מהר עיבל ועד ירושלים: סוד קיומה של האומה היהודית

1

נדודי העם הסתיימו בחומש במדבר. ספר דברים עומד אפוא בסימן הכניסה לארץ, כיבושה וההתנחלות בה. "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", סופה של הפתיחה הזאת יגיע בפרשת "כי תבוא". עכשיו נקבע העיקרון (הדמוקרטי?) של הבחירה החופשית: הדבר תלוי בבחירתכם. לכן אמרו חכמינו לפני כאלפיים שנה: "'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב', אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה". בניית הממלכה אינה נשענת על כפייה אלא על בחירה עקרונית לקיים את החוקה. היחידים נדרשים לציית לחוקים ולכללים שהרוב קבע, אבל מצב האומה תלוי בבחירתה הכללית.

2

לשם כך נדרשת כריתת ברית לא רק בסיני, אלא גם בכניסתם לארץ, מעין חוזה או הסכם הבנות שמתמקד בעיקר באפשרות הפרת הברית, שזו משמעות ריבוי הקללות על פני הברכות. לכן הברית תתקיים בהר הקללה, הוא עֵיבָל, ומשה מספק נקודות ציון מפורטות להגעה: "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ (מערב, היכן שהשמש שוקעת) בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה (הכנענים ישבו בדרכי המסחר בצד המזרחי והמערבי של הארץ, בעוד שהאמורי היה כינוי ליושבי ההר) מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה". ואכן, הארכיאולוג אדם זרטל מצא מזבח ישראלי בהר עיבל שהיה גנוז ב"שמיכת אבנים" יותר משלושת אלפי שנים. כתבתי עליו בפרשת "צו".   

3

משה חושש מהיסחפות העם הצעיר אחר התרבויות העתיקות. הוא חוזר על החוקה שקיבלו בסיני, ומצווה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם - אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם - אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן". פולחן עמי האזור היה בראש ההרים או בתחתית הגיאיות. פולחן בני ישראל נבדל מהם: לא למעלה ולא למטה, אלא בכתף ההר. ירושלים "הרים סביב לה", גבוהים ממנה. גם מקום המזבח שמצא זרטל בעיבל נמצא בכתפו, בשני שלישים מגובה ההר, וכך גם הגלגלים שהיו מקומות הכינוס הקדומים של הישראלים. ביעור העבודה הזרה ייעשה לאחר הירושה ("אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם"), כלומר לאחר המלחמה הלאומית לכיבוש הארץ. אז יש לדאוג גם לתרבות ולתוכן החיים בארץ החדשה.

בניגוד לפיזור מקומות הפולחן של עובדי האלילים, עם ההתבססות של בני ישראל בארץ, הם מרכזים את עבודת האל היחיד במקום אחד. לוּ היינו "דת", מה היה משנה היכן האדם עובד את אלוהיו. אבל האמונה הישראלית מעוגנת בתפיסה לאומית של ממלכה (או מדינה) המיישמת את רעיונות הנצח בכל תחומי החיים. וכשם שיש בירה אחת, כך יש מקדש אחד שאליו העם עולה לראות ולהיראות.

4

בזמן שמשה אומר את הדברים, ירושלים אינה ידועה עדיין. הוא מדגיש ארבע פעמים שמקום השכינה, הפולחן והעלייה לרגל ייבחר בהמשך: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה".

המקום ייבָּחר "מכל שבטיכם", מעין תמצית של הפסיפס השבטי והחברתי של העם. ירושלים נמצאת בנחלת בנימין, על גבול שבט יהודה. מצפון שוכנת נחלת אפרים (שבטי הצפון); ממזרח - נחלת ראובן, וממערב - נחלת דן. הרב יואל בן נון הראה שאלו היו השבטים שהקיפו את המשכן במדבר. בנימין הוא היחיד שנולד בארץ, הצבר, היסוד העמוק בזהותנו, שגם בגלויותנו שמר על גחלת השייכות לארץ והבטיח שיום אחד נשוב הביתה. לכן אין לו גבול עם עמים זרים אלא מוקף בשבטי ישראל.

לא בכדי נמצאת הבירה שבחר דוד בין יהודה לבנימין; ירושלים מבטאת את הפיוס בין (בני) רחל ו(בני) לאה וההבנה שהאומה זקוקה לשתיהן כדי לבנות ולהיבנות. מקום שרק ישראל מקיפים אותו ואינו גובל בעמים זרים או בתרבויות אליליות הוא אכן מקום השכינה. וכך נאמר בברכת משה: "לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". היכן שוכן האל וחופף עליו, כביכול? "בין כתפיו" של בנימין. הר הבית אינו ההר הגבוה ביותר בירושלים.

5

עם ההתבססות בארץ ושגרת החיים, תיווצר שכבת הנהגה לאומית ורוחנית, אליטה חברתית שתוביל את העם בכל דור. במדבר, משה ריכז את ההנהגה השלטונית. כמו אב מסור, הוא חושש שצאצאיו ייסחפו אחרי נביאי שקר ומנהיגים לא ראויים, ויושפעו מקבוצות המייצרות לחץ חברתי. אלה מבקשים להטות את העם להתרחק מחוקת הנצח שקיבל בסיני. הסכנה יכולה לבוא מאיש רוח או נביא שקר: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם... אֲשֶׁר דִּבֶּר... נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים"; גם מהסביבה הקרובה: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ... אוֹ רֵעֲךָ... נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים"; ואפילו מצד חוגים חברתיים ומוסדות בערים חשובות: "כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ... יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם".

עם ההתבססות בארץ ושגרת החיים, תיווצר שכבת הנהגה לאומית ורוחנית, עלית חברתית שתוביל את העם בכל דור. משה חושש שצאצאיו ייסחפו אחרי נביאי שקר ומנהיגים לא ראויים, ויושפעו מקבוצות המייצרות לחץ חברתי ומבקשות להטות את העם להתרחק מחוקת הנצח שקיבל בסיני. הבחירה בעם אינה פריבילגיה אלא קבלת חובות ואחריות

המסורת העתיקה של עמנו טיפחה את תרבות הוויכוח. אנחנו עם המתווכח עם אלוהיו, מאז שמייסד האומה התווכח עם האל על גורלה של סדום. במדבר התווכחנו עם משה ולא קיבלנו כל דבר כמובן מאליו. גם במקרים האלה, למרות הלחץ החברתי והטיעונים הסדורים ופיתויי התרבות הזרה, חובה להיאבק בסחף. זה התנאי לשבתנו לבטח בארץ.

6

מדוע? "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם", ולכן "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". המנהג השיעי בחג העשורא, למשל, הוא להתגודד, לחתוך את הבשר עד זוב דם כאות אבל על מות יורשו של מוחמד, חוסיין בן עלי, בקרב כרבלא (אוקטובר 680). זה מנהג ידוע בעולם העתיק בקרב דתות זרות (השוו עם סיפור נביאי הבעל בהר הכרמל שהתגודדו בחרבות "עד שפוך דם עליהם"), אבל הוא אינו דתי בלבד,  אלא נועד לבדל משאר העמים: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה... וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

הבחירה בעם ישראל אינה פריבילגיה, אלא מלווה בקבלת אחריות ובחובות שנועדו לחזק את תודעת הבחירה, שמשמעה שליחות אוניברסלית לעמי העולם, כפי שנאמר לאברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (אומות העולם)". כך יש להבין את המשך הפרשה העוסק בפיקוח על המאכלים: "לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ". יש לנו ייעוד היסטורי, וכדי לשמור עליו, תורת משה מקיפה את העם בסייגים וגדרות המזכירים לו את זהותו.

אם נתמיד בזה, מבטיח משה, נוכל לצלוח את האתגרים האדירים ביותר שעמדו אי פעם בפני אומה כלשהי. והנביא ישעיה בהפטרה מנחם אותנו מירושלים של המאה ה-8 לפנה"ס בהבטחה: "כׇּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ - לֹא יִצְלָח, וְכׇל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט – תַּרְשִׁיעִי". אויבינו לא יוכלו לנו בשדה הקרב וגם לא במשפט העמים ובתעמולה האנטישמית ארוכת השנים נגדנו. בעינינו ראינו.