בצה"ל נחרדו מההתנהלות של כ"ץ - ומההחלטה שעלולה להיות בלתי הפיכה

צודק שר הביטחון ישראל כ"ץ: צה"ל אכן המליץ על תקיפת שדה התעופה אבו א-דוהור בסוריה, סמוך לגבול טורקיה. בצה"ל חששו כי טורקיה מבקשת להציב במקום נוכחות קבועה, ומתקדים שישנה לרעה את מאזן הכוחות באיזור ויאיים על חופש הפעולה של ישראל גם בהיבט של פעולה עתידית באיראן.

ישראל גם פעלה נכון כששיתפה את ארה"ב במידע המודיעיני על כוונותיה של טורקיה, והזהירה את סוריה עצמה כי בכוונתה לפעול. ההחלטה שקיבלה לתקוף לאחר שאזהרותיה ובקשותיה זכו להתעלמות היתה לגיטימית, אם או בלי אור ירוק או תמיכה בוושינגטון. ישראל היא האחראית על ביטחונה, ומחובתה לפעול כדי לנטרל איומים מיידיים או עתידיים כנגדה.

אלא שכאן מסתיים, פחות או יותר, החלק הממלכתי, ומתחילה הפוליטיקה. איש לא חייב את ישראל להתהדר בתקיפה, כפי שעשתה ביום חמישי שעבר. צה"ל ידע לבצע אלפי תקיפות בשנות המב"מ בסוריה, מבלי לקחת עליהן אחריות. התוקף תקף, המותקף הותקף, כולם ידעו מה קרה, ואיש לא דיבר. לעתים המניע לכך היה מודיעיני (כדי שלא לחשוף מקורות), ולעתים קרובות מסיבה פשוטה בהרבה: כדי שלא לגרות את הצד השני לתגובה.

ברגע שהצד השני - אז היו אלה איראן וחיזבאללה, וכעת טורקיה - נחשף ברבים, הוא נדרש להגיב. במקום להרגיע את הרוחות, הן מתלהטות, מילולית ולעתים קרובות גם פיזית. זה מה שעשתה ישראל כשהציגה את טורקיה במערומיה. המחשבה שהיא תרתיע בכך את ארדואן היתה טיפשות אסטרטגית: כל מי שמכיר את האיש (ויש רבים כאלה במודיעין הישראלי) ידע שהוא יגיב לאתגר בדרך היחידה שהוא מכיר - בהסלמה.

הרטוריקה האלימה טובה לבחירות - ורעה לישראל

ההמשך היה צפוי. ארדואן, בכירי משטרו וכמה כלי התקשורת בטורקיה תקפו את ישראל ואת נתניהו, ונתניהו מיהר להגיב. אתמול הגיעה ההודעה של כ"ץ, שהוסיפה שמן למדורה. בעודו מאשים את ארדואן כי "נתפס עם היד בתוך צנצנת העוגיות", נהג כ"ץ כ"פיל בחנות חרסינה". טענתו כי מקטרגיו מבית נגועים ב"חוסר הבנה של האינטרסים הביטחוניים של ישראל" היתה קלאסיקה של היעדר מראות בביתו של מי שמרבית פעולותיו נגועות בדיוק בכך - בחוסר הבנה של האינטרסים הביטחוניים של ישראל.

ביום שישי נחשף ב"היום" כי צה"ל הזהיר בראשית השבוע שעבר, בדיון שכינס כ"ץ, כי יהודה ושומרון נמצאות על סף התפרצות אלימה כתוצאה מהטרור היהודי שמשתולל בשטח. בניגוד להודעתו מאתמול שבה עשה אאוטינג לצה"ל, כ"ץ הסתיר את האזהרה בנוגע ליו"ש, ולא פעל לפיה. ההפך הוא הנכון: הוא עצמו נמנה על הגורמים שנותנים רוח גב לא פורמלית לפעילות האלימה, בהיעדר מדיניות ממשלתית ברורה שמתנגדת להם ומגובה במעשים כפי שהמליץ צה"ל.

כ"ץ, שממהר כעת להסתתר מאחורי המלצות צה"ל בעניין הטורקי, לא נוהג כך בעניין חשוב ודחוף בהרבה - הנעשה ביהודה ושומרון. גם בקשר לטורקיה הסיפור שלו רחוק מלהיות שלם: צה"ל המליץ על התקיפה, אבל נחרד מהפומביות שלה ומההתכתשות המסוכנת מול טורקיה, ובעיקר מול שליחו של טראמפ, טום ברק, שעליו מתגולל שר הביטחון בשלהי הודעתו אתמול.

טורקיה וארדואן הם אכן אתגר משמעותי, אבל הפיכתם היזומה לאויב היא איוולת שמניעיה פוליטיים. בשונה מאיראן, שאין שום דרך ומסלול להידבר עימה, אל טורקיה יש גשרים רבים - מדיניים, כלכליים וגם צבאיים. טורקיה חברה בנאט"ו ומעורבת עמוקות באירופה, וכעת גם מקורבת לטראמפ. כל אלה מספקים נתיבי תקשורת והרגעה לאנקרה, שאינם מנוצלים כראוי.

לישראל אין שום סיבה לפתוח חזית גלויה מול טורקיה. אלה לא רק החזיתות הפתוחות המרובות שכבר קיימות, וגם לא העובדה שטורקיה חזקה צבאית (במאזן הימי, למשל, היא עדיפה על ישראל פי כמה). ספק אם ישראל רוצה לפתוח חזית ישירה מול מדינה שאין לה עימה גבול משותף, ולגרור דילמת מעורבות של כלל מדינות נאט"ו שמחויבות להגנה הדדית, ואולי גם של סעודיה ופקיסטן שחתמו על הסכם דומה עם טורקיה באחרונה.

רטוריקה אלימה מול טורקיה וארדואן טובה אולי למערכת הבחירות, אבל רעה מאוד לישראל. זאת לא הדוגמה היחידה בימים אלה למהלכים פוליטיים שמנוגדים לאינטרסים של המדינה: גם ההחלטה לבנות באיזור E1, שמקודמת כעת, מסכנת את מעמדה של ישראל באירופה ובמדינות ערב באופן שעלול להיות בלתי הפיך. הנרי קיסינג'ר המנוח קבע ב-1973 שלישראל אין מדיניות חוץ, רק פוליטיקה פנימית. יותר מ-50 שנה חלפו מאז, ודבריו של קיסינג'ר נכונים מתמיד.