הימים האחרים
כששר החוץ גדעון סער אומר שצפויות לנו שנים קשות, מאתגרות, למה הוא מתכוון? אפשר לנחש שמדובר בעיקר במאבק במעלה הדרך מול מעצמות המערב. ישראל אינה מבודדת, והאווירה השלילית כלפי ישראל לא כוללת את כל ארצות המערב. אבל כשבריטניה, צרפת, קנדה ועוד משחררות את הברקסים על אופציית הסנקציות, זה מסמן כיוון. ישראל בהובלת ממשלת ימין לא תקנה לעצמה זמן, ולא תמכור נכסים מדיניים וטריטוריאליים כדי לקבל הקלות. הלקח ההיסטורי הוא הסכם אוסלו, ובעיקר ההתנתקות. כל התכשיטים היקרים שישראל מכרה כדי להקל על עצמה בזירה הבינלאומית לא העניקו מרחב נשימה מדיני, ובסוף שילמנו על כך במפולת ביטחונית חסרת תקדים. כך שהלקח הוא מאבק והתמודדות, ולא עוד מימוש רווחים של רכוש יקר.
במבט לקראת הבחירות בספרד, בברזיל ובצרפת בעוד כשנה או פחות, העתיד אפילו יכול להיראות אופטימי. היחס לישראל הפך לשאלה של ממשלות שמאל או ימין. ממשלות ימין מוחקות את נזקי ממשלות השמאל. אבל סימן השאלה הגדול הוא לגבי ארה"ב. די בכך שיחסי הקרבה והידידות של פעם, כולל הסכמי סיוע ביטחוני ונשק, לא יחזרו יותר להיות כפי שהיו בעבר, אפילו בימי אובמה, כדי לייצר חששות. ישראל חייבת ליזום כבר עכשיו מהלכים ליום סגריר. כי אם יש משהו שהאמריקנים מכל גווני הקשת הפוליטית משדרים זה שיחסי ישראל־ארה"ב יעברו שינוי, בין שיעלו נשיא או נשיאה דמוקרטים ובין שיהיו רפובליקנים. מוזר, אבל שנתיים לפני הבחירות הבאות לנשיאות אנחנו כבר מדברים על התקופה הפוסט־טראמפיסטית.
בואו נהיה אופטימיים ונחשוב על המועמד הרפובליקני שינצח. אם רוצים להיות אופטימיים מאוד, אפשר לדמיין את האלטרנטיבה - מישהי מסוגה של AOC. אלכסנדריה אוקסיו קורטז בבית הלבן. מבחינת ישראל, ואנס בבית הלבן עדיף בהרבה על AOC, או כל מועמד דמוקרטי אחר. הבעיה היא שהיחסים עם סגן הנשיא כבר הורעלו במידה מסוימת. לא בצורה סופנית. הסתיימה תקופה. איפא"ק איבד במידה רבה את האפקטיביות וההשפעה. ביחסו לישראל ג'יי.די ואנס אינו סנטימנטלי, ולא בא אל ישראל כשהוא טעון בעומס חום אידיאולוגי. נכון, חבל שזה לא יהיה מרקו רוביו. אבל רוביו לא ירוץ לנשיאות בבחירות הבאות, ומוטב להתרגל למחשבה של ואנס.
ואנס אינו סנטימנטלי, ולא בא אל ישראל כשהוא טעון בעומס חום אידיאולוגי. הוא חושב במושגים של אינטרסים, לא ערכים ולא אידיאולוגיה. הוא כן מושפע מהיכולת של ישראל להציג את פעולותיה כתואמות את האינטרס האמריקני
את ואנס האותנטי ראינו בהסכם סיום המלחמה ביוני השנה, שבמרכזו פתיחת מצר הורמוז ורווחים פוטנציאליים בתמורה לשמירה על הפסקת האש, כולל פיתויים כלכליים עצומים. מבחינת ארה"ב, ובוודאי כפי שג'יי.די ואנס מבין את האינטרס האמריקני, זרימת הנפט באופן חופשי מהמפרץ דרך הורמוז היא האינטרס הבסיסי. כל השאר כפוף לזה. כן, ואנס חושב במדיניות החוץ במושגים של אינטרסים, לא ערכים ולא אידיאולוגיה. הוא בעד ריבונות של כל מדינה, ואין לו כוונה להתערב אם בישראל תהיה ממשלה שלא מוצאת חן בעיני ה"ניו יורק טיימס".
אתמול, היום ומחר, האינטרס האמריקני ביחס לישראל הוא באיזו מידה היא תורמת ליציבות האזור. לג'יי.די ואנס לא אכפת מה חושבים עליו בדעת הקהל, אבל הוא בהחלט מושפע מזרמים בימין האמריקני. ואם הזרם של "השמרנים הלאומיים" יתחזק, זה יכול לייצר השפעה חיובית על שיקוליו כלפי ישראל. בשורה התחתונה, הימין הרפובליקני, עם ואנס בתוכו, לא מושפע מקמפיינים של צילומים מעזה. הוא כן מושפע מהיכולת של ישראל להציג את פעולותיה כתואמות את האינטרס האמריקני.
יחסי ישראל־ארה"ב נחשבים היום חלק ממערכת הערכים המוסדית שעוברת בחינה מחדש. לא על ידי הממסד שג'יי.די ואנס הוא חלק ממנו, כמו גם דמוקרטים מסוגו של רם עמנואל, אלא על ידי העם האמריקני, שאיבד הרבה מהאמון שלו במוסדות המדינה. דומה מאוד לאווירה בישראל. בדעת הקהל התקבעה התפיסה שבמלחמת איראן, שנפתחה ב־28 בפברואר השנה, ישראל גררה את ארה"ב למערכה. התפיסה הפשטנית הזאת כנראה מקובלת גם על סגן הנשיא ואנס, אף שבסופו של דבר היתה זו החלטה של הנשיא טראמפ, ואף אחד לא רימה אותו. בכל זאת, תקשורת הזרם המרכזי קיבלה את האגדה שרה"מ נתניהו "הבטיח" - כאילו מישהו יכול להבטיח - שהולכים לתרגיל שמסתיים בתוך שבוע בהפלת המשטר. והנה - המשטר שורד והמלחמה פושטת ולובשת צורה.
השאלה היהודית
במקרה של איראן, גודל ההישג שווה את המחיר שישראל משלמת בארה"ב. היא משלמת מחיר דומה על קמפיין הבריונות בשטחים. לפי השקפתו של סגן הנשיא ואנס, מה שארה"ב וישראל השיגו מול איראן זה הרבה מאוד, והיה מאפשר לארה"ב את הפשרות שהוא הציע בהסכם אוויאן, שהאיראנים הפרו כמעט מההתחלה.
החלק הבעייתי במערכת היחסים העתידית (העכשווית במידה רבה) בין ישראל לארה"ב הוא יהדות אמריקה. הנטייה של הימין האמריקני, וכנראה גם אצל ואנס, היא לסמן קבוצות שונות שמכונות "לובי יהודי". הם מתייחסים לזה כאל עובדה, ולא כאל סטריאוטיפ אנטישמי. אלה לא רק קבוצות לובי - בכל תנועה אידיאולוגית בנוף האמריקני הנטייה היא לספור כמה יהודים בעלי השפעה נמצאים בתוכה. ההשפעה על יהודי אמריקה באווירה הזאת היא קשה. ייתכן שבחוגי ואנס מצפים מהיהודים ליתר מתינות, שתאפשר למנהיג כמוהו להתנהל בהתאם לאינטרסים, בלי הרעילות העכורה של האשמות שגולשות מעבר לסף.
בכך זה מזכיר את ימי ניקסון. בסופו של דבר ניקסון פעל כידיד ישראל, אבל היתה לו בעיה קשה עם היהודים. היו מקרים שבהם הוא התחנן שישראל תוריד את היהודים מהגב שלו, ובמקביל איים כי אם יחסי ארה"ב־בריה"מ ייפגעו - הוא יטיל את האשמה על יהודי אמריקה, או על ישראל. בינתיים, כנראה חלפה התקופה שבה ליהודי אמריקה היתה השפעה מכרעת בקונגרס.
הרבה מסרים מועברים מארה"ב לישראל בימים אלה; מעין התראות שלפיהן נושא היחסים עם ארה"ב צריך לעמוד לדיון במערכת הבחירות, ולפעמים אלו אזהרות מפני הצפוי אחרי בחירות האמצע בארה"ב, ובוודאי אחרי ימי טראמפ. למרות הנטייה בימין הישראלי להקל ראש בטענה שיחסי ישראל־ארה"ב הם הנדבך המרכזי בתורת הביטחון של ישראל, הטענה הזאת לא מופרכת. בן־גוריון ראה בעם היהודי עם בודד, ולא השתית את ביטחון ישראל על ברית עם ארה"ב. אבל הוא כן האמין שבתקופות משבריות, ישראל זקוקה לחיבור עם מעצמה אחת לפחות. זו טעות לעשות ויתורים כדי לשמר את הברית עם ארה"ב.
ישראל הגיעה לעמדות שליטה והכרעה בדרום לבנון, בעזה ובאיראן בין השאר בזכות ממשל רפובליקני ידידותי מאוד. בעניין לבנון, בעבר היה ממשל אפילו ידידותי יותר מטראמפ - ממשל בוש הבן; אבל ב־2006 ישראל לא הצליחה לנצל את האשראי שקיבלה. הפעם, במונחים של מלחמות העבר, הגענו להישג מבצעי חסר תקדים, שמאפשר לצה"ל לשמר טקטיקה התקפית שנקראת הפסקת אש בצפון ובדרום.
בסיס הכשל
ב־12 ביולי 2023, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר הציג בכנסת את הנחת היסוד של ישראל, שהוא הציב עליה סימן שאלה גדול: "(עזה בשליטת חמאס) היא בעיה כרונית שאין לה פתרון, אבל בסך הכל זה איום מינורי". זאת, בהשוואה לחיזבאללה, לאיראן או לשובה של חזית סורית. "ישראל העבירה את היוזמה לידי שליטי עזה, כשהמטרה שלה היא להשיג את פסקי הזמן הארוכים ביותר שאפשר של רגיעה יחסית בין התפרצויות של אלימות", תיאר קופרווסר.
בכנסת טענו שצה"ל מציג את המחיר של מבצע קרקעי בעזה בכ־500 עד אלף הרוגים. כנגד ההרתעה הזאת, נטען שהציבור צריך לשקול אם באמת הסבבים הבלתי פוסקים של לחימה הם הדרך הזולה יותר. קופרווסר טען אז שהמחיר עולה, ושהאויב מנצל את הזמן טוב יותר מבחינה אסטרטגית.
המחדל המודיעיני הבסיסי שעליו לא יכולה להיות מחלוקת קשור להערכת היכולות של חמאס. פרשן "היום" שחר קליימן כתב כי חמאס השקיע בכל מחבל נוחבה אימונים והכשרות של כשנה וחצי. המודיעין, לא חשוב איזו זרוע, לא קלט ולא הבין שחמאס עבר ממתכונת של ארגון טרור לפורמציה צבאית - צבא טרור, אף שכל פעם דווחנו על חיסול של מח"ט צפוני או דרומי. אי אפשר לפטור את זה בזלזול. זה נראה כמו חוסר ידע. אמ"ן ויחידות האיסוף שלו לא היו מסוגלים לייצר תמונה אמינה על יכולת מבצעית ברמה שראינו ב־7 באוקטובר 2023. זה כשל עמוק, ובסופו של דבר הוא מסביר את מחדלי הפאסיביות והשיתוק של ליל 6-7 באוקטובר.
המודיעין לא קלט ולא הבין שחמאס עבר ממתכונת של ארגון טרור לפורמציה צבאית - צבא טרור. אמ"ן ויחידות האיסוף שלו לא היו מסוגלים לייצר תמונה אמינה על יכולת מבצעית ברמה שראינו ב־7 באוקטובר 2023
הרי מהו ההבדל הבסיסי בין ההפתעה המודיעינית של אוקטובר 73' להפתעה המודיעינית־צבאית של אוקטובר 23'? ב־73' ידעו שיש צבא אויב שמתכנן מלחמה ויתקוף ברגע נתון. אם המודיעין היה מעריך נכון את היכולות הצבאיות־מבצעיות של חמאס, הוא גם היה חייב להניח שבשלב מסוים חמאס ינסה להפעיל את יכולותיו במתקפה. לכן, ב־73' כל מידע מודיעיני שהגיע נמדד לפי המשמעות שלו בהקשר של מלחמה צפויה, כשצה"ל ידע שמלחמה פירושה ניסיון צליחה של התעלה בכוח של חמש דיביזיות, פלוס שתיים נוספות בהמשך. ודברים דומים גם מול צבא סוריה.
מול עזה אין ציפייה ל"מלחמה", וגם די ברור ש"מלחמה" או אירוע התקפי חמור פירושם חדירה של כמה חוליות מחבלים. במושגי 6 באוקטובר, חטיפה של חמישה חיילים או אזרחים, למשל, זה זעזוע קיצוני ביותר. אלה המושגים. אם אתה יודע שיבוא יום ותתרחש תקיפה רחבה של מאות ואלפי מחבלים, אתה מתנהג אחרת בכל הרבדים הצבאיים. החל מרמת המוצב וכלה ברמת המפקדים הבכירים ביותר, כולל השעונים המעוררים.
מקור הטינה
מני מאוטנר, פרופסור למשפטים, שונה מהרוב הגדול של חבריו לאקדמיה ולמעמד. יש בו פתיחות לא אופיינית, והוא שש לנהל דיאלוג גם עם יריבים פוליטיים מקצות המפה הפוליטית. הוא חף מחרמות ומאובססיות. ספרו החדש "איך הגענו לכאן" ממשיך את קו החקירה שלו מאז ראשית שנות ה־90. זה ניתוח נרחב, הקושר בין העולם המשפטי - שנראה כאילו ירד אלינו מהר סיני, נטול גורם אנושי המתמרן את החוקים ואת הפסיקות, כפי שאהרן ברק היה רוצה שנראה את זה בנוסח "מלוא כל הארץ משפט" - לבין הדינמיקה החברתית־פוליטית בישראל.
מאוטנר בלט בכפירתו, בייחוד בספרו הידוע "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה־21", שם קבע כי הקבוצה של "ההגמונים לשעבר הליברלים", שאיבדו את כוחם הפוליטי, הפכה את מערכת המשפט לכלי עבודה שלטוני. מאז העשור הראשון של המאה המצב השתנה. השאלה היא אם ההסבר - שישנה קבוצה ליברלית שנאבקת על נשמת הדמוקרטיה מול קבוצות שסובלות מפיגור תרבותי, או שלא משולבות מאז הגיעו לישראל בשנות ה־50 - הוא ההסבר הנכון. מאוטנר מאשים את החברה הישראלית במיליטריזם עתיק יומין. אם כך - למה האליטות הליברליות, שהפכו למעמד השליט, חברו לצמרת הצבאית לדורותיה כדי שתנהיג אותן?
המעמד השליט בישראל מאוד מהודק בשורותיו, וכשהאקדמיה, התקשורת, הצבא ועסקי ההייטק סוגרים שורות סביב אינטרסים קיומיים עצמיים, לא נותר לעם אלא להתנגד באמצעות תנועות פופוליסטיות.
הבעיה העיקרית שמטרידה את מאוטנר בכתיבתו היא המזרחים. הם, והימין בכללותו, מוצגים כמלאי טינה היסטורית, שאותה הם מפנים בצורה מדהימה דווקא נגד בג"ץ! "בני אדם שמצליחים פחות במערכת החינוך מאמצים טינה כלפי 'המצליחים' כבר בכיתה א', והם נושאים טינה זו כל חייהם", הוא כותב. זו תיאוריה מיושנת מאוד. מאוטנר מצטיין בניתוח הטכנולוגיה המשפטית שבאמצעותה האקטיביזם השיפוטי נענה לצרכים הפוליטיים של ההגמוניה הישנה. זה לבדו מצדיק עיון דקדקני בספר.
