הבחירות שנערכו בספטמבר 2019 היו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה הציבור נקרא לשוב לקלפיות לאחר שלא הושגה הכרעה. לאחר שבבחירות באפריל זכה גוש הימין ברוב של 65 מנדטים, הציפייה הרווחת היתה שנתניהו יקים ממשלה. למעשה, גוש הימין היה אמור לזכות ב־67 מנדטים לפחות, אבל ריבוי המפלגות, בשילוב "שתיית" המנדטים ברגע האחרון של נתניהו והליכוד, הובילו לכך ש"הימין החדש" בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד (3.22%) ו"זהות" בראשות משה פייגלין (2.78%) לא עברו את אחוז החסימה (3.25%).
למרבה ההפתעה, המשא ומתן הקואליציוני עם ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן לא צלח, ולנתניהו לא היה רוב להקים ממשלה מאחר שלגוש הימין בלעדיה היו 60 מנדטים בלבד. ברגע האחרון נתניהו אף הציע ליו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, שבהנהגתו קרסה המפלגה מ־24 מנדטים בבחירות 2015 לשישה בלבד באפריל 2019, להצטרף לממשלתו ולקבל את תיקי האוצר והביטחון, ואף התחייב בפניו שהממשלה לא תחוקק את פסקת ההתגברות (החוק שיגביל את כוחו של בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת). אולם אף שגבאי רצה מאוד להצטרף לממשלה, ההתנגדות העזה בעבודה לשבת תחת נתניהו הובילה לכישלון המשא ומתן, והכנסת החליטה להתפזר ולערוך בחירות בספטמבר.
בתחילת מערכת הבחירות היה ברור שהקרב המרכזי יהיה שוב בין הליכוד בראשות נתניהו לכחול לבן בהנהגת בני גנץ.
בעוד הבטחת הבחירות המרכזית של נתניהו היתה שאם ינצח הוא מתכוון להחיל ריבונות על בקעת הירדן וצפון ים המלח, הצהיר גנץ על התנגדותו למהלך, ולחלופין קרא לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים. נוסף על כך, שינה גנץ את עמדותיו לגבי המפלגות החרדיות. בעוד בבחירות הקודמות הצהיר שבכוונתו להסכים לכל דרישותיהן ("אעניק להם דף ריק עם חתימתי, והם ימלאו שם מה שהם רוצים"), הפעם אמר גנץ שבכוונתו להקים ממשלת אחדות חילונית, ובכך אימץ את עמדתו של ליברמן, שהצהיר כי ימליץ לנשיא על המועמד שיסכים להקים ממשלת אחדות בהשתתפות הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו.
למודי ניסיון מהבחירות באפריל, בגוש הימין הבינו שיש לבצע איחודים כדי למנוע בזבוז קולות. וכך, בעוד מפלגות כולנו וזהות התמזגו לליכוד, התאחדו מפלגות הציונות הדתית (פרט לעוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר) בחזרה לרשימה אחת, "ימינה", בהובלת איילת שקד. גם בגוש המרכז־שמאל הבינו את כורח המציאות, כאשר העבודה תחת יושב הראש החדש־ישן עמיר פרץ התאחדה עם גשר בראשות אורלי לוי (שלא עברה את אחוז החסימה, עם 1.78% בלבד), ומרצ התאחדה עם מפלגתם החדשה של אהוד ברק ויאיר גולן, "ישראל דמוקרטית", ולרשימה המאוחדת שנקראה "המחנה הדמוקרטי" הצטרפה גם פורשת העבודה סתיו שפיר.
תוצאות הבחירות המחישו ששוב לא הושגה הכרעה בין הגושים. כחול לבן סיימה כמפלגה הגדולה עם 33 מנדטים, אחד יותר מהליכוד, אולם גנץ לא יכול היה להרכיב ממשלת מרכז־שמאל ללא ישראל ביתנו (8) והרשימה המשותפת (13). גם לנתניהו, שהגוש בהובלתו זכה ב־55 מנדטים בלבד - תוצאה מאכזבת לליכוד, שאיבד 300 אלף קולות יחד עם מצביעי כולנו וזהות בבחירות באפריל - לא היתה אפשרות להקים ממשלה ללא ליברמן. המפלגות הקטנות, הן מימין ומשמאל, יכלו להתנחם לפחות שכולן הצליחו להיכנס לכנסת.
לסיכום, בחירות ספטמבר 2019 המחישו את מורכבותה של המערכת הפוליטית הישראלית, לאחר שאף צד לא יכול היה באמת להכריז על ניצחון. יש חשש רב שגם בתום ספירת הקולות בבחירות 2026 נגלה ששוב לא הושגה הכרעה בין הגושים, דבר שעשוי להוביל לקיפאון פוליטי חדש, שיוביל לעוד סדרה מייגעת של מערכות בחירות שלא יתרמו לאחדות בעם.
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה, מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו