייתכן שגורמים במוסד הישראלי לא ירצו לארח אותו?".

בתגובה לטענות אלה, ציינו באוניברסיטה העברית בירושלים כי לא מוכרת הזמנה כזו, וכי הנהלת האוניברסיטה "ממילא לא מציבה תנאים מסוג זה בפני מרצים אורחים".

בנוגע לשאלה כיצד יוצאים מן המצב הזה, סעד מודה שזהו קרב ארוך, אך כזה שניתן לנצח בו. "אם רוצים להגן על הגוף מפני סכנה בריאותית, נותנים לו חיסונים שפועלים מייד", הוא מפרט בכובד ראש. "חיסונים אידיאולוגיים מצריכים זמן. לא ניתן להזריק חיסון שמייד יהפוך אידיוט לאדם המבין את המציאות.

"לכל הרעיונות הטפיליים שאני מתאר בספרי הקודם לקח 50 עד 80 שנה כדי תחילה להישמע בקמפוסים, ואחר כך להתקבל בחברה. לנגיפים מחשבתיים נדרשו עשרות שנים כדי לנבוט ולפרוח באקדמיה. גם הריפוי מהם יצריך זמן, אבל ההכרה בבעיה היא הצעד הראשון בדרך לריפוי. תאר לעצמך שפרופסורים באקדמיה פתאום יקבלו אומץ לבטא את מה שהם חושבים באמת על משטר הרודנות המחשבתית. הרי אני מקבל המון הודעות טיפוסיות מאנשי אקדמיה, שמתחילות בהרבה מחמאות ומסתיימות בבקשה אחת: 'אנא, פרופ' סעד, אל תזכיר את שמי'. השורה האחרונה הזאת היא תמצית הבעיה".

האם הכהונה הנוכחית של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב תרפא את החולי שתיארת?

"הכהונה שלו ללא ספק תאט את המשך ההפצה של טיפשות ושל אמפתיה אובדנית, אבל נותרו לו רק שלוש שנים. מי יודע, אולי מי שיבוא אחריו יהיה גרסה גרועה אף יותר של ג'ו ביידן או קמלה האריס? אנחנו חייבים לחנך את הילדים מוקדם ככל האפשר. הצד השני, אותם אידיאולוגים של טפילות, מבינים זאת. לכן הם שואפים להשפיע על הילדים עוד בגני הילדים. לכן הם מתחילים ללמד אותם את אידיאולוגיות המגדר לא כשהם בני 18, אלא כשהם עדיין בני 5. ילדים בני 5 לא יכולים להתמודד עם ההטפה - הם מאמינים לכל מה שאומרים להם".

מדוע האליטות המערביות לא קולטות שאויבי המערב מזהים את החולשה ושמחים לנצל אותה?

"זאת שאלה נהדרת. קבוצות אסלאמיסטיות לא מסתירות שבכוונתן לכבוש את המערב באמצעות שלוש שיטות: הרחם, ההגירה וניצול חירויות המערב נגדו. מדוע המערב מסרב לראות זאת נכוחה? הרשה לי להציג את ההסבר באמצעות 'התיאוריה התרבותית של המוח'. רוב האנשים מסוגלים 'להיכנס' למוחו של הזולת ברמה הפרטית ולהבין את דרך החשיבה שלו - לעומת אנשים עם אוטיזם, למשל, שלא יכולים לעשות זאת. המערב מנסה להיות מבין, חומל, מתחשב ונדיב כלפי תרבויות אחרות מתוך הנחה שהן ישיבו לו באותה מטבע, בשעה שתרבויות אחרות מפרשות את ההתנהגות הזו של המערב כחולשה.

"בדומה לאוטיסט, המערב נעדר יכולת להיכנס למוחה של תרבות אחרת. הוא עיוור תרבותית. הואיל ואני מדבר ערבית, לא אחת יצא לי לשמוע מערבים את הדימוי של המערב כ'אישה שאותה יש לבעול'. בני המערב העיוורים חושבים בטעות שהערכים שנטועים בתרבות שלהם יקרים גם לליבן של תרבויות אחרות - ואין דבר רחוק יותר מן האמת. הצד השני מזהה היטב את החולשות של המערב, בשעה שמנהיגי המערב עיוורים לחלוטין לעובדה הזאת".

האם חלקים מן המערב כבר אבודים?

"בהחלט. אנשים מסוגה של אנגלה מרקל, שחשו אשמה על מה שחוללו סביהם ליהודים, החליטו להכניס למדינתם אנשים ש־98%-97% מהם שונאים את היהודים. התוצאה היא שהיום קשה לחיות בגרמניה כיהודי. מרקל פיתחה אמפתיה אובדנית בגלל תחושת אשמה קיומית על מעשי עמה כלפי היהודים - ונקטה את כל האמצעים המושלמים כדי המעשים האלה יחזרו שוב!".

באילו נסיבות תיתכן ההתעוררות של המערב?

"בשנת 2010 גברת אחת, יהודייה דווקא, פנתה אלי וביקשה להסביר לי שהאסלאם מתייחס נהדר ליהודים. לא התווכחתי עימה, רק שלחתי מקבץ של עשרות ציטוטים על יהודים מדברי אימאמים שונים מרחבי העולם. לא הוספתי פרשנות משלי, לא ערכתי אותם - פשוט אפשרתי לה להסיק מסקנות בעצמה. בתגובה היא כתבה לי שאני קיצוני כמוהם. אתה מבין זאת? הראיתי לה את דבריהם, וזה הפך אותי לקיצוני. אבל לאחרונה היא כתבה לי שוב והתנצלה. היא התעוררה, ואני אמשיך להגיד את האמת כדי שעוד רבים יתעוררו".

אתה מזהה תופעות של אמפתיה אובדנית גם בישראל?

"אני לא בקיא מספיק בתהליכים הפוליטיים בישראל כדי לחוות דעה. עם זאת, אני יכול לומר שהאקדמיה הישראלית מלאה ביהודים ששונאים את עמם. על אף זאת, החברה הישראלית פחות נגועה בטיפשות של כניעה לאויב. הסכנות בסביבתה של ישראל גורמות להתפכחות. כדי ליפול במלכודת של אמפתיה אובדנית צריך שתהיינה לחברה המותרות לשגות. אנורקסיה, למשל, מתועדת לאורך אלפי שנים, מימי היפוקרטוס, אבל היא מעולם לא נצפתה בחברות שבהן היה מחסור באוכל, אלא רק במקומות שבהם האוכל היה בשפע.

"אין דרך טובה יותר להתחסן מפני טיפשות מאשר סטירת לחי שהמציאות מחטיפה לך. אמנם יש סיכון של טיפשות בכל תחום מדעי, אך ככל שהתחום שלך מחובר יותר למציאות - כך הסיכון קטן. לא ניתן לבנות גשר על בסיס תיאוריות של פיזיקה לסבית פוסט־מודרנית, כפי שלא ניתן לבנות מודל כלכלי שחוזה אינפלציה על בסיס מתמטיקה פוסט־מודרנית. תחומים מסוימים מועדים לטיפשות, משום שהם מנותקים מן המציאות. הישראלים חוטפים מסביבתם, והמכות האלה לא נותנות להם להידרדר לטיפשות".

קנדה אחרת

כשהמטוס ובו סעד ובני משפחתו עזב את תחומה האווירי של לבנון ב־1975, אמו נתנה לו תליון של מגן דוד ואמרה שכעת יוכל לענוד אותו בגאווה, בלי חשש ובלי להסתיר את זהותו. מאז סעד מעולם לא חזר לבקר בארץ הולדתו. הוריו דווקא שבו ללבנון כעבור כמה שנים, ונלקחו כבני ערובה בידי כנופיה שקשורה לפת"ח. הם שוחררו כעבור כשבוע, אך למדו את הלקח. מאז החטיפה, הם וכל בני משפחתם נמנעו מלדרוך שוב בארץ הארזים, בגלל הסיכון לביטחונם. לאחר שהתפרסם, פרופ' סעד קיבל כמה הזמנות לבוא ללבנון, גם מהדרגים הבכירים ביותר - אבל עמד בסירובו.

"לא שלא סמכתי על הבטחתם להגן עלי", הוא מעיר, "פשוט הבנתי שאיש לא יכול להגן מפני פיצוץ מכונית, למשל. עם זאת, תמיד חשתי משיכה למקום הזה. בזמן הביקור בישראל היינו בצפת, והרי ממנה אפשר ממש לקפוץ ללבנון. בני אמר שהיה רוצה לראות את המקום שבו גדלתי, אבל כלל לא בטוח שנוכל לעשות זאת אי־פעם".

בהמשך לדימוי האנטישמיות כווירוס סמוי, סעד מעיד שבשנים האחרונות הוא התפרץ בעוצמה, ולא רק במזרח התיכון. 45 שנים אחרי שסעד שמע כי יוכל לענוד מגן דוד בלי פחד, בנו חזר ממשחק כדורגל במונטריאול, עיר מגוריהם. "אם היית בא לצפות בי משחק כשמגן דוד לצווארך - היית מת", אמר לאביו.

"כמה מאבות אבותיי נמלטו מסוריה בגלל שנאת יהודים", מונה סעד. "משפחתו של גיסי עזבה את אלכסנדריה בשנות ה־50 בגלל שנאת יהודים. משפחתי ברחה מביירות בגלל שנאת יהודים. סוף־סוף הגענו לקנדה, וזה היה מקום טוב לחיות בו. במשך כמה עשרות שנים היו בה רק תקריות אנטישמיות מועטות. אך מאז סוף שנות ה־90 זה השתנה - במתאם מושלם למספר הגדל של הרעלות המוסלמיות ברחובות מונטריאול. 'מה הבעיה עם הרעלה?', יכולים לשאול אותי. 'האין זו רק מטפחת אקזוטית?'. לא ולא. לא צריך להיות פרופסור כדי להבין שהדמוגרפיה קובעת עתיד, והעתיד הזה לא יהיה טוב עבור היהודים ברגע שהאידיאולוגיות האחרות משתלטות".

לפני כשנתיים פרופ' סעד נדחק החוצה מאוניברסיטת קונקורדיה, שהיתה ביתו האקדמי במשך שנים רבות. הימצאותו בקמפוס נהייתה מסוכנת מדי, פשוטו כמשמעו. אותה שנאת היהודים שידע בלבנון השיגה אותו גם בקנדה הרחוקה. היום הוא חוקר ומלמד במרכז הצהרת העצמאות ללימודי החירות האמריקנית שבאוניברסיטת מיסיסיפי, ומציב בלי מורא את המראה בפני האקדמיה שזנחה את ערכיה, והקריבה אנשים כמוהו על מזבח של תקינות פוליטית מדומה ואמפתיה אובדנית.

מזרח תיכון חדש

"עבור האנטישמים, היהודים הם האשמים האולטימטיביים בכל הכישלונות הפרטיים והקולקטיביים", מסביר סעד את המנגנון התמידי שמניע את שנאת היהודים אז ועכשיו. "מדוע לא הצלחתי כשחקן? כי היהודים שולטים בהוליווד. מדוע לא קיבלתי משכנתא? כי היהודים שולטים בבנקים. ב־2010, כשכרישים תקפו מתרחצים בשארם א־שייח' - המצרים הטילו את האשם על 'כרישים ציוניים'. הכלכלן המבריק תומס סואל אמר פעם שיפסיקו לשנוא יהודים רק במקרה אחד - אם היהודים ייכשלו. זה אומר שהאנטישמיות לא תיפסק לעולם, כי אנחנו, היהודים, לעולם נמשיך להצליח".

מהי הערכתך באשר לעתיד לבנון, ארץ הולדתך? גם היא תצליח מתישהו?

"אני שומר על קשרים עם כמה ידידים לבנונים, חלקם נוצרים וחלקם מוסלמים. אף על פי שכמה מהם בעלי השפעה גדולה, איני יודע אם ההשפעה הפוליטית הזו תספיק כדי להטות את המסלול העתידי של לבנון לכיוון חיובי. בל נשכח שלמרבה הצער, גם ללא קשר לחיזבאללה ולתפקיד הרע שלו בלקיחת לבנון כבת ערובה, מדובר במדינה כושלת. השחיתות בלבנון היא אדירה. ראינו זאת בקריסת הבנקים, ששרפה את כל החסכונות של האנשים".

הכישלון והשחיתות מושלים בכיפה כמעט בכל מקום ברחבי העולם הערבי.

"מעניין שבמהלך השהות שלי בירושלים שוחחתי יותר בערבית מאשר באנגלית. שוחחתי בערבית עם עובדי המלון, עם נהגים ועם אחרים. נוכחתי שוב לדעת שלעולם הערבי יש תרבות אמיתית ויפה של כבוד, של הסברת פנים לאורחים. אם תימצא הדרך להיפטר מן הקיצוניות הדתית והשבטית של האסלאם (ומי שימצא אותה יהיה ראוי לפרס נובל ולכל פרס אפשרי אחר), ההון האנושי של המזרח התיכון - שלא לדבר על ההון ההיסטורי והתרבותי - והעושר האנושי של התרבויות שלו, אם רק ישוחררו לחופשי, יכולים להפוך את האזור לנפלא מכל בחינה".