בן-יהודה עורר את העברית לחיים. מי עשה לו את המוות?

רבות נכתב על אליעזר בן־יהודה: ידידים ומכרים, בני משפחה ומעריצים תיארו את דמותו, וגם בני פלוגתא ומתנגדים כתבו עליו, על פועלו ועל חייו. לאחרונה התגלתה עדות מאלפת מ-1970 על בן־יהודה, מפי עוזרו האישי פנחס נאמן, שחי בבית בן־יהודה בירושלים במשך כשנה והיה יד ימינו בעבודה על הכנת "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" ובעריכת העיתון היומי "האור". יותר מ-50 שנה נחה עדות מוקלטת זו בארכיון כאבן שאין לה הופכין, וכעת היא מתפרסמת לראשונה.

פנחס נאמן (1889–1982) היה היסטוריון, מילונאי וסופר. מפסח תרע"ב (1912) היה עוזרו של אליעזר בן־יהודה. ב־1970 ריאיין אותו הבלשן פרופ' אהרן בר־אדון, ושמע מפיו זיכרונות מהחיים בבית בן־יהודה.

בן בית ומעריץ

בריאיון ניכרת ההערצה וההערכה של נאמן לבן־יהודה, שהתמיד בהגשמת חזונו חרף מחלת השחפת שממנה סבל, ולמרות הביקורת העזה שספג בירושלים ומחוצה לה. מדברי נאמן אפשר ללמוד על המסירות של בן־יהודה לתפקיד שהועיד לעצמו, ועל הסביבה החברתית והלשונית שבה פעל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אנו מביאים כאן קטעים מתוך השיחה, דבריו של נאמן שופכים אור על דמותו המורכבת של אליעזר בן־יהודה, מחלוצי התחייה הלאומית והלשונית בארץ ישראל.

"סוף סוף את אשר אני יודע על בן־יהודה, איש לא יכול לדעת. חייתי בביתו. פרסמתי מאמר בעיתון 'הפועל הצעיר', עבודתי הראשונה בספרות בארץ, ובן־יהודה ראה את המאמר הזה, והזמין אותי אליו, והייתי לעוזרו במערכת המילון ובמערכת 'האור'. והייתי בחורון צעיר. ואף על פי כן הוא שוכן בדמי, הוא שוכן בנפשי. ואני רואה אותו סמל לא רק של איש מלומד, של איש המדע. אבל אני ראיתי בו את האיש הישר, התמים, הצנוע, אשר ממית את עצמו באוהלה של תורה.

"15 שנה רצופות עבד על צבירת החומר – אוסף המילים. ואני זוכר יפה כיצד היה עומד על רגל שמאל, רגל ימין נשענת על כיסא, ספר מונח לפניו פתוח על השולחן, והוא מעיין, מדגיש, מעביר קו תחת המילים שהוא מעוניין בהן. בצורה כזאת עבר על פני כמה וכמה ספריות לאומיות, ציבוריות, מהגדולות שבעולם, לרבות גם ספריית הווטיקן ברומא. וצבר אוצר של מילים.

"עשה עבודה כבירה". תיעוד נדיר מהלוויתו של אליעזר בן-יהודה

"שידה הייתה בביתו, והיא הייתה מלאה פתקאות אלה, שבכל פתקה הייתה רק מילה אחת בצירוף מראה המקום. עשרות אלפים פתקאות הוא אסף. במותו השאיר אחריו חומר היולי לכל הא"ב. האיש הזה היה משתמש בעברית, ברוסית, בצרפתית, באנגלית, בגרמנית ובשפות שמיות שונות בעבודתו. הוא היה אדם בעל ידיעות רחבות, בעל תפיסה מרובה, ובעל היקף גדול בעבודתו. הוא הקיף עולם ומלואו".

"15 שנה רצופות עבד על צבירת החומר – אוסף המילים. השידה היתה מלאה פתקאות, שבכל פתקה היתה רק מילה אחת בצירוף מראה המקום. עשרות אלפים פתקאות הוא אסף. במותו השאיר אחריו חומר היולי לכל הא"ב. הוא הקיף עולם ומלואו"

אליעזר בן־יהודה אכן מילא עשרות אלפי פתקאות, שבהן הוא ועוזריו כתבו את ערכי המילון. בראש כל פתקה צוינה מילה, ותחתיה פורטו מובאות - ציטוטים שבהם המילה משובצת. את המובאות הללו ליקט בן־יהודה מכל גנזי הטקסטים העבריים לדורותיהם. הוא השתדל לעיין בכתבי היד הטובים ביותר שיכול היה להשיג, ואומנם נעזר גם בספריות באירופה ובארצות הברית. כרטסת המילון שמורה בארכיון האקדמיה ללשון העברית לצד פריטים נוספים מעיזבונו. וכך מוסיף נאמן לספר על שגרת יומו של בן-יהודה:

"האיש היה קם לעבודתו בוקר בוקר בשעה שש, ועובד עד שתים עשרה בלילה, שמונה עשרה שעות ללא מנוחה, ללא הפסקה. היה לו שולחן גדול בחדרו מעץ אלון. השולחן היה מלא ספרים פתוחים, אבל הוא עצמו היה עומד ליד עמוד. לפניו, על העמוד, היה לוח רקום על קטיפה באותיות נאות, חוטים צבע זהב, היום קצר והמלאכה מרובה.

"אבל הוא היה לא רק עובד בשביל המילון; הוא הלוא היה גם עורך עיתון. ועורך עיתון בימים ההם ובתנאים ההם פירושו היה גם לתרגם את הקטעים מהעיתונות המתקבלת מהחוץ, העיתונות הלועזית. ולתרגם את הטלגרמות שקיבל, וגם לכתוב בעצמו. הן לא היה לו כסף לשלם לסופרים. עיתונים היו מקבלים באוניות, הבאות מחוץ לארץ. ביום רביעי הייתי הולך לדואר ומביא לו ערמה של עיתונים. מהמילון אסור לגזול. זוהי עבודת קודש. אלא כאשר גמר בשתים־עשרה בלילה או נאמר אולי באותו ערב בעשר בלילה עבודת המילון, היה מתיישב בתוך כורסה, ויושב כל הלילה על העיתונים הללו, להוציא את החומר הדרוש לו לעיתון".

בן־יהודה פעל בתחום העיתונות במשך כ-30 שנה: משנת 1884 ועד 1914. מפאת קשיים בהשגת רישיון מהשלטון העות'מאני, נאלץ בן־יהודה להחליף את שם העיתון: בתחילה נקרא העיתון "הצבי", בהמשך "האור" ולבסוף "השקפה". בן־יהודה עסק בכל מלאכות העיתון: כתיבה, הגהה, סידור האותיות, קיפול העיתונים וחלוקתם למנויים. בהדרגה הצטרפו אליו כותבים ירושלמים אחדים וכן משוררים, סופרים ואנשי רוח. בעיתון עסק בן־יהודה בעניינים מקומיים ופנימיים של היישוב היהודי בארץ, חשף ליקויים בסדרי החיים של היהודים בירושלים, והוקיע תופעות חברתיות פגומות. בכך העלה את חמת פרנסי העיר ורבניה, והם התנכלו לו, החרימו אותו ואף גרמו למאסרו בידי השלטונות.

"הייתי בחורון צעיר. ואף על פי כן בן יהודה שוכן בדמי, שוכן בנפשי. ואני רואה אותו סמל לא רק של איש מלומד, של איש המדע. אבל אני ראיתי בו את האיש הישר, התמים, הצנוע, אשר ממית את עצמו באוהלה של תורה"

בן־יהודה הטיף בעיתונו לחידוש הדיבור העברי, והשתמש במדוריו כדי להפיץ את חידושי הלשון שיצר. גם המילה "עיתון" היא חידוש של בן־יהודה; לפני כן שימשו הצירופים "מכתב עִתי", "ספר עִתים", "גיליון לשבועות", "מכתב קורות הימים" ועוד. המילה "עיתונאי" אינה חידוש של בן־יהודה, אך חודשה על סמך "עיתון". לפני המצאתה כונו העיתונאים "סופרים", "כותבים" ו"מן המודיעים". וכל העת, לצד עבודתו העיתונאית, נמשכה מלאכת גיבוש המילון:

"זוהי עבודה שאין לה דוגמה. בייחוד כשמדברים על אדם חולה. הוא לא היה יוצא את ביתו, בלתי אם ביום חג ממשלתי, שחייב היה ללכת לברך את המושל כעורך עיתון. או כשהיה הולך לראות את הספרייה העשירה של הדומיניקנים בירושלים. מלבד זה אני לא ראיתיו יוצא את הבית. הוא גם לא היה מקבל אורחים בביתו, אלא בליל שבת.

"בוקר בוקר, הייתי יוצא לספרייה על שם חזנוביץ' עם מאה פתקאות שבן־יהודה מסר לי, באות שבה הוא עובד. מוסר לספרן, והוא הולך לחפש לי את הספרים. ולכבודו של בן־יהודה, ולכבוד העבודה הכבירה הזאת, הקציאו לי פינה באחד החדרים הפנימיים, ולשם היו מביאים לי את הספרים. אני מחפש את הסימן, הקו של בן־יהודה שהוא העביר תחת המילה הנחוצה.

כמה רחוק הלך בן יהודה? | האזינו ל"הַמְּחַיֶּה" מבית האקדמיה ללשון העברית

"ומה הייתי חייב לעשות? לקרוא את הקטע. את המשפטים הנוגעים להבנת המילה. ולהוציא בשבילו בדיוק נמרץ את הנחוץ להסברת המילה כדי לעמוד על טיבה, על שימושה. אחר הצוהריים הייתי עוסק כבר בעניין המילון, ובערב הייתי חופשי לביתי, לאמור לשבת ולכתוב בעצמי מאמרים בשביל 'האור'".

הספרייה על שם חזנוביץ' היא גלגולה המוקדם של הספרייה הלאומית. בהמשך העריך פנחס נאמן את תפקידו של בן־יהודה במהלך התחייה של הדיבור העברי, ועמד על האתגרים החברתיים שעימם התמודד בן־יהודה בירושלים, בשעה שהפלגים הדתיים בעיר ביקשו להוסיף להתקיים מכספי "החלוקה", ואילו בני העלייה הראשונה שאפו לקדם את המטרות הלאומיות בארץ ישראל:

"אם העברית לא התפתחה בימים ההם במהירות הדרושה, לא בן־יהודה היה אשם בזה. ולא השפעתו היא שהייתה חלשה. אלא מקבלי ההשפעה היו אנשים קשים. בעיר כזאת, אשר הולכים לזרוק את בן־יהודה מהבית שהוא גר שמה בעיר העתיקה. בערב שבת, יום גשם, יום סגריר, משליכים אותו החוצה בטענה שמגיע ממנו שכר דירה ולא שילם; והאמת היא שעושים זאת מפני שהוא כתב נגד החלוקה; בעיר כזאת שהולכים לרגום באבנים את האנשים ההולכים לבית הספר של בכר ללמוד עברית בעברית, אין כל פלא שהלשון העברית לא יכלה להכות שורשים.

"בן־יהודה ראה בלשון העברית אחד הגורמים החיוביים או החיוניים ביותר לתחיית האומה ולתחיית הארץ כולה. בשבילו היה זה יסוד היסודות של הציונות, מה שאיש לפניו לא הדגיש במידה כזאת. ב'שאלה הנכבדה' מדבר בן־יהודה על לשון של האומה כגורם לאומי לא פחות מהמדינה של האומה; לא פחות מארצה של האומה. נוסף על כך: לא הרי האיש הרשום בחברה, ובא פעם בשבוע כדי לשבת שעה-שעתיים עם חבריו ולגמגם עברית, כהרי אדם שהיה מוכן להקריב את חייו, את חיי אשתו ואת חיי בנו, ואת עתידו שכולם ניבאו לו להיות אידיוט, והוא עמד על כך. בלעדי זה אין לבנות משפחה בארץ. משפחה בארץ ישראל חייבת להיות עברית. ובזה שימש דוגמה ומופת לרבים.

"בקנאותו מצד אחד, ובדוגמה החיה שהוא הראה כיצד מביאים לירושלים מהגולה אישה סטודנטית בעלת השכלה אקדמאית, שאיננה יודעת מילה עברית, ומהיום הראשון אינם מדברים איתה אלא עברית בלבד, והיא אחר כך הולכת ונהפכת לסופרת עברית. כמו שהבן, בן־ציון, או איתמר בן־אב"י, היה אחד העיתונאים המהוללים בשפה העברית. הוא שימש דוגמה חיה, והעמיד את הכול לטובת העברית, והעמיד את הכול על תחיית הלשון. נוסף לכך הרי זה ברור שהוא 43 שנים היה גונח דם, ועומד וכותב מילון. מילון כזה איש לא כתב לפניו".

"שאלה נכבדה" הרי היא מאמרו הראשון של בן־יהודה (1879), שבו קרא לחידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל והזכיר גם את תחיית הלשון העברית. כפי שציין נאמן, בן־יהודה לא הסתפק בכתיבת מאמרים אלא הגשים את חזונו הלכה למעשה: עלה לארץ, הקים בית עברי ראשון, וגידל את בנו בן־ציון (לימים: איתמר בן־אב"י) ואת כל ילדיו על טהרת העברית.

ריאיון זה הוא חלק מאוסף ציפורה ואהרן בר־אדון לתולדות תחיית הלשון העברית בדיבור־פה שנמסר לאקדמיה ללשון העברית. ניתן להאזין לקטעים נוספים מן הריאיון באתר האקדמיה.