ממשלה נוספת עם בן גביר בתפקיד בכיר תהיה אסון לישראל

סקר בלתי נתפס התפרסם בחודש שעבר על ידי שמואל רוזנר ו"המדד". המפלגה המובילה בציבור בקטגוריית "התמודדות עם הפשיעה והביטחון האישי" היא, ובכן, עוצמה יהודית. ארבע שנים חלפו מאז שבן גביר דהר להישג שיא בבחירות עם הבטחה להתמודד עם המשבר. מאז, שיעור מקרי הרצח זינק, משפחות הפשע מחלקות ביניהן אזורי השפעה, ארה"ב מפרסמת אזהרת מסע על רקע הפשע המאורגן בארץ, רימונים מושלכים על בתי עסק דבר יום ביומו, פרוטקשן הוא הוצאה קבועה כמו ארנונה ומע"מ - והאדם הכי מתאים להתמודד עם המשבר הלאומי הוא השר שבמשמרתו כל זה קרה. לא יודע למה, אבל נזכרתי בבדיחה על הערבי ששקל להצביע כהנא, האב הרוחני של בן גביר, "כי הוא היחיד שהבטיח לטפל בערבים".

הנה הדגמה לתחום שבו בן גביר משאיר אבק לכל מתחריו: שיווק. כן, היו לו הישגים, וכן - הוא הרע דרמטית את תנאי המחבלים בבתי הסוהר וחילק נשק לציבור כדי שיגן על עצמו וכל הכבוד לו על זה וגם על וסרלאוף. אבל רק בעולם שבו מה שאומרים עליך חשוב ממה שעשית אפשר להצטייר כמר משילות אחרי כהונה כזו. אין לזלזל בבן גביר: הוא היחיד מבין כל מרכיבי הקואליציה שהסקרים חוזים לו זינוק ולא מפלה. אם יורשה לי להעריך, הסקרים עוד ממעיטים בכוחו.

דווקא בשל כך, ומבלי להיות חשוד בשמאלנות, אעז להגיד שממשלה נוספת עם איתמר בן גביר בתפקיד משמעותי תהיה אסון כבד למדינה. ארבע שנות הרעשה ארטילרית בלתי פוסקת, שעניינה השגת רווח פוליטי קצר־טווח כלפי פנים, הסבו נזק אסטרטגי ארוך־טווח כלפי חוץ.

גדולי ידידינו במפלגות הימין בעולם מתקשים להבין מדוע ישראל העניקה לאדם כזה את מפתחות ממשלתה בזמן כזה. אין קהילה יהודית שהגעתי אליה בארה"ב, אורתודוקסית וימנית ככל שתהיה, שלא נשמע בה הקושי להגן על ממשלת ישראל שבן גביר הוא חבר בה, וציטוטים שעשו את כל הדרך מחשבון האיקס שלו אל הצד השני של האוקיינוס.

הוא סלב בקנה מידה עולמי, ולא לטובה. נוכחותו במוקדי קבלת ההחלטות היא פיגוע יומיומי לעמדת ישראל בעולם. אין ראיון של נתניהו, גם בערוצים הימניים ביותר, שבו הוא לא נשאל עליו, וממלמל משהו על שיטת הממשל הישראלית שבה "רק אני קובע". וכמובן, השאלה הקבועה, מייד לאחריה: איך הגעתם למצב שהוא שר בכיר?

נמות ולא נתאחד

הנה התשובה: הגענו עד הלום בגלל החרם על נתניהו. ב־2019, עם התגבשות כתב האישום נגד נתניהו, הפכו הבחירות ממאבק פוליטי למלחמת דת. נמות ולא נתאחד. נכונותו של המרכז־שמאל להישען על הערבים הובילה את נתניהו מפסילה של מפלגת הכהניסטים לתיאום מהלכים איתה. בהתחלה חיבורה עם מפלגות ימין אחרות, אחר כך נכונות להישען עליה בקואליציה, בסוף ישיבה משותפת בקבינט. כל אלה שמתגעגעים - ובצדק - לימים שבהם הליכוד לא היה מוכן לחבור לכהנא בשנת 1984, מוזמנים להתגעגע בהזדמנות זו גם לפרס ולרבין שממש באותה שנה לא הסכימו להישען על מפלגות ערביות אנטי־ציוניות.

תנועת המטוטלת הזו החריפה כאשר קמה ב־2021 ממשלת השינוי בתמיכת רע״מ. היא ורק היא זו שהזניקה את סמוטריץ׳ ובן גביר ל־14 מנדטים. כעת המטוטלת עושה את הדרך ההפוכה, ולפי רוב הסקרים היא תסתיים בממשלת מיעוט מרכז־שמאל בחסדי הערבים, עם גבי לסקי ומשה רדמן וכשיאיר גולן אינו סגן שר אלא סגן ראש הממשלה. רגע לפני שזה קורה, כדאי גם להזכיר שמטוטלת שצוברת תנופה לא נעצרת סתם כך פתאום במרכז. היא תוביל את בן גביר לחזור עם 17 מנדטים בפעם הבאה. הנה חדשות מהעתיד: תורידו את ה"לאומי" מתוארו הנוכחי ותבינו לאן הוא חותר.

יש כאלה שטוב להם על המטוטלת: שורת שחקני קצה שזוכים, בחסות הקיטוב בחברה, לתפקידים והשפעה שלעולם לא היו משיגים באקלים שפוי יותר. אבל מדינת ישראל נפגעת מכך אנושות. אפשר להילחם בתומכי הטרור ששטים לעזה, ואפשר במקום זאת לעשות סיבוב דאווין מתלהם בקרב העצורים, שיגרום אפילו לידידות כמו צ'כיה ואוסטריה להזדעזע ולדרוש הסברים. אפשר להילחם בפשעי שנאה של יהודים מתוך הבנה של העוול והאיוולת במהלך, ואפשר לפלרטט עם תמיכה בהם ועם מסר שיורד מלמעלה אל המשטרה שיש פושעים משלנו, כאלה שלא נוגעים בהם.

אפשר לחוקק חוק עונש מוות אפקטיבי למחבלים, כמו של חברי הכנסת מלינובסקי ורוטמן, ואפשר לחוקק מילים ריקות כמו בן גביר, אבל ללכת עם חבל תלייה מוזהב על החליפה. לעזאזל המהות, לעזאזל העובדה שכל אדם סביר שמתעורר באירופה או בארה"ב ורואה את התמונה הזו מסיק שיש כאן עסק עם פשיסט צמא דם. מי עוד מקבל ליום ההולדת עוגה עם חבל תלייה מסוכר? מי עוד קישט את הסלון שלו בתמונה של רוצח המונים נתעב, ברוך גולדשטיין, שהילדים יראו כל בוקר בדרך למטבח עם הקורנפלקס? ולא, זה לא בגלל שגולדשטיין רופא. אם זו הסיבה, למה לא ציור שמן של הגינקולוג אחמד טיבי?

ברית קצוות

כאמור, ההקצנה היא חרב פיפיות. סבא שלי ז"ל היה משנן לילדיו שנקלעו לקטטות בבית הספר "אל תתחילו ואל תמשיכו". אז בלי לקבוע מי התחיל, ברור שכולם המשיכו. במקביל להתפרעות הרטורית של עוצמה יהודית, יש התפרעות רטורית של הדמוקרטים. "רוצחי תינוקות כתחביב" טס בעולם במהירות לא פחותה מהפרובוקציות של בן גביר, כי הנה ההוכחה החותכת שישראל רוצחת, בדמות הודאה מפורשת של סגן הרמטכ"ל לשעבר.

כשמפלגת קצה צוברת כוח בשלטון, מפלגת קצה צוברת כוח בהתנגדות לשלטון. כל צד חש צורך להסלים בשביל להשיג עוד כמה קולות, והתוצאה היא עסקה לא קדושה: חבר בכיר בקואליציה וחבר בכיר באופוזיציה מבאישים יחד את ריחה של המדינה בעולם. בכלכלה קוראים לזה "החצנה" - כולם סובלים נזק כבד כדי שאתה תרוויח רווח קטן.

ממשלה רחבה יותר, עם פחות כוח לגורמים קיצוניים, תקטין מאוד את הנזק של התבטאויות כאלה, ועוד יותר תקטין את הלגיטימציה שלהן להישמע. אין שום סיבה שנתניהו וחבריו ואיזנקוט וחבריו יימנעו מלהשמיע קול ברור רק מחשש שהמחנה שלהם ייפגע. שמיר ופרס תיעבו זה את זה, אבל לעולם לא היו מעניקים לגיטימציה לטירוף הזה, או לטירוף הזה.

שום טור לא יפגע, כמובן, בעקומת המנדטים של בן גביר, אולי להפך. אבל הכוח שלו נובע לא ממספר המנדטים שלו, אלא מהעובדה שהוא הותך לגוש הימין לכאורה בלי אפשרות להפריד ביניהם. ממגונה לכורח, מכורח לשותף, משותף - לחבר לדרך. נתניהו חושש ממנו, דרעי מקפיד בכבודו, בליכוד כבר יש לו שלוחות בדמות טלי גוטליב ומאי גולן.

כל אחד מפיק את הלקחים שלו מ־7 באוקטובר. המסקנה שלי היא שאליעזר בן יהודה לא בחר סתם באותו ביטוי - ממשלה צרה - כדי לתאר גם קואליציה עם מעט חברים וגם קואליציה שהיא בעיה. יש מדינות ששני אוקיינוסים שומרים עליהן ויכולות לאפשר לעצמן את המותרות האלה. ישראל אינה נמנית עימהן. טוב תעשה אם תחזיר את בן גביר אל גודלו הטבעי.

שריפה, אחים

"איט איז ווייד אופן", אמר נתניהו שלשום, אחרי הפריימריז בליכוד. המשחק פתוח לרווחה. הוא לא קונה את הסקרים שמשודרים בערוצים השונים, לא את אלה שחוזים לו מפלה על סף רוב לאופוזיציה הציונית, ולא את אלה שצופים לו ניצחון גדול, הגדול בתולדותיו.
ובכל מקרה, ניסיון העבר מלמד שראש הממשלה לא מתעסק בשלב הזה של הבחירות במרוץ עצמו, אלא בהכנות אליו. הבחירות לרשימת הליכוד היו השלב הראשון. לכאורה, הוא שיחק אותה ניטרלי. בפועל, כבר שנים לא היה מעורב כל כך. הוא זה שעיצב את רשימת המומלצים של התעשייה האווירית, הוציא ממנה את ביטן וגוטליב, וידא שברקת נמחק מרשימה אחר רשימה.

התוצאה היא שגוטליב נותרה תופעת שוליים צעקנית בשיפולי העשירייה השנייה, ברקת יחכה עד סגירת הרשימות כדי לראות אם נשלח לפנסיה או שנתניהו חמל עליו. ביטן שרד איכשהו אך חי מוחלש.
כעת מגיע תורן של רשימות מסוג אחר, אוסף מפלגות ימין קטנות שכמותו לא נראה מאז 1992. שתי מפלגות חרדיות חדשות, זליכה, פייגלין, ארדן, וינטר, נעם ובמובנים מסוימים גם טרופר, שקורץ לחלק ממצביעי הגוש ב־2022.

נתניהו רואה בשניים את הבעיה האסטרטגית: פייגלין ווינטר. הראשון הוא כלי טיס בלתי מאויש ובלתי נשלט, שריצתו ב־2019 שרפה לימין שלושה מנדטים וגם הפילה את בנט ושקד אל מתחת לאחוז החסימה. אבל מאז הוא נשחק ונחלש.

האתגר המשמעותי יותר הוא וינטר. ביום שלישי הקרוב יודיע התא"ל (מיל') על ריצה לכנסת ברשימה ימנית מובהקת, כזו שתתיישב בדיוק על התפר שבין מצביעי הליכוד והציונות הדתית. הסיכוי שגם וינטר וגם סמוטריץ' יעברו נראה קלוש, והמשמעות היא 100 אלף קולות לפחות שיישרפו כאן או כאן, ויסללו לאיזנקוט את הדרך לראשות הממשלה.

בניגוד לעבר, הפעם לנתניהו אין שליטה על מרכיבי הגוש. הקשר עם וינטר נותק מזמן, ולשכת רה"מ קרועה בשאלה אם וינטר הוא עמית או טורף: אם הוא מביא קולות שאחרת ילכו לליברמן ולאיזנקוט, או שהוא בכלל מתכנן ללכת עם ליברמן ובנט ביום שאחרי. גם הזמן קצר עד כדי חשד. וינטר מתכוון להכריז על המפלגה שבועיים בלבד לפני סגירת הרשימות, כמעט בלי מרווח לפרישה או לחבירה.

הבחירות המקדימות בליכוד כמעט מחקו את הייצוג של הציונות הדתית והותירו את הרשימה כמעט ללא בכירים במערכת הביטחון. לכאורה, וינטר הוא השילוב המושלם: קצין בכיר עם כיפה סרוגה. אבל וינטר מסרב בימים אלה לא רק לחבור למפלגות קיימות, אלא אפילו להיפגש עם פוליטיקאים באותו חדר. מעניין אם וכאשר ייכנס לכנסת, האם יסכים לשבת עם עצמו.