אש שלא תכבה: החידוש ההיסטורי של תקופתנו בארץ ישראל

1

במקורותינו הקדומים הקורבן אינו המסכן שנפגע ונפל טרף לחזקים ממנו אלא מה שמקרב את האדם לאחר שחטא, כלומר לאחר שהחטיא את המרחק הנכון בינו לבין האל. הוא לא רק התרחק ונפל לתהומות מוסריים; לעתים התקרב יותר מדי ונשרף באש הלהט הדתי והקנאות. הקורבן מסדיר את מה שהשתבש ביחס בין האדם לאל. "וכל קרבן, לשון קריבה ואחדות" אמר הרמב"ן במאה ה-13.

עוד מלמד הקורבן המקראי, שכדי לתקן מה שקלקלנו, יש לעשות מעשה, "לשלם מחיר". וכבר דיברנו על כך שחירות הרוח דורשת נכונות לשלם מחיר. ומחירות הרוח לחירות הלאומית. לוחמינו אינם קורבנות חלילה; הם יצאו בדעה צלולה להגן על העם ומסרו ("הקריבו") את נפשם על חירותו.

2

בתפיסה מטריאליסטית של אינטרסים ודרישת הטוב הפרטי, קשה לחשוב על טובת הכלל, לא כל שכן על נצחיות האומה לעומת פרטיה. לכן המצווה: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". העולה נשרפת כולה על המזבח ללא שיורים, וכך מסירות האדם המלאה כלפי ערכיו, האידיאלים הנשגבים, העם והארץ. האש הבוערת במזבח דורשת אספקת עצים קבועה. גם האש הפנימית באדם דורשת לימוד מתמיד ונאמנות לרעיון, כדי לחשוב מעבר לעצמו ולפעול לטובת הכלל.

ועוד למדנו אמת היסטורית מהפסוק: יהודים עלו על מוקד מזבח אמונתם לאורך הלילה הגדול של גלותנו. הם היו מוכנים לשלם את מחיר אמונתם ובלבד שישמרו על רצף הדורות, עד לבוקר גאולתנו ושיבתנו ארצה. יהודים מתו על קידוש השם בהיסטוריה הארוכה שלנו; זה היה קורבנם. בישראל העצמאית מסירות הנפש של הפרטים נועדה להחיות את העם. בגלות לא יכולנו להגן על עצמנו, ועכשיו אנו משיבים מלחמה שערה ומכים בצוררינו מכות אנושות. זה החידוש ההיסטורי הגדול של תקופתנו. יתרה מזו: לאחר כישלון הקונספציה הישנה למדנו: איננו פועלים רק אם פגעו בנו; הרי למדנו, שהאיומים וההכנות לפיגועים מתממשים לבסוף, לכן אנו פוגעים גם במי שמתכוון לפגוע בנו. אסור לשכוח את שנות המלחמה האלה ולהתקרר; הלקח העולה מהן חייב לבעור תמיד: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה".

בגלות לא יכולנו להגן על עצמנו, ועכשיו אנו משיבים מלחמה ומכים בצוררינו מכות אנושות, אפילו בתגובה לאיומיהם. זה החידוש ההיסטורי של תקופתנו. אסור לשכוח את שנות המלחמה האלה ולהתקרר; הלקח העולה מהן חייב לבעור תמיד: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה"

3

מזבח העולה מתואר בספר שמות: " רָבוּעַ יִהְיֶה... מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו... וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר (לשון כברה, מסננת) מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת... וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה... נְבוּב לֻחֹת (חלול) תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ". המזבח היה רבוע, בעל קרנות וחלול (מילאו אותו אדמה בזמן החניה). הכרכוב נקרא בלשון חכמינו "סובב", משום שהוא מקיף את המזבח וחלק מהעבודות מתבצע עליו. ועוד דרישה: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" - העלייה לראש המזבח לשם הקרבת הקורבן, חייבת להיעשות בכבש ולא באמצעות מדרגות. בניגוד למזבחות בעת הקדומה, זה סימן היכר ברור למזבח ישראלי.

בספר דברים משה נותן נקודות ציון גיאוגרפיות מדויקות ומצווה לכרות בארץ ישראל ברית דומה לברית סיני: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ... בְּהַר עֵיבָל... וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים... וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת". המטרה ברורה: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ". הברית הלאומית ("נהיית לעם") נכרתת עם אלוהי ישראל מייד בתחילת ההתנחלות בארץ.

4

יישום הדברים מתואר בספר יהושע: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל... מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת... וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת". לפני כן, היה על העם לחצות את הירדן ולהיכנס אל הארץ המובטחת כדי להחל בכיבושה וביישובה:  "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ". התאריך של העלייה הראשונה שלנו כעם ולא רק כיחידים היה אפוא בי' בניסן, שחל בדיוק השבת.

ניסן אינו אפוא רק חודש הולדתנו הלאומי שבו יצאנו ממצרים, אלא גם החודש שבו נכנסנו לארץ והשלמנו את המהלך שתואר למשה בתחילת הדרך: יציאה ממצרים, קבלת קונסטיטוציה (תורה) וכניסה לארץ לשם הקמת ממלכה. לאחר שהקימו את האתר בהר עיבל, נכנס העם בברית: "וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח". הטקס היה מעין "דמוקרטיה ישירה", שכן נכחו בו כולם: "כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם".

הברית שנכרתה בהר עיבל מאוחר יותר, לוותה בהקרבת עולות לאלוהי ישראל, כדי לחתום את הלאומיות הישראלית בחותם הקודש, ולהצביע על הכיוון שליווה אותנו מאז ועד היום: כדי לזכות בארץ, נידרש להקריב את עצמנו – כל אחד במקומו – במלחמה, בהתיישבות, במדע, בתרבות ובאהלה של תורה.

5

במשך מאות שנים חיפשו את המזבח, עד שהגיע הארכיאולוג אדם זרטל ז"ל. הוא מצא בהר ערמת אבנים גדולה ששימשה לגניזת אתר המזבח לאחר הפסקת הפעילות שם. ישראלים עברו משם לשילה ששימשה בירה לשבטי ישראל בתקופה הקדם-מלוכנית, עד למעבר לירושלים בתקופת דוד והפיכתה לבירתנו הנצחית. במקום נמצאה כמות עצומה של חרסים, כמעט כולם מתקופת הברזל הראשונה, זמן התנחלות שבטי ישראל בכנען (מאות 13 עד 11 לפנה"ס).

ההוראה המקראית היתה לבנות את המזבח "בהר עיבל", לא עליו ולא בתחתיתו. ואכן, המזבח נמצא במדרגה השלישית (כ-800 מטר) מהפסגה (940 מטר). הוא הוקם בפינתו של עמק רחב ממדים, אמפיתיאטרון טבעי בעל אקוסטיקה מצוינת, שאפשר להעמיד בו המון רב.

6

כשהוסרה שכבת האבן, התגלה מבנה או במה רבועה בגובה ארבעה מטרים. משלושת צדדיו התחתונים בלטה מרפסת (כרכוב) בגובה שני מטרים. המבנה היה חלול ובו שכבה בת מטר וחצי של אפר נקי שהכיל כ-900 עצמות חרוכות. חריכת עצמות אינה מעידה על אכילה אלא מתרחשת במקרה של קורבן השורף הכל, כלומר עולה. העצמות נבדקו בידי זואו-ארכיאולוגית, וכולן השתייכו לזכרים בני כשנה מארבעה סוגים: עזים, צאן, בקר ויחמורים. גם היחמור הוא בהמה כשרה.

אל הבמה עולה כבש כפול (ולא מדרגות). הכבש הראשי מגיע אל ראש הבמה, לשם העלו את הקורבן לאש.  הכבש המשני עלה אל ה"מרפסות", כלומר אל ה"סובב", לשם המשך העבודות (זריקת הדם ועוד). בחפירות נמצאו שתי חרפושיות (חותמות) מצריות מתקופת רעמסס השני (המחצית השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס).

כשבוחנים את צורת המזבח בבית שני, כפי שמתואר במשנה (מסכת מידות), למדים שהמבנה בעיבל הוא מזבח העולה הישראלי המקורי, אבטיפוס למזבחות שבאו אחריו, דרישת שלום מאבותינו הקדמונים. ומכוחה של עולת התמיד בפרשתנו, דרך מזבחות העולה בעיבל, שילה וירושלים, שמרנו על הציווי לשמור על אש התמיד בתוכנו, והיא מצדה שמרה על קיומנו בלילה הארוך של גלותנו, עד לתקומתנו.