לכאורה מדובר בשני גושים שווים – גוש נתניהו וגוש מתנגדיו - המתקרבים לקצה המסלול האלקטורלי, והמתאמצים, עד לרגע האחרון, להיות גדולים מזולתם. האמת שנחשפה כבר מזמן היא שאף שנדמה כי מדובר בשני גושים הזוכים, כל אחד, ב־50 עד 60 מנדטים, מדובר למעשה בגוש אחד כזה, בעוד גוש האופוזיציה לנתניהו עומד על כ־70 מנדטים. אין שום שוויון בין גודל הגושים, ולפי הסקרים, אין לנתניהו סיכוי ריאלי להודיע לנשיא המדינה כי עלה בידו להשיג רוב להשארתו בכיסאו.
הבעיה היא שכמה מראשי האופוזיציה נבהלו כל כך משלילת השותפות הקואליציונית עם המפלגות הערביות, עד שהכריזו כי לא יקימו ממשלה אם היא תהא תלויה במפלגות הערביות, בין אם מדובר בהצבעה אקטיבית שלהן ובין אם יימנעו בהצבעה. כנראה לפי דעתם הם מענישים את המפלגות הערביות (על מה בדיוק? על כך שהרחוב הערבי בישראל גינה את חמאס וחלקו הביע הסתייגות חד־משמעית מן הטבח הנורא?), אך ברור שהם מענישים רק את עצמם, ומשחקים לידי נתניהו ועמיתיו.
הממשלה שתקום תדע לקדם נושאים משותפים עם רע"מ. מומלץ מאוד להכריז כבר עכשיו כי הגוש ישתף כל גורם בכנסת אשר איתו ניתן יהיה לממש את מטרותיו
אין שום היגיון בטענה שמה שניתן היה לעשות לפני 7 באוקטובר אינו יכול לחזור כיום. ממשלת בנט־לפיד ידעה לפעול היטב עם רע"מ של ד"ר מנסור עבאס, והממשלה שתקום אחרי 27 באוקטובר תדע לקדם יחדיו נושאים משותפים. במקום להסתבך בהבטחות ובשבועות על אודות חברי כנסת שאיתם לא יישב גוש השינוי, ואחרי הבחירות להמציא תירוצים שקופים כדי להסביר מדוע בכל זאת יושבים איתם - מומלץ מאוד להכריז כבר עכשיו כי הגוש ישתף כל גורם בכנסת אשר איתו ניתן יהיה לממש את מטרותיו.
הצעיר מעזה רותח על חמאס. קוראים לו אחמד פואד אל־חטיב, והוא יליד עזה שגדל בעזה והתרועע עם בני גילו, שהמסגד היה המרכז החברתי שלהם. הוא הספיק להכיר את מנהיג חמאס, השייח' אחמד יאסין, שחינך אותו להבין את חשיבותה של המשמעת, אבל כשלמד בבית הספר התיכון השתנו חייו. חודש לפני ההתנתקות של שרון מעזה, הוא הוזמן על ידי מחלקת המדינה האמריקנית להשתתף בתוכנית לחילופי נוער, שהה בארה"ב במשך שנה, וכשביקש לשוב לביתו, מנעו זאת ממנו אנשי חמאס אשר השתלטו זמן קצר קודם לכן בכוח על עזה, מחשש שהוא "הפך למרגל אמריקני".
מאז הוא חי בארה"ב, והמאמר שפרסם השבוע ב"ניו יורק טיימס" חייב היה לרגש את כל מי שאינם חסידים שוטים של ארגון הטרור. אל־חטיב מתאר את רצועת עזה תחת הרשות הפלסטינית, וגם אם מרחק השנים גרם לו להפריז מעט, אי אפשר להתעלם מזיכרונותיו: שדה התעופה, הדרכונים, אזור התעשייה וחיים נורמליים, שנקטעו בבת אחת ביוני 2007, עם השתלטות חמאס על הרצועה. ואז - תביעות ה"צניעות" מן הנשים, והתעמרות בנשים שהמרו את הנחיותיו, רצח של מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, עינויים של חשודים ב"פשעים" שונים, והשתתפות בפיגועי התאבדות. הוא כותב כי תחת חמאס הפכה עזה אמצעי בידי הימין הישראלי לשלילת מדינה פלסטינית, בטענה שהיא תהיה בת־דמותה של עזה החמאסית.
המסר שלו ברור: חמאס עדיין מנהיג כיום את עזה, ופוגע בכך בתושבי הרצועה. כל עוד לא יסולקו מנהיגיו מעזה, יישארו שני מיליון תושביה שבויים חסרי תקווה
הוא אינו חוסך במילים בהתייחסותו לטבח 7 באוקטובר, ומתאר את תחושתו הקשה כאשר ראה באמריקה הפגנות הזדהות עם חמאס דווקא ביום הטבח. הוא מספר על שיחותיו עם חברים ערבים, שבהן הביאו לידי ביטוי את הזדהותם עם הפלסטינים בכך שתמכו בחמאס. הוא התקשה מאוד לעכל זאת. המסר שלו ברור: חמאס עדיין מנהיג כיום את עזה, ופוגע בכך בתושבי הרצועה. כל עוד לא יסולקו מנהיגיו מעזה, יישארו שני מיליון תושביה שבויים חסרי תקווה. הפתרון הוא מדינה פלסטינית הכוללת את עזה, והמתקיימת בשלום לצד ישראל. הפרטנר לישראל לא יוכל להיות תנועה דתית חשוכה ואלימה, אלא תנועה לאומית המבינה שאין תחליף לשלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו