תיבת ההכחשה: מדוע בוויקיפדיה בערבית מסתירים את טבח 7 באוקטובר?

"אני מגנה את חמאס. כדי שכולם יבינו שאני עומד לצד האזרחים והחפים מפשע. ההתקפות ב־7 באוקטובר היו ברבריות... הן היו.. איך אנסח זאת? הן היו מחרידות, חסרות הבחנה. הם הרגו נשים, ילדים, זקנים. זה לא היה משנה. פגעו במוסדות אזרחיים ובמטרות צבאיות. ומעל כל זה, נראה שזה 'בסדר' לקחת חטופים ולדבר על כך בתור צעד של מלחמה", כך הצהיר לאחרונה יורש העצר הבחרייני וראש הממשלה של הממלכה, סלמאן בן חמד אל־ח'ליפה.

דבריו הדהדו בעולם הערבי. ואפיל אם קרא להפסקת אש מיידית וגינה בחריפות את התקיפות האוויריות של צה"ל, היתה להם משמעות רבה. כי בזמן שבישראל ברור מה התרחש ב־7 באוקטובר - הטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה - בעולם הערבי הכחשת המאורע היא מיינסטרים. אפילו בוויקיפדיה בערבית כפי שנראה בהמשך. ב־24 באוקטובר היתה זו מלכת ירדן ראניה, היא ולא אחרת, שהכחישה את ממדי הרצח בראיון. "ב־CNN דיווחו בתחילת הקונפליקט שילדים נטבחו בקיבוץ ישראלי, וכשקוראים בסיפור לא מוצאים לכך אימות עצמאי", אמרה מבלי להניד עפעף. ההכחשה הזו חוצה את העולם הערבי לשניים.

השבוע הרשות הפלשתינית הצטרפה לעדת המכחישים. במשרד החוץ הפלשתיני עיוותו פרסום ב"הארץ". מסוק שתקף מחבלים ו"ככל הנראה הרג" כמה ממשתתפי המסיבה ברעים (הדברים נמצאים עדיין בתחקור), הפך אצלם ל"מסוקים". ה"ככל הנראה" וה"כמה" נמחקו כלא היו. במקומן הומצא מרכיב חדש בעלילת הדם: מסוקים של חיל האוויר שתקפו ב"התנחלויות" בעוטף. בהמשך ההודעה נמחקה. במשרד טענו כי הדברים "לא הובנו נכון". הם הובנו מצוין. ברשות אימצו את העלילה שהמציאו בכירי חמאס בימים הראשונים לטבח, כשהזוועות בנגב היכו בתדהמה את העולם הנאור וחשפו את פניה של תנועת הטרור. היה זה שקר בוטה, שלפיו חיילים הם אלה שהרגו אזרחים, ולא מחבלי חמאס.

להכחשת הטבח יש מטרה ברורה: לטהר את דמותם של חמאס והפלשתינים מהפשעים שביצעו נגד האנושות. שהרי הזוועות שביצעו תלשו אותם בבת אחת מעמדת הקורבן הנוחה. מנהיגיהם נדרשים לפתע לקבל אחריות כלשהי למצבם, גזירה שהם לא מוכנים לעמוד בה. מבחינתם, האו"ם וישראל אחראיים לחיי העזתים.

מעבר לים

בחשיכה הזו מהדהדים קולות בודדים של גולים ערבים. מקצה מערב הם ניצבים מול מכחישי הטבח. אחד מהם הוא "הנסיך הירוק", מסעב חסן יוסף, בנו של מנהיג חמאס ביו"ש. במשך שנים נחשב למקור של השב"כ, וכיום הוא חי בארה"ב. 

"יש יותר ויותר קולות שקוראים להפסקת אש, אבל המשימה עדיין לא הושלמה", הבהיר כבר בתחילת נובמבר - דברים שמהדהדים היום על רקע המגעים להפסקת האש (הזמנית?). "חמאס עדיין לא איבד את עמדת הכוח שלו. המשמעות של הפסקת אש היא לתת לחמאס לחמוק מעונש על פשעיו. אנחנו לא יכולים לעצור עכשיו".

בצל האיומים של ארגון הטרור החות'י בתימן, נשמע גם קולם של גולים תימנים באירופה. אלה שראו את ארצם נכבשת על ידי מיליציה אסלאמיסטית ואנטישמית, שצמחה בחסות איראנית. "במשך 20 שנה לימדו איתי בתימן שישראל היא האויב שלי", מעיד לואי אחמד, שחי בשווייץ ומבקר בארץ בימים אלה, "יש לה זכות להתקיים".

באחד מסרטוניו הרבים הוא יצא נגד המלך ירדן עבדאללה, שדיבר בקהיר על חשיבותם של חיי הפלשתינים ועל הגבולות של זכויות אדם. "בכל פעם שמנהיג ערבי מדבר על זכויות אדם, אני צוחק. מה אתה יודע על זכויות אדם? אם אתה מבקר את המלך עבדאללה בירדן או לועג לו אז ישימו אותך בכלא (...). למה האנשים האלה מעמידים פנים כאילו 7 באוקטובר לא קרה?" בתגובה לשיגורי הטילים של החות'ים, הביע לואי צער על כך שהם מתעניינים יותר ב"הרג יהודים" מאשר באוכלוסייה שלהם שסובלת מרעב.

מבחינת המצרים הכל מורכב יותר, בין היתר בשל החשש מבריחה המונית של עזתים לצפון סיני. למרות זאת, מוחמד סעד ח'רילה, שחי בגלות בשבדיה, מסביר לי שחמאס אמנם גרוע כמו דאעש, אבל הוא הרבה יותר מסוכן ממנו. מדובר הרי בארגון שזוכה לפופולריות בחוגים מסוימים בעולם ובעזה עצמה. תנועה שמנהלת קשרי חוץ עם מדינות ערביות ומוסלמיות כמו קטאר, שהפכו לבסיס האם שלה.

כמו אחרים הוא מבהיר: "ישראל חייבת לחסל את חמאס, אחרת אירועי 7 באוקטובר יחזרו. מבחינתי זה מובן מאליו שלישראל יש זכות להגן על עצמה. מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא מעשה טרור. חמאס מבהיר שהוא מוכן לבצע פעולות דומות שוב ושוב - בכל פעם שתהיה לו הזדמנות. המטרה שלהם היא לחסל יהודים ולמחוק את מדינת ישראל". ח'רילה, שמתראיין לרוב בתקשורת השבדית ומצדד בישראל, מבהיר לי שזו חובתו במערכה נגד מי "שרוצים להחזיר אותנו לעידן הברבריות".

ועדיין, לצד הזעם על חמאס, מראות החורבן מהמלחמה מעוררים ביקורת חריפה כלפי ישראל. הגולה המצרי וואיל רונאים היה אחד הדוברים הבולטים במחאת האביב הערבי ב־2011. ממקום מושבו בארה"ב הוא מאשים את ישראל ב"אובדן המצפון" וב"הרג אלפי ילדים בעזה", בהתבסס על המידע המתפרסם על ידי חמאס.

עם זאת, את עיקר סרטוניו הוא מקדיש ללעג לראשי תנועת הטרור. כשראשי חמאס - איסמעיל הנייה, חאלד משעל וחליל אל־חיה - ביקרו בקהיר לצורך פגישה עם המודיעין המצרי, רונאים הציע להם להיכנס לעזה כדי להוכיח עד כמה הם גיבורים. באחד מציוציו ברשת X הוא בישר על "חדשות טובות" לאור חיסולו (כנראה) של אחמד ר'נדור, מח"ט צפון הרצועה בחמאס, איש שלטענתו אחראי לעינויים של מאות פלשתינים ואנשי פת"ח.

בשבועיים האחרונים הצהיר רונאים על הקמת "גדודי השאהיד אנואר סאדאת" (הנשיא המצרי המנוח), שפועלים בשם "צבא השלום" ברשת. בפני 2.9 מיליון העוקבים שלו הוא כותב: "חמאס טרוריסטים. נביא האל מוחמד עליו השלום מתבייש בהם. נביא האל אסר הרג ילדים, חטיפת ילדים, הרג זקנים, חטיפת זקנים. הוא אסר אונס. סינוואר הוא פושע שחייב להיענש".

גם דובר ארגון הטרור "אבו עוביידה" עלה על הגריל של רונאים, שתהה מצידו מדוע האיש הזה עדיין מסתיר את פניו בכאפיה, כשבישראל ובעזה מכירים את פניו ויודעים שקוראים לו חז'יפה כחלות.

"עזה אינה וייטנאם"

הביקורת נגד חמאס לא נשמעת רק מעבר לים. הפרשן הכוויתי פהד א־שלימי מקפיד לשלוח עקיצות מדי יום לתנועת הטרור: "זה המסר שלי לחמאס - האם שחררתם את אל־אקצא? האם שחררתם את פלשתין? האם שמרתם על עזה? ההרפתקאות האלה חוזרות על עצמן מאז 2008. עשיתם הפיכה נגד הרשות הלגיטימית הפלשתינית להקמת המדינה שלכם". א־שלימי התייחס לראיון של חאלד משעל, ראש חמאס בחו"ל, שבו טען שהם מוכנים להקריב את אנשיהם כמו בווייטנאם. הפרשן, מתברר, לא השתכנע שמדובר באותה סיטואציה.

"בעזה יש שטח של 360 קמ"ר", מסביר א־שלימי, "אומרים וייטנאם, אבל השטח של צפון וייטנאם במלחמה מול ארה"ב היה 157 אלף קמ"ר! את עזה הפכתם לארץ של הרג. האם אתם מגינים על בתי החולים? האם אתם מגינים על בתי ספר? האם אתם מגינים על הפלשתינים? ביקשתם טילים והתחבאתם במנהרות. אני לא חושב שהשגתם ניצחון גדול אחרי אירועי 7 באוקטובר. אתם הרסתם את העם הפלשתיני, והרסתם את עזה".

כמו אחרים, א־שלימי תוקף את ישראל באותה מידה. השניוּת הזו ניכרת היטב בעיתונות הסעודית. העורך הראשי של העיתון "א־שרק אל־אווסט" למשל, רסאן שרבל, כתב במאמר כך: "כשחמאס פתח ב־7 באוקטובר במתקפת 'מבול אל־אקצא' - התברר מהר מאוד שהוא יצא למלחמה, ולא רק לפעולה צבאית. זה אושר בחדשות הראשוניות בנוגע לזירת המתקפה ולמספר הקורבנות ולבני הערובה. המתקפה היתה רחבה ומסוכנת יותר מעימותים שהתרחשו בין ישראל לחמאס בשני העשורים האחרונים. היה צפוי שישראל תגיב למלחמה במלחמה, בייחוד כשהמכה חשפה את רשלנות מנגנוני הביטחון ואת איטיות התגובה של הצבא".

העורך רומז גם למעורבות זרה, איראנית אולי, ומבקר את חמאס בעקיפין. "מול הנכבה החדשה באדמת עזה, הצופה מהצד מוצא את עצמו מול שאלות כואבות. מי יצר את פעולת 'מבול אל־אקצא' שדרשה שנים של אימונים, מידע, טכניקות והטעיה של המנגנונים הישראליים וכלי הטיס במרחב עזה? האם חמאס מסוגל לקבל בנפרד החלט לצאת למלחמה בסדר גודל כזה? האם בעלי ברית של חמאס אכן הופתעו מהפעולה או רק ממועד הביצוע? האם חמאס הימר שהפעולה תוביל באופן אוטומטי לתרחיש 'המכה הגדולה' ו'חורף של טילים'? האם יחיא סינוואר ומוחמד דף דמיינו שהתגובה הישראלית תהיה פחות אכזרית? האם הם ציפו שהגדה המערבית תבער יותר ממה שבערה ותפרוץ מלחמה אזורית? האם חמאס יסכים לשלם את המחיר של נוכחותו הצבאית בעזה כדי לחדש את פתרון שתי המדינות?"

שרבל לא מציג תשובות לשאלות הללו. הוא כן מאשים בהמשך את ראש הממשלה בנימין נתניהו. "חמאס לא היה מצליח לשחרר את 'המבול' אם גורמים אחרים לא היו משתתפים בייצור שלו - וכמובן בלי להתכוון לכך (...) אפשר גם לומר שישראל שמחה על הפילוג בין עזה לגדה. היא ראתה בהחלשת הרשות הפלשתינית של הנשיא מחמוד עבאס מטרה אסטרטגית - גם אם היא הובילה לחיזוק השפעת הפלגים בעזה. אולי את התרומה הבולטת ביותר לאווירה של 'המבול' תרם בנימין נתניהו, ובמיוחד ממשלתו המטופשת, שצעדה בדרך האופציות האובדניות".

שכתוב העבר

שופרות התעמולה של חמאס לא נותרים אדישים לביקורת. בדיונים ברשתות החברתיות תוהים התועמלנים מעזה מדוע "הזבובים האלקטרוניים" תוקפים את "ההתנגדות הפלשתינית". התשובות מבדחות עד כאב: "הם מקנאים בלוחמי ההתנגדות", "הם מנסים לפצות על הגבריות שלהם". אחרים טווים בדמיונם עלילות על "המוסד הישראלי שמפיץ זבובים אלקטרוניים ומפרסם בחשבונות מזויפים כדי לעורר פִתנה (מלחמת אחים)". אצל חלקם ניכרת בין השורות ההבנה שחמאס נותר לבד, חרף החזית הצפונית של חיזבאללה והשיגורים של החות'ים.

מוטיב ההכחשה עובר כחוט השני בכל אמירה או משפט. הם מכחישים את הטבח, מכחישים את הימצאות מפקדות חמאס מתחת לבתי חולים, מכחישים את התקדמותם של כוחות צה"ל בלב העיר עזה. טביעת האצבע שלהם ניכרת אפילו בוויקיפדיה בערבית - מקור המידע הכי זמין ברשת. בערכים על מעשי הטבח בבארי ובכפר עזה למשל, אין עמודים בשפה הערבית. וזה בפלטפורמה שאמורה להיות אובייקטיבית וחסרת פניות.

בדף הערך על המתקפה, לצד ציטוטים נרחבים של ראש הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד דף ודובר הארגון כחלות, אין אזכור למעשי הטבח בדרום. מספר ההרוגים הישראלים מוצג בצד ללא הקשר. כאילו בלעה אותם האדמה. מנגד, דווקא ישראל היא זו שמואשמת בשורה של "מעשי טבח" ברצועת עזה.

ההרגשה היא של ממד מקביל. כל חצי עובדה הופכת לאמת. כך קרה השבוע כשראש הממשלה לשעבר אהוד ברק אמר לרשת CNN כי לפני כמה עשורים ישראל בנתה "בונקרים" מתחת לבית החולים שיפא. ברק התכוון כנראה לקומת תת־קרקע, שנבנתה בשנות ה־80 במסגרת עבודות השיפוצים. הוא גם ציין שהמקום שימש בתור "צומת למנהרות", אבל ברשתות הערביות הפכו את דבריו להודאה בכך שישראל - היא־היא זו שבנתה מנהרות מתחת למתחם הרפואי.

תיבת התהודה הזו לא מוגבלת לרשתות החברתיות. היא מזינה ומוזנת על ידי ערוץ אל־ג'זירה, שמתווך למרבית העולם הערבי את המלחמה. "הרוב מזדהים עם הפלשתינים בעקבות הסצנות הגרפיות שהם צופים בהן באל־ג'זירה 24/7", אומר לי תושב מרוקו. ואכן, כל מי שייכנס לשידור החי באינטרנט, ייתקל במראות מחרידים של פצועים והרוגים בעזה, חלקם ילדים. באולפן מדברים בדרך כלל מנחים חלקלקים שמזילים דמעות תנין. הרי קטאר שמפעילה את הערוץ פיטמה את המפלצת החמאסית שהובילה לחורבן הזה.

המרוקאים נגד חאלד משעל

לבן שיחי ממרוקו חשוב לציין שרק מעטים בממלכה בחרו לצאת לרחובות: "ההפגנות נשלטות על ידי חברים וחסידים של הארגונים האסלאמיסטיים והשמאל הרדיקלי. הן קולניות מאוד, אבל מייצגות אחוזים בודדים". כך או אחרת, נראה שמכונת הרעל האדירה שהופעלה נגד ישראל מעוררת הזדהות עם האוכלוסייה בעזה ושנאה כלפי ישראל, אבל לא מצליחה במשימתה העיקרית: לחולל כאוס במזרח התיכון סטייל "האביב הערבי". 

המגמה הזו מובילה לאירועים שספק אם היו מתרחשים בשנים עברו. רק בתחילת השבוע, שיחת וידאו של בכיר חמאס חאלד משעל עם קהל מרוקאי התהפכה על ראשה של תנועת הטרור. האירוע אורגן על ידי אחד הגופים של מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמיסטית, שבבחירות האחרונות הובסה ונשלחה לאופוזיציה. אלא שהפנייה של משעל למרוקאים וקריאתו לניתוק היחסים עם ישראל עוררו גל של זעם ברשתות החברתיות. דבריו התפרשו בתור עלבון חמור, ואף הסתה למרד נגד בית המלוכה המרוקאי.

אחד הגולשים הגיב: "אתם רואים את האיש הזה? ראש הנחש! מרוקו היא קו אדום. מלך מרוקו הוא קו אדום. משפחת המלוכה היא קו אדום". הם הוקיעו את החוצפה שהפגין, וההאשטאג "רק המלך נואם בפני המרוקאים" חרך את הרשת. הרי זה זמן רב שלבית המלוכה ברבאט יש אינטרס ברור בשימור היחסים: ההכרה בסהרה המערבית.

אין זה מקרה שרק לפני כמה שבועות העריכה עיתונאית מרוקאית בראיון לערוץ i24News כי ברבאט לא מתכוונים לבטל את היחסים. "אני מאמינה שהיחסים שונים ממה שהיו לפני האינתיפאדה השנייה (כשכונן קשר לראשונה). כיום הקשרים הרבה יותר חזקים, מכיוון שמרוקו וישראל הסכימו לחזק את יחסיהן הצבאיים והביטחוניים. כך שברגע שהמלחמה תיגמר - יחסי מרוקו עם ישראל יחזרו לשגרה".

ואולם, גם מרוקו היא עדות מצוינת לדילמה של מדינות ערב. הסנטימנט עם עזה, האינטרס עם ישראל.