הסנקציות שהטילו הולנד ובריטניה, שנאת ישראל אשר כיכבה בעצרת האו''ם האחרונה, והענקת פרס נובל לשלום לנאווי פילאי, הידועה בין היתר בתרומתה לדוח האו''ם שקבע כי ישראל מקדמת הרעבה ורצח עם בעזה, מציגים תמונה עגומה ביחס לתדמיתם של מדינת ישראל והיהודים בעולם. זה אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני עם ישראל וממשלת ישראל הבאה.
כמענה לכך, אחד הקווים המרכזיים שמובילה האופוזיציה, בעיקר מצד יאיר לפיד, הוא שעבודה מדינית והסברתית נכונה תחזיר את ישראל להיות מדינה אהובה. הצרה היא שספק אם ישראל אי־פעם היתה מדינה אהובה, ויותר מזה - ספק אם עבודה מדינית או הסברתית רגילה, גם באיכות המעולה ביותר שהאופוזיציה אולי יכולה להציע, תהיה תרופה למחלה האנטי־יהודית שממנה סובל העולם.
הסיבה לכך היא העובדה שהלחץ והסנקציות על ישראל לא נובעים בעיקרם מהשנאה לנתניהו, מהתבטאויות בן גביר, מאלימות יהודית ביו"ש או מחוסר האפקטיביות האמיתי של משרד החוץ בהסברה - אף שלכל אלו יש משקל. הסיבה המרכזית היא שמדינת ישראל נמצאת במלחמה פעילה, בעודה מסרבת לסגת ממנה או לקדם את מה שנקרא "פתרון שתי המדינות".
"פתרון שתי המדינות" הוא, למעשה, קונצנזוס מוחלט בכל מקום מלבד בישראל. לא סתם התיישבות יהודית ביו"ש מעוררת התנגדות בקרב רוב מנהיגי המערב, המודים בפה מלא שהתיישבות, בכל מקום ביו"ש, פסולה מפני שהיא מונעת את הקמתה של מדינה פלסטינית עתידית. למשל, בעצרת האו''ם האחרונה גם נשיא צרפת מקרון וגם ראש ממשלת בריטניה ברנהאם הכריזו שהם מתנגדים לבנייה יהודית ביו"ש בטענה גלויה כי היא הופכת את הקמתה של מדינה פלסטינית לפחות אפשרית. במקביל, מנהיגים ומובילי דעה אחרים מרחבי העולם קוראים למעשיה הצבאיים של ישראל בעזה, בלבנון ואפילו באיראן סוג של אימפריאליזם.
כל אלו מייצגים הלך רוח מסוים שהוא כמעט קונצנזוס, בין שהוא נובע מאידיאולוגיה אנטי־ישראלית ובין שהוא נובע מרצון לבשר על פתרון שיביא לקץ הכאוס ברחובות ובמצרים, שגורמות לו המלחמות שבהן מעורבת ישראל: מדינת היהודים חייבת לוותר ולצמצם את עצמה. כל עוד ישראל נוכחת ופעילה ביו"ש, בעזה או בלבנון, הלחץ עליה - באמצעות צמצום שיתופי הפעולה, סנקציות או אמברגו נשק - יגבר. בעבר הרחבת ההתיישבות או פעילות צבאית היו יכולות לעבור מתחת לרדאר. לא עוד. התנועה הפלסטינית הפסידה הרבה, אבל ניצחה בדעת הקהל ויצרה מומנטום אנטי־ישראלי סוחף.
הממשלה הבאה תידרש להכריע: האם להיכנע לדרישות אלה ולמומנטום שנוצר, או להילחם בו בדרכים התקפיות שהעם היהודי לא מורגל בהן - באמצעות שיתופי פעולה הנובעים מעוצמה, סנקציות, השקעה בפיתוחים טכנולוגיים אסטרטגיים, לוחמה פסיכולוגית התקפית במקום מדיניות ההסברה וההתחבבות. לא מדובר בבחירה בינארית, אלא בתמהיל שנמצא בין שני הקצוות. צריך הרבה יותר מעבודה מדינית או הסברתית רגילה. לפנינו מאבק עיקש, או מדיניות הוויתורים הישנה והנוחה שאליה אנו מורגלים כל כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו