"איפה אלוהים?" לעג המחבל לחטוף - ולא ידע שמשה רבנו כבר ענה

1

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירת האזינו היא שירת ההיסטוריוסופיה, האופן שבו משה מלמד לקרוא את ההיסטוריה. היא נכתבה כשירה כדי שילמדו אותה על-פה כך שתלווה את הישראלי בחייו הפרטיים והלאומיים. "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - שִׂימָהּ בְּפִיהֶם - לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". לשים אותה בפיהם משמעו, שתהיה סדורה ושגורה בפיהם, כפי שפירש רב סעדיה גאון במאה ה-10 בעקבות התלמוד.

2

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ - וְיֹאמְרוּ לָךְ". הנה חיוב לימוד ההיסטוריה, לא רק מתוך סקרנות אלא כדי להבין (בִּינוּ!) מהעבר כיצד לפעול בהווה ולהתכונן לעתיד. חכמינו שאחר החורבן קראו את השירה כהסבר על העבר וכנחמה לעתיד: "גדולה שירה זו - שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" (ספרי). במאה ה-13 כתב הרמב"ן: "והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעֵד אמת ונאמן, תגיד כל המוצאות אותנו בביאור... וידוע כי כל זה נתקיים... ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו... כי על הגאולה העתידה יבטיח". ובמאה ה-18 כתב ר' משה מנדלסון בגלות גרמניה, שקריאת השירה גורמת "להינחם... מכל התלאות והצרות אשר עברו עלינו מיום גלותנו עד עתה... כן תתחזק בלבנו התקווה לעתיד, שיתנחם ה' עלינו לעת הכמוס עִמָּדוֹ, להוציא למרחק רגלינו, ולהקים אותנו לו לעם כשנים קדמוניות".

3

"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים... כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" –כשהאנושות נחלקה לעמים השוכנים בגבולותיהם, אלוהים בחר חלק לעמו. "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר", לא רק ביציאת מצרים אלא גם במדבר העמים ובגלויות שהתפזרנו אליהן; בכולם "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ" ומובילנו בסופו של חשבון היסטורי, הביתה. משמעות התיאור של בחירת ישראל היא, שלאומיותנו אינה רק איגוד רגיל של אזרחים, אלא יש לה ממד אלוהי נצחי, ולכן מחזיקה מעמד אפילו בגלות, בהיותה חסרת ארץ ושפה.  

הרב קוק שחי בראשית המאה ה-20 בקרב חלוצים שדחו בתקיפות את רעיון הבחירה של עם ישראל, כתב בהמיית רוחו: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים היסתוריים (כך כתב!) מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מאוד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו; ועַם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו".

4

כשייכנסו לארץ, מתנבא משה, יגיעו למנוחה ולנחלה וישכחו את הברית עם מי שהוציאם ממצרים ונתן את הארץ הטובה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". והרעה לא תאחר: "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ (כעס)... וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם, אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם". "הסתר פנים" הוא עיקרון חינוכי ואמוני שמשה מנחיל לעם. חכמינו הסבירו: "אמר הקב"ה: הריני מסלק שכינתי מביניהם... ואדע מה סופם", והם מפרטים: "הריני מוסרם ביד ארבע מלכויות שיהיו משעבדים אותם". לא רק אבדן העצמאות; לרגע היסטורי מסוים הוסרה ההשגחה המיוחדת על העם, שתוארה קודם: "יִצְּרֶנְהוּ (ישמרהו) כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ".

ר' יצחק קארו נולד בטולדו במאה ה-15, ולפני גירוש ספרד נדד לפורטוגל ומשם לקושטא (איסטנבול). כל בניו מתו בגירוש ולאחר מות אחיו אפרים, אימץ את בנו, יוסף קארו, לימים מחבר ה"שולחן ערוך". הוא הכיר היטב את מוראות הסתר הפנים. כך כתב בפירושו: "ואף על פי שאסתיר פני מהם - כאדם שמחזיר פניו שלא לראות את חברו - לא תחשבו שלא אראה; שאמת (נכון הוא) שאסיר השגחתי והשפעתי מהם, אבל עם כל זה אדע מה אחריתכם ופעולותיכם - שדבר אחד הוא השגחה, ואחֵר ידיעה".

כ-300 שנים לאחר הגירוש, הייתה לגאון מווילנה פרספקטיבה יותר רחבה על גורל העם: "והסתר פנים היינו כמו שנאמר: 'וְאָבְדָה חׇכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר'". הגר"א כיוון לא רק להסרת ההשגחה הפיזית, אלא למה שקדם לה - הסרת היכולת של החכמים והנבונים בעם לזהות את הסכנה ולהתגונן מפניה מבעוד מועד. וכי מה אירע בשמחת תורה תשפ"ד, שעה שמערכות ההתראה לא צלצלו והצבא לא התעורר, לולא גבורת היחידים בשעות הראשונות שמנעה אסון כבד יותר? חשוב לבדוק מי אחראי ומי אשם, ולהסיק מסקנות, אבל משה מלמד שכשאלוהי ישראל מסתיר את פניו, גם אמצעי הבטיחות המשוכללים כושלים.

המשורר שורד השואה איתמר יעוז-קסט כתב בשירו על השואה: "כִּי אָכֵן גִּלּוּי פָּנִים הָיָה זֶה/ בִּנְפֹל אֵימָה עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים מִסָּבִיב", והוסיף דברים מצמררים: "זו הפעם הראשונה שהצלחתי להעניק ביטוי להרגשה, כי השואה היא נוכחות ה' צבאות במלוא אימתו עלי אדמות, בעיצומה של מלחמת גוג ומגוג, ועל כן היא השלב הדינאמי והמחריד של קרבת הגאולה, תוך שימוש באמצעי היבחרות מודרני, שהוא הגאז". יש בהיסטוריה מצבים שהסברם העמוק ביותר הוא הסתר פנים, עד שמי שמתבונן פנימה רואה שההסתר הוא בעצם "גילוי הפנים" היותר נורא.

5

ואויבינו חוגגים, שמחים לאידנו: "אֵי אֱלֹהֵימוֹ, צוּר חָסָיוּ בוֹ". היכן המגן שלכם? חכמינו שמו פסוק זה בפי טיטוס, "שחירף וגידף כלפי מעלה", שעה שביזה את קודש הקודשים והתייהר, כאילו ניצח את האל. שורד השבי בר קופרשטיין סיפר, שבלילה הראשון לחטיפתו, הטיח בו אחד המחבלים בלעג: "איפה האלוהים שלכם עכשיו?" מבלי לדעת, חזר על דברי משה אלפי שנים קודם.

ואויבינו חוגגים, שמחים לאידנו: "אֵי אֱלֹהֵימוֹ, צוּר חָסָיוּ בוֹ". היכן המגן שלכם? חכמינו שמו פסוק זה בפי טיטוס, "שחירף וגידף כלפי מעלה", שעה שביזה את קודש הקודשים והתייהר. שורד השבי בר קופרשטיין סיפר, שבלילה הראשון לחטיפתו, הטיח בו אחד המחבלים בלעג: "איפה האלוהים שלכם עכשיו?" מבלי לדעת, חזר על דברי משה אלפי שנים קודם

התוצאות הנוראות: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" - אשליכם לקצה העולם (מלשון פאה, קצה) עד ש(כמעט) ישמידם, "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב, אָגוּר (אני חושש) פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ (האויבים), פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא ה' פָּעַל כׇּל זֹאת". במצב של חילול השם, כשאויבי ישראל סבורים שסילקו את עם ה' מן העולם, מתהפכת מידת הדין מישראל על אויביהם. ההיסטוריה אינה מסתיימת בעונש, גלות וחורבן, אלא בתיקון ושיבה; וגם נקם: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם... כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ (יריב את ריבנו מיד לוחצינו) וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם".

6

השירה מסתיימת באקורד מהדהד: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו..." - ישנם חסידים באומות העולם השמחים במפלת אויבינו. הם יודעים שגאולת ישראל היא טובת העולם, ומלחמתם של ישראל היא מלחמתה של האנושות ברע העולמי.

"וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" – הכפרה היא הכיסוי על החטא, התיקון: השבת העם לאדמתו ואיחוד מחדש בין שניהם, לאחר שנים של נתק וגלות. וכך פירש רש"י ממעמקי המאה ה-11: "ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב". ויפים הדברים לשבת שובה, רגע לפני יום הכפרה הגדול.