איך מוכיחים טבח? משפטי הנוחבה עלולים להיות מסובכים משחשבנו

בשבועות הראשונים שלאחר טבח 7 באוקטובר נדמה היה כי לראיות אין סוף. הגו־פרו של המחבלים, מצלמות האבטחה שתיעדו את הזוועות בזמן אמת, הטלפונים של הרוצחים והאנסים ששידרו בשידורים חיים את פשעי בעליהם ותיעודי הזירה שעשו כוחות הביטחון - יצרו תחושה שהוכחת האשמה תהיה פשוטה למדי. גם בקרב אנשי המקצוע שהחלו לאסוף את החומרים רווח הרושם שמדובר באחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה. "זה ים כל כך גדול", אמרה לי באותם ימים אחת מאוספי החומר המקצועיים, "שהמשימה שלנו תהיה לדוג ממנו את הראיות הדרושות להרשעה בלי לטבוע בו". אלא שהזמן שחלף חשף מציאות הפוכה. כמו צונאמי אדיר שנסוג ומותיר אחריו קרקע חרבה, כך התברר שמתחת לשפע הדיגיטלי והרועש נותרו ערימות של ראיות הרוסות ובלתי קבילות.

קבילות היא שם המשחק. המשפטן האמריקני אלן דרשוביץ אוהב לומר שמדענים מחפשים אמת, פילוסופים מחפשים מוסר, ומשפטנים מחפשים רק דבר אחד - ראיות קבילות. בלעדיהן אין משפט. גם כשברור לכולם שאדם מסוים לקח חלק פעיל בטבח ההמוני, המשפט עדיין דורש להוכיח את "תרומתו" האישית. זה האתגר הגדול ביותר של "האטומיזציה של הרוע" שקרה לנו: פירוק אירוע קטסטרופלי המוני לחלקיקים אינדיבידואליים, כשכל חלקיק מחייב הליך משפטי עצמאי ומבודד.

קחו למשל את הראיות הדיגיטליות. הן, שנתפסו בתחילה כעוגן החקירתי החזק ביותר, מתרסקות לא פעם על סלע האטומיזציה הזה. כדי שסרטון יתקבל בבית המשפט נדרשת שמירה על מה שמכונה "שרשרת תפיסה והעברה של ראיות". הוכחה שאיש לא שינה בו דבר מרגע הצילום. אלא שבעולם שבו קבצים נערכים, מועברים ומופצים מחדש בתוך שברירי שנייה ברשתות החברתיות - זה לא קל. התברר שחלק מהראיות שנאספו בזמן אמת הגיעו מ"מקפצה" שבדרך ולא מהמקור. זו רק דוגמא אחת - ולא החשובה שבהן - לכך שבמעבר ממה שאנו רואים בסמארטפון לאולם הדיונים השפע החזותי המבעית עלול לאבד את תוקפו המשפטי.

גם כשברור לכולם שאדם מסוים לקח חלק פעיל בטבח, המשפט עדיין דורש להוכיח את "תרומתו" האישית. זה האתגר הגדול ביותר של "האטומיזציה של הרוע" שקרה לנו: פירוק אירוע קטסטרופלי המוני לחלקיקים אינדיבידואליים

אם הים הדיגיטלי אכזב כשהוא נסוג, הרי שהקרקע הפורנזית לא הציעה נחמה גדולה יותר. קשה לחלץ ראיות מאזורי כאוס מלחמתי. רבות מהן נשרפו, התערבבו, נחשפו לפגעי מזג אוויר וזוהמו. על המגבלה הטכנולוגית המוכרת הזו נחתה משקולת הכאוס של ימי המלחמה הראשונים. באותן שעות מורטות עצבים איסוף חומרים להליך משפטי עתידי לא עמד בראש מעייניו של איש, ובצדק.

הדחיפות היתה הישרדותית: להדוף את הפולשים ולהציל את החטופים. מלאכת החקירה הקלאסית - זו הדורשת סגירת זירות, שימור דקדקני של רצף החזקה ובדיקות פורנזיות ממושכות - נדחקה, באופן בלתי נמנע, למקום נמוך בסדר העדיפויות. דחיפות זו הותירה זירות טבח רבות לחקירה זמן רב לאחר מכן. כך, למשל, בכביש 232 היו ממצאים רבים שהשימוש בו במשך חודשים ארוכים עד לתחילת החקירה הקשה מאוד על צוותי החקירה המקצועיים למוצאם. כידוע, מים עומדים מעלים עובש.

זה קרה גם בחקירות היומינט. המשימה הראשונה היתה לברר עם הנחקרים אם יש עדיין מחבלים מסתתרים בשטחנו, ובמקביל - מה עלה בגורל החטופים. לאחר מכן עלה לראש הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) איסוף המידע לקראת הכניסה לעזה. חקירת פשעי העבר היתה - ושוב, בצדק - בסוף התור.

אמת, וחסד של אמת

הדילמה החריפה מכולן נגעה לגופות עצמן. יותר מ־1,100 גופות דרשו טיפול בו־בזמן, בשעה שהשטח עדיין היה זירת קרב פעילה. ישראל עמדה בפני בחירה טרגית: המסלול המהיר, שמטרתו זיהוי דחוף והבאה לקבורה; או המסלול הפורנזי האיטי, שהיה מבטיח יותר קבילות ראייתית אך מותיר משפחות רבות בתוך גיהינום של חוסר ודאות במשך חודשים, אם לא למעלה מכך. ישראל - וטוב שכך - בחרה במסלול המהיר והאנושי. מה שנעשה בימים ההם - איתור, זיהוי וקבורה של כמות כזו של חללים בפרק זמן קצר - הוא חסר תקדים בקנה מידה עולמי. אלא שלחסד הזה היה מחיר ראייתי: בגופות רבות לא נבדקה סיבת המוות באופן שיטתי, לא הקפידו על איסוף דגימות פורנזיות לביסוס חשדות לאונס, חלקי גופות של אנשים שונים התערבבו, ולא בודדו שרידי דנ"א שיכולים לקשור פיזית בין מחבל ספציפי לקורבן מסוים. אין כאן שמץ האשמה כלפי מקבלי ההחלטות, שפעלו תחת לחץ בלתי נתפס. גם בדיעבד זה מחיר ראייתי שהיה ראוי לשלם בעד מטרות נאצלות אלה.

אל קו שבר זה הצטרף המכשול המודיעיני. חלק מהידע נאסף ממקורות מודיעיניים "חיים" ומבעבעים, הם או הדומים להם בצורת ההפעלה. חשיפתם עלולה לייבש אותם, גם אם זה נעשה בדלתיים סגורות ולעיני השופטים בלבד. הסיכון גדול מדי. כאן נפער עוד תפר שבין הידיעה להוכחה: מה שהמדינה יודעת בחדרי המודיעין הסגורים לא תואם את מה שהיא מסוגלת להניח על שולחן השופטים. דילמה שנעדרה ממשפטי הנאצים שנערכו אחרי שהמלחמה תמה.

לא כמו אז

הכנסת היתה ערה לכל זה, ולכן קבעה לאחרונה ב"חוק העמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר 2023" ש"בית המשפט רשאי לסטות מדיני הראיות אם שוכנע שהדבר דרוש לבירור האמת ולעשיית צדק, ושאין בכך כדי לפגוע פגיעה ממשית בהגינות ההליך". נוסח זה הועתק למעשה מהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, כשהתקווה היתה שמה שהספיק שם - יספיק גם כאן. אלא שבמשפט אייכמן חנה ארנדט היתה קול בודד כשהטיחה בישראל שמדובר ב"משפט ראווה". הקהילה הבינלאומית הכירה בזוועת השואה ובלגיטימיות המשפט. כיום, מקהלה בינלאומית ענקית מכחישה את עצם הזוועות ואת צדקת השיפוט.

אל מול גלי ההכחשה והשנאה העולמיים, לא בטוח שנכון להשתמש בהקלות החוק החדש. ההגעה אל נמל הבית של הצדק תחייב ראיות שיצליחו להחזיק מים, תרתי משמע. יש גם לא מעטות כאלה שהושגו בזכות אנשים מופלאים מכוחות הביטחון והפרקליטות שלנו. נקווה שזה יספיק.