יו"ש.
הרבה מאמץ השקיע השבוע הדרג המדיני בניסיון לברר מי שיתף את "היום" באזהרת צה"ל שפורסמה כאן בשבת שעברה, שלפיה יהודה ושומרון נמצאת על סף התפרצות אלימה, על רקע העלייה החדה באירועי הפשיעה הלאומנית ואוזלת היד בטיפול בה.
העיסוק האינטנסיבי בפרסום עמד ביחס הפוך לעיסוק החסר מאוד בעילת הפרסום: הפשיעה הלאומנית. במקום לעשות את מה שנדרש, ולהסתער על הנושא בניסיון למנוע את אותה התפרצות אלימה שממנה מזהיר צה"ל, ראשי המדינה גלגלו עיניים והתייחסו אל המלחמה כמעט כאל עובדה מוגמרת.
הניסיונות שלהם היו מגושמים. ראשית, הם ניסו לקבוע באופן שקרי שאזהרה כזאת כלל לא ניתנה על ידי צה"ל, ושנסיבות הפרסום היו פוליטיות - קצינים שמקדמים אג'נדות שמנוגדות לאלה של הממשלה. רצה הגורל (והמציאות), וביום ראשון ראש הממשלה ושר הביטחון הגיעו לפיקוד המרכז ושמעו את הדברים שוב מפי הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז וקצינים נוספים. ככל הידוע, הדברים גם מגובים במכתבים שנשלחו לנתניהו ולכ"ץ, וכן באזהרות שכתבו בכירי אמ"ן.
הכישלון לייחס לצה"ל מניעים פוליטיים הוביל לניסיונות הטיה והטעיה אחרים. מהטענה שלא הפשיעה הלאומנית תוביל להתפרצות אלימה, אלא מאבקי הירושה ביום שאחרי אבו מאזן, ועד לטענה שהמניע יהיה המצב הכלכלי הקשה של הפלסטינים ביהודה ושומרון. גם הטיעונים האלה לא החזיקו מים; לא משום שאין בהם ממש - העיסוק במותו של אבו מאזן בן ה־90 מתקיים כבר שני עשורים, והמצב הכלכלי בגדה לא ממש הטריד את הממשלה עד כה, למרות שלל אזהרות והצעות לפתרון מצד מומחים בארץ ובעולם - אלא כי זה לא מה שצה"ל אמר.
בצר להם, קברניטי המדינה הסיטו את העיסוק למקום אחר: לא לבעיה, אלא להשלכותיה. באורח פלא חזר לשיח הציבורי המושג "היפוך קנים", מצב שבו הנשק שניתן (רובו באישור) לרשות הפלסטינית מופנה כלפי צה"ל. הרמטכ"ל והקצינים נדרשו לתת פתרון. הם ביקשו וקיבלו כמה שבועות כדי לגבש תוכנית מלאה.
טוב שראש הממשלה ושר הביטחון מוטרדים מהאפשרות של התפרצות אלימה שהשלכותיה עלולות להיות קשות. טוב שהם דורשים מצה"ל להתכונן לפני כן, כדי לא להיתפס עם המכנסיים למטה כפי שקרה ב־7 באוקטובר. זה לקח ראוי שהפיקו האחראים לאסון ההוא, שלא מילאו אז את אחריותם (ומתחמקים ממנה עד היום) ושאפשרו לחמאס לגדול לממדים מפלצתיים בטענה שהוא טוב לישראל.
דווקא משום שנתניהו וכ"ץ מקפידים לשדר ראש גדול - הנה, הורינו להתכונן - מדהים עד כמה הם מנצנצים מול הבעיה. ראוי לחזור לאזהרה המקורית של צה"ל, זאת שהציתה את כל העיסוק בנושא: הפשיעה הלאומנית, קבעו במטכ"ל, מהווה "גורם מתסיס עיקרי", ו"ניכר שהפעולות הבלתי חוקיות שנעשות בכפרים פלסטיניים מוציאות את הציבור (הפלסטיני; י"ל) מאדישותו ומהוות בסיס להסתה נגד ישראלים, נגד כוחות הביטחון ונגד מדינת ישראל, ועלולות להוביל לאסקלציה הדרגתית שיהיו לה השלכות מרחיקות לכת על המצב הביטחוני של ישראל".
צה"ל גם הזהיר שאם לא תתבצע מייד פעולה רב־ארגונית להשתלטות על התופעה, "יש חשש גדול להתפרצות קרובה". נציגיו הוסיפו כי לצד הצורך הדחוף בפעילות רב־ארגונית אפקטיבית ונחושה יותר, "לא ניתן להתעלם מהשתיקה הרועמת של נבחרי ציבור, או גרוע מכך, מרוח גבית ברורה לעלייה לשטחי A ו־B - שהם אלה שמייצרים את החיכוך בין האוכלוסיות".
לפוליטיקאים נדרשו בדיוק יומיים כדי להוכיח שצה"ל צדק. ביום שלישי חבר הכנסת צבי סוכות הגיע לכפר מאדמא, כדי לצלם סרטון שבו הוא מנפץ אנדרטה שהוקמה לזכר מבצעי פיגועים. במבט ראשון היה משהו קומי בחבר הכנסת השלומיאל, חמוש בפטיש קטן, שלא מצליח אפילו לשרוט את האנדרטה. אבל כשנפתח הפריים, וברקע נראו חיילי צה"ל, התברר גודל האירוע. את הנזק שלא הצליח לגרום לאנדרטה - סוכות גרם למדינת ישראל.
צה"ל מיהר להתנער, ובהודעה חסרת תקדים שפרסם כינה את סוכות שקרן ומניפולטור. מתברר שהוא ביקש אישור ל"סיור אנדרטאות" כמה שבועות קודם לכן, וסורב בטענה שנדרשים כוחות לליווי, ושהכוחות כרגע מתוחים עד לקצה (בעיקר על רקע הפשיעה הלאומנית שהופעלה בכפר קוסרה). סוכות איים להגיע עצמאית, צה"ל חשש מפרובוקציות שיובילו לתגובות אלימות של פלסטינים בכפר, וסוכם שהסיור יידחה ויבוצע בתיאום. השבוע זה קרה. לכוחות (במקרה הזה גדוד תותחנים שמוצב בגזרה) לא היה שמץ של מושג כי הם עתידים לשמש תפאורה לתעלול יחצני. כשהבינו, הם מיהרו להפסיק את ההצגה והוציאו את סוכות ואת מלוויו מהכפר.
סוכות הוא פרובוקטור ידוע. ערב 7 באוקטובר הוא הקים סוכה בכפר חווארה, שהיה אז מוקד לפיגועים. אחר כך, בשיאה של פרשת כוח 100, הוא פרץ לבסיס שדה תימן. בכל המקרים עניינו אותו פחות החוק או החיילים. צה"ל צדק השבוע כשקבע שמעשים כאלה מסיטים כוחות ממשימות חיוניות אחרות, ומסכנים חיילים שלא לצורך. הציפייה שסוכות או מישהו מעליו יעשה משהו נכזבה שוב. נתניהו שיגר באיחור הודעה קצרה וכללית, שבה נמנע מלנקוב בשמו של סוכות; בצלאל סמוטריץ', ראש מפלגתו של סוכות, מיהר להאשים את השמאל; וכ"ץ שתק. נפלאות הן דרכי היקום: רק בראשית השבוע הסביר שר הביטחון בהודעה ארוכה ומסורבלת, כדרכו, מדוע ההתגוללות שלו על נשיא טורקיה ארדואן היא מוצדקת - ולפתע הוא עושה במכנסיים מול חבר כנסת הזוי שנזקו רב.
והנזק אכן רב, והוא ממשיך להצטבר. בעולם שוב מאשימים את ישראל בפרובוקציות. ויש מי שאפילו מאשימים אותה בהרס מכוון של אנדרטאות, מבלי לדעת או להבין שמדובר באנדרטה למחבלים. ההסברה הישראלית, כדרכה, לא מצליחה לאזן או לתת פרספקטיבה נכונה, כי מה כבר אפשר להגיד כשהעבריין הוא נבחר ציבור שחיפש לעשות מהומה מכוונת בלב כפר פלסטיני.
אפשר לפטור את הביקורת הזאת בטענה המוכרת שמדובר באנטישמיות או באנטי־ישראליות. שלא משנה מה ישראל תעשה, העולם ישנא ויבקר אותה. שלא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים (זכויות היוצרים לדוד בן־גוריון). ובכן, זה לא מדויק: העולם כמרקחה, כולל ידידינו הקרובים ביותר בארה"ב. כולל מקרב הממשל. כולל קריאות לפעולה. אין מפגש או שיחה שהפשיעה הלאומנית לא עולה בהם, לצד בקשה־דרישה "לעשות משהו" - בדיוק כפי שביקש־דרש צה"ל.
יו"ש 2.
צה"ל עוסק באפשרות של "היפוך קנים" כבר שנים רבות. הפעם הראשונה, ובעצם היחידה, שבה זה קרה באופן מאורגן, בהוראה מלמעלה, היתה במהומות מנהרת הכותל ב־1996. יאסר ערפאת נתן אז הוראה לציבור ולמנגנוני הביטחון לצאת לרחובות ולהתעמת עם צה"ל. זה נגמר ב־17 חיילים וכ־100 פלסטינים הרוגים, ובמאות פצועים.
לראש הממשלה קראו אז בנימין נתניהו. הוא היה חדש בתפקיד, וזה היה האירוע הביטחוני הראשון והמעצב שלו. אף שהפלסטינים פעלו באופן מאורגן, בהוראה ברורה ומתוך כוונה מוצהרת שזאת תהיה מלחמת העצמאות שלהם - נתניהו לא פעל לריסוק הרשות הפלסטינית, אלא נהג הפוך: התקרב אליה, התחבק והסתחבק עם ערפאת, ובהמשך גם מסר לפלסטינים את חברון.
באינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, ערפאת נתן הוראה לשחרר מבתי הכלא את בכירי חמאס והג'יהאד האסלאמי שהובילו גל טרור גדול, תוך שנשמר מלערב את הרשות הפלסטינית עצמה. אמנם היו שוטרים ואנשי ביטחון שהשתתפו בפיגועים בגלוי או מאחורי הקלעים - לרבות כמה ממקורביו של ערפאת, מרואן ברגותי בראשם - אבל הרשות עצמה נשארה בחוץ, בכוונת מכוון, משום שערפאת קיווה לרכוב על הטרור כל הדרך למדינה פלסטינית.
מאז שהאינתיפאדה השנייה הסתיימה, לפני כשני עשורים, הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל בלחימה בטרור. זה לא נעשה מאהבת מרדכי - החשש ברמאללה מחמאס ודומיו גדול עוד יותר מאשר החשש בירושלים - וזה גם לא נעשה באופן מלא: לעיתים קרובות הפלסטינים פועלים בחצי קלאץ', אם בהיעדר מוטיבציה ואם בהיעדר יכולת.
ועדיין, מה שנעשה עדיף על פני אפס מעשה, גם כי זה חוסך לצה"ל כוחות ונפגעים, וגם כי האינטרס הישראלי הוא לייצר בידול בין גורמי הטרור לגורמים המתונים, ולתעדף את האחרונים. אגב, מי שקבעו שזה האינטרס הישראלי הן ממשלות ישראל לדורותיהן, כולל הממשלה הנוכחית, שהורתה לצה"ל לשמר את שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים (לרבות בדיון שנערך בראשית השבוע).
אלא שאותה הממשלה מקיימת מדיניות כפולה, ובעצם משולשת: ביד אחת היא פועלת כדי לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית של אבו מאזן, ודואגת לשמור אותה בחיים כדי שלא תידרש לשלוט בעצמה ב־3 מיליון פלסטינים. ביד שנייה היא פעלה (עד 7 באוקטובר) כדי להחליש את אותה הרשות ולחזק את חמאס בעזה, שבו היא ראתה נכס (זכויות היוצרים לסמוטריץ'). וביד שלישית היא נותנת כעת רוח גבית לפשיעה הלאומנית, בידיעה שהיא עלולה להוביל לתבערה בשטח ולעימות נרחב - כולל מול אותה רשות פלסטינית ואותם מנגנונים שישראל מקפידה לשתף איתם פעולה.
לממשלה מדיניות משולשת: ביד אחת היא משתפת פעולה עם הרשות הפלסטינית, ביד שנייה החלישה אותה וחיזקה את חמאס, וביד שלישית נותנת כעת רוח גבית לפשיעה הלאומנית. מבולבלים? גם צה"ל
מבולבלים? גם צה"ל. ולכן נשמעים במטכ"ל יותר ויותר קולות שחוששים שמישהו מנסה לגרור את ישראל למלחמה מכוונת. ואם עד עכשיו החשש היה שזה יקרה בעזה - כעת הדאגה העיקרית מכוונת ליו"ש. חסר רק הגפרור שידליק את העסק, ובשביל זה יש את סוכות, הרבה סוכות שמסתובבים בשטח ומייצרים בלגן, שממנו עלולה להתלקח אותה אש גדולה שתוביל למלחמת גוג ומגוג.
בהיעדר גיבוי מהדרג המדיני, ששתיקתו מדיניותו, צה"ל פועל לבדו. ביו"ש מוצבים כבר 26 גדודים, יותר מאשר בכל גזרה אחרת, כולל מעבר לגבולות בעזה, בלבנון ובסוריה. זה רחוק מלהספיק מול האיום, כשבפתח חודש החגים שמועד לפורענות והבחירות שמועדות לפרובוקציות. את השבועות הקרובים יקדיש צה"ל להכנות למערכה רחבה, כפי שהתבקש לעשות, אבל בכיריו לא משתחררים מהתחושה שמי שאחראים עליהם בממשלה לא רק לא פועלים כדי לכבות את האש המאיימת - אלא אף מלבים אותה.
בשולי הדברים, שלושה עניינים: ראשית, לגבי הטענה שמי שתקף את סוכות תומך באנדרטאות למחבלים. זה קשקוש מוחלט, כמובן, ספין עלוב ופוגעני, שנועד להסיט את האחריות ממי שמסכנים במעשיהם את ביטחון המדינה. האנדרטאות האלה צריכות להיהרס, אך מי שאמור לעשות זאת הוא צה"ל (כפי שהוא עושה בלא מעט מקרים, כולל באחרונה).
שנית, המחסור בחיילים. מלחמה רחבה ביו"ש תחייב סדר גודל עצום של כוחות, בגלל החיכוך הצמוד בין יהודים לפלסטינים ובין שני צידי הקו הירוק. כל צבא המילואים יגויס שוב, ותידרש הסטה של כוחות (בעיקר סדירים) מגזרות לחימה אחרות. ממשלה שדורשת מצה"ל להתכונן לתרחיש כזה צריכה לפעול במקביל לסגירת זירות, ובעיקר - להגדיל את כמות החיילים שעומדים לרשות צה"ל, ולא לפטור עשרות אלפים משירות בשם צרכים קואליציוניים.
שלישית, בעניין דוגמה אישית. כשחבר כנסת נוטל את החוק לידיים, גם הציבור עושה זאת. בהתחלה ביו"ש, ואחר כך בכל מקום. זה המבוא לא רק לפשיעה הלאומנית, אלא גם להשתוללות רבתי. במקרה הזה, למרבה האירוניה, מדובר ביו"ר ועדת החינוך של הכנסת, אבל סוכות לא לבד. מי שקורא לא לציית לחוק ולפסקי דין של בית המשפט מוביל לאנרכיה, שמסכנת את קיומה של המדינה יותר מכל אויב חיצוני.
טרויה.
השבוע נתניהו שיתף ברשתות החברתיות סרטון שנעשה באמצעות בינה מלאכותית, שבו נראים גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן כשהם רוכבים על גבו של סוס טרויאני, שבבטן שלו מתחבאים מנסור עבאס ויאיר גולן. המסר ברור: אם תבחרו בשניים הגלויים - תקבלו את שני אלה שמסתתרים, כפי שעשו היוונים בדרכם לניצחון במלחמת טרויה.
זכותו של נתניהו, כמובן, להזהיר מפני מה שהוא רואה כסכנה (אף שראוי לתהות למה נתניהו עצמו קיים רומן ארוך ומרובה הצעות עם אותו עבאס).
מפתיע שנתניהו בחר דווקא בסוס טרויאני, אחרי שהתברר שקטאר החדירה מסרים מתוך לשכתו. זאת לא אגדה למערכת בחירות - אלא סוס טרויאני שהיה באמת
מפתיע, עם זאת, שהוא בחר דווקא בסוס טרויאני, אחרי שהתברר שקטאר חדרה ללשכתו באמצעות יועציו והשפיעה משם על המסרים - אותה קטאר שבמקביל מימנה את חמאס ואפשרה את מתקפת 7 באוקטובר, ומימנה גם את הפצת שנאת ישראל ודיבתה בעולם. וזאת לא אגדה שטובה למיתולוגיה או למערכת בחירות, אלא סוס טרויאני שהיה באמת.
