לאורך עשורים, האקסיומה הפוליטית ברחוב החרדי נשענה על עמוד תווך יצוק אחד: "ועשית ככל אשר יורוך". הצבעה בקלפי מעולם לא נתפסה כעניין של מצע אידיאולוגי או בחירה דמוקרטית אישית, אלא כאקט של ציות מוחלט לגדולי הדור, המהווה כרטיס כניסה למחנה. אך כעת, במקביל לממסד הוותיק והבטוח בעצמו, רוחשת תנועה שמבקשת לקרוא תיגר על הבלעדיות הזו ולהציע מודל אלטרנטיבי.
במערכת הפוליטית החרדית פועלות כיום שתי סיעות מרכזיות, המורכבות משלוש מפלגות שונות: סיעת ש"ס היא מפלגה עצמאית בראשות ח"כ אריה דרעי. מעל ההנהגה הפוליטית ניצבת מועצת חכמי התורה, שמשמשת הסמכות הרוחנית העליונה של המפלגה ושמכריעה בסוגיות עקרוניות, בקביעת עמדותיה ובהחלטותיה הפוליטיות.
סיעת יהדות התורה מורכבת משתי מפלגות: אגודת ישראל ודגל התורה. בראשות אגודת ישראל עומד ח"כ יצחק גולדקנופף, ומעליו מועצת גדולי התורה, המהווה את הסמכות הרוחנית העליונה של המפלגה. בראשות דגל התורה עומד ח"כ משה גפני, ומעליו ניצבים רבני דגל התורה, המכוונים את דרכה ומקבלים את ההכרעות המרכזיות.
אבל כעת נושבות רוחות של שינוי. במערכת הבחירות הנוכחית ישנן שלוש התארגנויות פוליטיות אופוזיציוניות - "הציבור החרדי", "הקהל" ו"אחי" - שמנסות לפלס כעת את דרכן לזירה הארצית, לאחר טבילת אש ראשונה בפוליטיקה המקומית. אף אחת מהן לא נהנית מגיבוי של מנהיגי המיינסטרים החרדי, ואחת מהן אפילו מונהגת על ידי רב שמעליו מרחפת עננה פלילית. ובכל זאת, הן מעיזות להעלות מושגים שנחשבו עד לאחרונה מוקצים, כמו קיום פריימריז והעברת כוח ההכרעה ישירות לידי הציבור.
מפלגת "הציבור החרדי" בראשות מוטי לייטנר נמצאת כעת בקמפיין נרחב. לטענתם, המטרה היא לקבל מקום ברשימות החרדיות הקיימות - יהדות התורה וש"ס. לייטנר (33), נשוי ואב לארבעה, עומד בראשות הסיעה החרדית "דרך" בבית שמש ומכהן כמשנה לראש העיר. הסיעה רצה לראשונה במערכת הבחירות המוניציפלית האחרונה והכניסה שני נציגים למועצה.
מפלגת "הקהל" קיימה מסיבת עיתונאים שבה הודיעה על קיום פריימריז, מתוך מטרה שהציבור יבחר את נציגיו בעצמו. מנהיגיה מצהירים כי ירוצו בנפרד "עד הסוף", אך בשיחות סגורות מודים גורמים במפלגה כי המטרה הסופית והחד־משמעית היא צבירת כוח, לקראת חיבור אפשרי עם מפלגות הימין. לשאלת "היום" מדוע כחרדים הם קוראים לציבור לא לציית לדעת תורה ולהחליט בעצמו, ענה יו"ר המפלגה הנוכחי, שלמה אלבוים, כי רוב הציבור החרדי רוצה להחליט מי ייצג אותו באמצעות מנגנון הפריימריז שמציעה הסיעה.
מפלגת "אחי", המובלת על ידי החיד"א אברג'ל (החשוד בביצוע עבירות מין בנשים מקהילתו), הוקמה במטרה ברורה: להתחרות על קולותיהם של מאוכזבי מפלגת ש"ס.
לעקוף מימין
היתכנותן הפוליטית של מפלגות אלו נשענת על נתונים המצביעים על שינוי שקט: סקרים פנימיים מגלים כי כמחצית מהציבור החרדי מעוניין כיום להשפיע על בחירת נציגיו, ולא להותיר את ההחלטה בלעדית בידי ההנהגה הרוחנית. אך באופן אירוני, קלף המיקוח החזק ביותר שלהן כלל לא נמצא בבני ברק או בירושלים. הפוטנציאל האלקטורלי המפתיע טמון דווקא בציבור הדתי־לאומי, שרואה בהצבעה לגוף כזה הזדמנות היסטורית לעודד תהליכי עומק בחברה החרדית "מבחוץ".
באופן אירוני, קלף המיקוח החזק ביותר של האופוזיציה החרדית לא נמצא בבני ברק או בירושלים. הפוטנציאל האלקטורלי טמון דווקא בציבור הדתי-לאומי, שרואה בהצבעה לגוף כזה הזדמנות היסטורית לעודד תהליכי עומק בחברה החרדית "מבחוץ"
בעוד הממסד הפוליטי הוותיק מבטל את התופעה בבוז, בטענה שחרדים מודרניים פשוט יזלגו למפלגות כלליות, הכוחות החדשים כבר מביטים הלאה. ההבנה שריצה עצמאית היא הימור מסוכן שלחה אותם לנהל מגעים קדחתניים מאחורי הקלעים מול גורמים בימין הארצי - מהציונות הדתית ועד למשה פייגלין ולעופר וינטר. המטרה ברורה: להוכיח שווי אלקטורלי, לתרגמו לשריון ברשימה ימנית קיימת, ולייצר אלטרנטיבה שעוקפת את הממסד הוותיק ישירות דרך הימין הישראלי.
מתחת לפני השטח מתרחש תהליך עומק מרתק, שעשוי לשנות את פני המפה הפוליטית. בעוד המפלגות החרדיות הקלאסיות נשענות על קהלים מוסדיים, מתגבשות יוזמות המכוונות לקהל יעד צומח שלתחושתו נותר ללא ייצוג. לא מדובר במרד בדת, אלא באזרחים שפיתחו תודעת זכויות ודורשים תוצאות בשטח: ביטחון, כלכלה ואיכות חיים. התחושה הרווחת היא שבעוד נציגי הציונות הדתית מעניקים לבוחריהם הישגים דרמטיים - הנציגות החרדית נותרה מאחור, שקועה במאבקים שלא משרתים את הפרט.
המטרה היא לתת מענה לאותם חרדים המרגישים כי הפוליטיקאים הפכו לשלוחיהם של מנהלי המוסדות בלבד. קהל היעד רחב - מחרדים העובדים בפריפריה ועד לקהילות של חוזרים בתשובה המגדירים עצמם חרד"לים או מסורתיים. נתוני עומק חושפים ציבור החי בדיסוננס מובנה: הוא שמרן ואוהב את עולם התורה, אך מבין שהמנהיגות הפוליטית הנוכחית נכשלה במבחן המציאות היומיומית.
החזון של אותן מפלגות הוא חזון של שילוב, שבולט במיוחד על רקע המלחמה והתחושה כי הציבור החרדי הפך למוקד של עוינות בחברה הישראלית. הן לא מעוניינות לכפות אידיאולוגיה חדשה, אלא ליצור מצב שבו חרדים משתלבים כישראלים יצרניים - כרופאים, מהנדסים ומשלמי מיסים - התורמים לביטחון ולכלכלה; מצב שבו מתקיימת שותפות אזרחית אמיתית, שלא דורשת ויתור על הזהות הדתית, אבל מדגישה את הנשיאה בנטל.
סוגיית הגיוס זוכה אף היא להתייחסות נרחבת. המפלגות החדשות לא מבקשות לפרק את עולם הישיבות, אלא להגן עליו באמצעות שרטוט גבולות ברורים. על פי המודל המתגבש, רק מי ש"תורתו אומנותו" באמת יזכה להגנה מלאה במעמד של "חייל לומד תורה". מנגד, אלפי הצעירים שלא חובשים את ספסלי בית המדרש יחויבו בשירות משמעותי במסלולים מותאמים, שיבטיחו כי חייל שנכנס למערכת כחרדי גם ייצא ממנה כזה.
כדי להפוך את החזון למציאות אלקטורלית, ברור למובילי המהלך שאין מקום למרד גלוי ברבנים; הבוחר החרדי זקוק ללגיטימציה תורנית בקלפי. לכן, התנועה פועלת בשקט לגיוס תמיכה של דמויות רבניות המבינות את גודל השעה. השאיפה היא להציע בית פוליטי המחבר בין שמירה קפדנית על אורח חיים תורני לבין השתלבות בחיי המדינה.
לפצח את הקוד
כדי לפצח את הקוד של הפוליטיקה החרדית החדשה, קיימנו שיחות עומק עם שניים מהפרשנים המקושרים ביותר למתרחש בנבכי המגזר: ישראל כהן, פרשן בכיר המקורב להנהגה החרדית הממוסדת, ואיציק סודרי, פרשן ערוץ 16 ודובר ש"ס בעבר, שמכיר היטב את מנגנוני הפעולה של תנועות השטח ושל הממסד גם יחד. שניהם מסכימים כי הרחוב החרדי גועש, אך ניתוח המפה שלהם חושף סכנות מסוג אחר לחלוטין עבור המפלגות הוותיקות.
נקודת המוצא להבנת הכישלון או ההצלחה של כל יוזמה פוליטית במגזר מתחילה בהגדרה. איציק סודרי מבהיר באופן נחרץ כי עצם השימוש במונח "מפלגה חרדית חדשה" הוא אוקסימורון בלקסיקון החרדי. "אין כזה דבר מפלגה חרדית חדשה בלי תמיכה של גדולי ישראל", הוא קובע. "זה לא קיים בלקסיקון. לכן יש רק שתי סיעות חרדיות שנתמכות על ידי גדולי ישראל - ש"ס ויהדות התורה".
לדברי סודרי, העובדה שיוזמות פוליטיות קוראות לעצמן "מפלגות חרדיות" היא אולי נחמדה ברמת ההצהרה, אך חסרת משמעות בשטח. "השטח החרדי הקלאסי יתמוך רק במה שמבחינתו הוא מפלגה חרדית ממוסדת. אתה יכול לבוא עם כל מיני יוזמות, אבל בתפיסה החרדית מפלגה נשענת על גדולי ישראל. לכן לא מדובר במפלגות חרדיות, אלא ביוזמות, והיוזמות הללו לא יקבלו ייצוג בתוך הרשימות הקיימות של אגודת ישראל או של ש"ס. המערכות שם לא פועלות כך".
איציק סודרי: "השטח החרדי הקלאסי יתמוך רק במה שמבחינתו הוא מפלגה חרדית ממוסדת. אתה יכול לבוא עם כל מיני יוזמות, אבל בתפיסה החרדית מפלגה נשענת על גדולי ישראל. לכן לא מדובר במפלגות חרדיות - אלא בלא יותר מאשר יוזמות"
מנגד, ישראל כהן מזהה באותן יוזמות ניואנסים שעשויים בכל זאת לייצר כאב ראש לממסד הוותיק. הוא ממפה את השחקנים החדשים: מפלגת "הקהל", לטענתו, לא מהווה איום של ממש. אף שהדרישה שלה לקיים פריימריז מהדהדת תחושות מסוימות בציבור, חסרות לה דמויות מובילות מהמיינסטרים והיא לא מצליחה להתרומם.
לעומתה, כהן מצביע על שתי יוזמות בעלות פוטנציאל לנזק נקודתי למפלגות החרדיות. הראשונה היא מפלגת "אחי" של הרב אברג'ל, שנהנית ממוקד כוח יחסי בדרום הארץ ושמנסה לייצר חיבורים עם רבנים נוספים, כמו הרב ברדה וגורמים המזוהים עם קהילתו של הרב מאיר מאזוז. יוזמה זו מסמנת בעיקר את מאגר הקולות של ש"ס.
השנייה היא מפלגתו של לייטנר, "הציבור החרדי". לייטנר, המגדיר עצמו פעיל ימין, מגיע עם גב כלכלי משמעותי, מקורות מימון זמינים ורקורד של הצלחה בבחירות המקומיות בבית שמש, שם צבר אלפי קולות. כהן מעריך כי לייטנר עשוי למשוך גם חלקים מקהילתו של הרב לייבל ומאנשי "אחוות תורה".
השורה התחתונה שעליה מסכימים שני הפרשנים היא חד־משמעית: אף אחת מהמפלגות החדשות לא מסוגלת לעבור את אחוז החסימה בכוחות עצמה. ישראל כהן מזכיר את גורלה של מפלגת "טוב", שניסתה בעבר לאגד חרדים מודרניים ועובדים ונכשלה. עם זאת, הסכנה טמונה בדיוק כאן, באובדן הקולות.
סודרי מזהיר כי אין לזלזל בנזק ההיקפי: "מספיק שהם לקחו 20-10 אלף קולות ופגעו במנדט אחד שמשנה את כל מפת הגוש - וזה כבר שינוי סדרי עולם. הפגיעה במספר הקולות אולי אינה גדולה, אך ההשלכות הפוליטיות שלה עלולות להיות משמעותיות".
דרושה קורת גג
כיצד מתמודדות ש"ס ויהדות התורה עם האיום המרחף? דרך הפעולה המועדפת בשלב הראשון היא התעלמות מוחלטת.
"המפלגות החרדיות מתעלמות מהתופעות האלה עד רגע האמת", מסביר סודרי. "הן מתעלמות באופן די מתנשא: 'אתם לא חלק מאיתנו, אנחנו קובעים ואנחנו לא מקשיבים לכם'. אבל כשהן רואות שזה באמת מתחיל להציק ולנגוס להן בקולות - הן מתייחסות לכך ונותנות מענה במסגרת קמפיין ההסברה".
ישראל כהן מאשר את הדברים בהתייחסו לתגובת ש"ס למפלגתו של הרב אברג'ל: "ש"ס מתעלמת, ואני חושב שהיא עושה בשכל. כל זמן שזה לא מהווה איום ממשי, ההתעלמות נכונה. ככל שיעבור הזמן לקראת הבחירות והאיום יגבר, יכול להיות שהם יצטרכו להתייחס לזה ולתת את הדעת".
סודרי מזכיר את נקודת הייחוס המשמעותית ביותר בהיסטוריה הפוליטית החרדית לאיום מבית: הריצה של אלי ישי ומפלגת "יחד" בבחירות 2015. בניגוד ליוזמות הנוכחיות, ל"יחד" היתה תמיכה רבנית משמעותית והיא הציבה איום קיומי אמיתי על ש"ס, עד כדי כך שסקרים מסוימים ניבאו את נפילת ש"ס אל מתחת לאחוז החסימה. הפתרון של הממסד אז, מזכיר סודרי, היה קמפיין ההסברה "אבא מסתכל מלמעלה" (בהתייחס למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל), שהצליח ברגע האמת להחזיר את הבוחרים הביתה ולמנוע את דליפת הקולות.
אז אם המפלגות החדשות אינן עתידות לכבוש את הכנסת - מה בעצם הן מסמלות? סודרי רואה בהן שיקוף של תקופה. "החברה החרדית נמצאת בתהליך של בירור פנימי מאוד רציני. יש קבוצה חרדית גדולה מאוד ומתוסכלת. הם חרדים לכל דבר, אבל הם יצאו מכותלי בית המדרש, עשו שירות צבאי מסוים, יצאו לשוק העבודה והמצב הסוציו־אקונומי שלהם השתפר. בעיני החרדים הקלאסיים הם נחשבים מי שחצו את הגדר, ובעיני החילונים הם חרדים. הם נופלים בין הכיסאות".
קבוצה זו, של "החרדים העובדים" או "המודרניים", מוצאת את עצמה לא פעם מחפשת אלטרנטיבות. בעוד ש"ס משתדלת להעניק להם קורת גג פוליטית - ביהדות התורה, המייצגת את הציבור האשכנזי, המענה דל בהרבה.
התוצאה, כפי שסודרי מתאר, מרתקת: "זו התשובה לשאלה לאן נעלם הגידול הטבעי של האוכלוסייה החרדית. הרי אגודת ישראל חוזרת על עצמה עם שבעה מנדטים פעם אחר פעם. הגידול הטבעי מתקזז עם אלו שיצאו מהמסגרת הקלאסית ושמוצאים את מקומם בליכוד, אצל סמוטריץ' או אצל בן גביר".
גם ישראל כהן מתייחס לפער שבין הרצון לשינוי לבין דפוסי ההצבעה בפועל. הוא עומד על ההבדל הקריטי בין הבחירות המוניציפליות לארציות: "במישור המקומי העירייה נתפסת כמעין ועד בית גדול. אנשים, אפילו מהמיינסטרים החרדי והחסידי, מרשים לעצמם 'לעקוץ' את הממסד ולהצביע לאנשים עצמאיים, כדי שידאגו לגינות, לניקיון ולארנונה. אך כשמגיעים למישור הארצי - הם רוצים מפלגה עם רבנים, הם רוצים ממסד חרדי. לכן ההצלחה המקומית בבית שמש או במקומות אחרים לא מתורגמת באופן אוטומטי לאיום ארצי".
להצביע ברגליים
השאלה המרכזית שעולה מול התארגנויות ה"אופוזיציה החרדית" היא: מדוע הן לא מציגות אלטרנטיבה אידיאולוגית של ממש? מדוע גם המפלגות החדשות נמנעות מלשלב נשים ברשימותיהן, או להציג עמדה ליברלית ופתוחה יותר בסוגיית הגיוס לצה"ל?
ישראל כהן מספק הסבר חד וברור: "הם מבינים שאם הם יבואו בגרסה ליברלית שרוצה לעשות מהפכות - כמו שילוב נשים או שינוי דרמטי ביחס לגיוס - הם יידחקו מייד לשוליים. 98% או 99% מהציבור החרדי נשמעים לרבנים. הציבור החרדי הוא שמרן, ורוצה לעמוד על הזכויות של העולם שלו. מי שרוצה לקרוץ למיינסטרים החרדי לא יכול לבוא עם מהפכות. הוא חייב לשמור על המסרים של הממסד, אולי עם תזוזה קלה מאוד הצידה, אבל לא לשבור את הכלים".
ישראל כהן: "אנשי האופוזיציה מבינים שאם הם יבואו בגרסה ליברלית שעושה מהפכות – כמו שילוב נשים או שינוי דרמטי ביחס לגיוס – הם יידחקו מיד לשוליים. 99 אחוזים מהחרדים נשמעים לרבנים. זה ציבור שמרן שרוצה לעמוד על הזכויות שלו"
יתרה מכך, כהן מאבחן כי בשנתיים האחרונות, המיינסטרים החרדי - אותם 1.2 מיליון אזרחים הנמצאים בתווך שבין הפלג הירושלמי הקיצוני לבין החרדים המודרניים - עבר תהליך של הקצנה. "יש תסכול אדיר על המדינה, על הממסד, על נתניהו ועל היועצת המשפטית לממשלה סביב ביטול חוק 'תורתו אומנותו', מעצר עריקים וסנקציות כלכליות", הוא אומר. "לא הפכנו לפלג הירושלמי, אבל ראינו דברים שלא ראינו בעבר, כמו הפגנות גור וצאנז מול כלא עופר ומחאות רכבים של יהדות התורה. הציבור הזה מתמודד עם שורת גזירות, והוא כועס".
אז אם המפלגות החדשות אינן האיום המרכזי - ממה צריכים לחשוש אריה דרעי, יצחק גולדקנופף ומשה גפני? לדברי ישראל כהן, החשש אינו מפני זליגת קולות למפלגות מתחרות, אלא מפני ייאוש מוחלט שיוביל לשיעורי הצבעה נמוכים היסטורית.
"הסכנה הגדולה של המפלגות החרדיות היא שהמצביעים יישארו בבתים", מנתח כהן. "הם יגידו לעצמם: 'ארבע שנים הייתם בממשלת ימין מלא־מלא. המפלגות החרדיות הבטיחו הרים וגבעות, הייתם הכי חזקים, ובפועל לא רק לא קיימתם כלום - גם קיבלנו את הגזירות הכי קשות'. ממה נפשך, הבוחר אומר. אם המפלגות החרדיות לא יודעות לספק את הסחורה כשהן בשיא כוחן - מה הטעם לצאת להצביע? אנשים מאוכזבים עלולים פשוט להישאר פאסיביים", מסכם כהן, "וזו הסכנה המרכזית שמאיימת כעת על מספר המנדטים".
כמו כן, כהן מציין תרחיש שבו לייטנר לא ירוץ לבד, אלא יחבור למפלגת ימין כמו זו של סמוטריץ' או של בנט, יעניק לה מעין "הכשר חרדי", ויבריח קולות אל מחוץ לגוש החרדי המסורתי.
בסופו של דבר, המסקנה של שני הפרשנים היא אחת: "ברגע האמת, המצביע החרדי הקלאסי, גם אם הוא מתלבט וכועס כל הדרך לקלפי, נשמע לרבותיו ועושה 'ככל אשר יורוך'. זה מה שמרכז ומנקז את הכל בסוף".
הדרך עדיין ארוכה, והשטח החרדי בוער ומבעבע, אך עושה רושם שאת הקרב האמיתי יצטרכו נציגי הממסד החרדי לנהל לא מול יריבים חדשים מבית - אלא מול הבוחר המאוכזב שנמצא מתחת לאף.
