אם יש מישהו מבין אזרחי ישראל שרעיון "המדינה הפלסטינית" או "פתרון שתי המדינות" מעורר בו צמרמורת, בעיקר מאז 7 באוקטובר - הוא יכול להירגע. אף פוליטיקאי לא חושב אפילו על מדינה פלסטינית. ממש לא. בטח לא לפני הבחירות. לא בגלל שהרעיון הפלסטיני לא עוסק במדינה לפלסטינים אלא בהשמדת מדינת ישראל, אלא כי חתירה למדינה כזאת היא רעל בקלפי.
כך נמנעים כל מועמדי האופוזיציה הנוכחית משימוש במושג המפורש בכל הנוגע לעיסוק בוגר בסוגיה, תוך השארת פתח מילוט לחתירה אליה. כמובן, לא בעתיד הנראה לעין, כי יש חשש שבעבר הנראה לעין - אנשים עוד זוכרים מה קרה בעזה אחרי ההתנתקות, ויש מצב שלא יצביעו למועמד שעדיין מתעקש על עצמאות פלסטינית במרחק מטרים ספורים מהגבול.
כולם מתנגדים ל"מדינה פלסטינית", אך לא נרתעים משימוש במונחים כמו "היפרדות מדינית", או "אוטונומיה", וכולם מתנגדים ל"סיפוח שטחים" חדשים מצד ישראל. ולמה להתנגד לסיפוח שטחים אם לא תקום מדינה פלסטינית? כדי להשאיר את הדלת פתוחה. שהרי סיפוח שטחים מצד ישראל יסתום את הגולל על התקווה הפלסטינית להשתלט על שטחים שלא נמצאים כרגע בשליטתם.
מכבסת מילים אינה עניין חדש. אפילו אריאל שרון קרא ליציאה מעזה "התנתקות". כאילו נמתח מרחק ממשי בין יישובי עוטף עזה לבין החמאסניקים מבית חאנון אחרי פינוי היישובים. מתברר שאפשר להתנתק ובו בזמן להישאר בדיוק באותו המקום, אבל להעמיד פנים כאילו מגדל התצפית מול מושב נתיב העשרה הוא בסך הכל פרובוקציה, גם אחרי שהעזתים תלו עליו שלט "השמדתכם מתקרבת". הם התכוונו ברצינות, אבל הלו - התנתקנו, אז לא יקרה.
ההתנתקות האמיתית בוצעה אחרי 7 באוקטובר, ומדובר בהתנתקות פסיכולוגית שביצעו ישראלים מסוימים: ניתוק דמיוני בין המהות העזתית למהות הרש"פית ביהודה ושומרון. הם לא כמותם. איתם אפשר לעבוד. הם לא מתכננים 7 באוקטובר משלהם.
רעיון הרשות הפלסטינית והפוטנציאל המדיני החיובי שלה נתמך בישראל לא בהכרח על ידי המוני בית ישראל, אלא על ידי תועפות של כסף זר - בעיקר ממדינות אירופה בפני עצמן ומטעם האיחוד האירופי. הכסף הזה מתייצב בבית המשפט העליון וזוכה שם לאהדה מטעם שופטים שהם שמאלנים הרבה יותר מהממוצע באוכלוסייה.
בשנת 2018 הוגשה לבג"ץ עתירה בנוגע להוראות הפתיחה באש בזמן "צעדות השיבה" ליד גדר עזה. העותרים היו מה שנקרא "ארגוני זכויות אדם", שעיקר תקציבם מגיע מתורמים מוסדיים, מדינתיים ופרטיים מחו"ל. בג"ץ "דחה" את העתירה, אחרי שדרש מצה"ל להתייחס להסתערות על הגדר כאל הפגנה, וצה"ל הבטיח לכוון לרגליים. זו רק דוגמה אחת. בכל העתירות שמתערבות במדיניות חוץ, הגירה וביטחון של ישראל - מעורבים אינטרסים זרים, שמנוגדים לעמדה הישראלית הרשמית וגם לזו העממית.
אין לחשוד בישראלים שעובדים בארגונים הללו כי הכסף הוא זה שמסנוור את עיניהם. ייתכן שהסיבה עמוקה יותר. המעורבות הזרה מחזקת רגש שקיים בהם ממילא: הזדהות עם מצוקת הפלסטינים (אמיתית, מדומיינת, או התוצאה של סירובם להניח את נשקם) ואולי - רק אולי - תחושה נעימה שישראל היא חלק ממשפחת העמים הנורמליים, אלה שלא צריכים לקום כל בוקר לאויב חדש. והעמים המתוקנים הללו רק מנסים לחבק את ישראל ולהרים אותה למעלתם.
אם השנאה הפלסטינית כלפי ישראל נובעת בסך הכל ממחלוקת על קו הגבול - הרי שרטוט קו גבול כזה יאפשר לישראל חיים שבהם רק בעיות נורמליות של עמים נורמליים: יוקר המחיה, שירותי רווחה וזכויות נשים ולהט"בים
והשאיפה לנורמליות היא זו ששומרת את רעיון "המדינה הפלסטינית" בחיים, גם אם בכסות נעימה יותר לאוזן. שהרי אם השנאה הפלסטינית כלפי ישראל נובעת בסך הכל ממחלוקת על קו הגבול - הרי שרטוט קו גבול כזה יאפשר למדינת ישראל חיים שיש בהם רק בעיות נורמליות של עמים נורמליים: יוקר המחיה, שירותי רווחה וזכויות נשים ולהט"בים. מארז הבעיות הרגיל של מדינות שאין בהן גיוס חובה ושירות מילואים. ואויב.
וזו התקווה שפועמת בלבבות אנשים שמצביעים למחנות השינוי, והתיקון, והפיוס, אלה שנלחמים על הגמוניית מערכת המשפט, ונגד שחיתות, ונגד הנאשם שמתבצר בכיסאו למען תועלתו האישית. וזו הסיבה שבגללה פרויקט "אלימות המתנחלים", שנולד גם הוא בחסות ובמימון האיחוד האירופי - מוצא לעצמו מקום מרכזי בשיח.
בעיני ישראלים מסוימים, אפשר לצייר את מתיישבי יהודה ושומרון לא רק כציבור אלים ופורע חוק (הם לא), אלא בעיקר כמכשול ל"שלום". שהרי הם מתעקשים לתפוס שטחים שאלמלא הם - היו נתפסים על ידי הרשות הפלסטינית.
תוכנית סלאם פיאד, ראש ממשלת הרש"פ לשעבר, מנסה מאז 2009 לעשות את מה שישראל נזכרה לעשות באיחור גדול: לקבוע עובדות בשטח בכל שטחי A,B ו־C. לא לחכות להבשלה של הסכמי אוסלו, שהם בסך הכל דחייה של הקמת מדינה פלסטינית. ודאי שתוכנית פיאד נתמכת במיליארדי דולרים על ידי האיחוד האירופי.
במוחם של שוחרי הנורמליות, המהלך יכול להיתפס כחקלאות פלסטינית תמימה, ארצית, אזרחית. אבל מדובר בסיפוח זוחל, עם הסכם או בלעדיו. ולכן כל חווה, כל נקודת יישוב חדשה של יהודים, מעכבת את המימוש המיוחל של החלום הגדול: ישות פלסטינית שאפשר לחיות לצידה, וכך ישראל תוכל סוף־סוף להשתחרר ממעטפת השנאה הרצחנית שמכוונת אליה עוד לפני היווסדה. כדי שתתבטל הסיבה (הדמיונית) לאנטישמיות המודרנית. כדי שנוכל להיות מדינה רגילה. כמו שבדיה, רק בעברית.
גדי איזנקוט יכול לומר שרעיון המדינה הפלסטינית הוא "לא רלוונטי". יאיר גולן יכול לקרוא לזה "היפרדות". ליברמן יכול להתנגד בתוקף - ואז לחבור לממשלה בתמיכת האחים המוסלמים. הוא כבר עשה את זה. כל אחד מהם בדרכו רוצה לחלץ את השלטון מהימין כדי להקים שבדיה בעברית. לא הם ולא מצביעיהם מוכנים להתמודד עם העובדה הלא־נעימה שלעולם לא נצליח להגשים את החלום. אנחנו יהודים. או שנהיה ישראל יהודית, בעברית - או שלא נהיה בכלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו