זה האיש שמחזיק את הימין בשלטון

פסח תש"ן, 1990

גם בחול המועד ההוא הפארקים היו ריקים ואנשים נשארו בבית. לא בגלל הגבלות פיקוד העורף, אלא עקב התרעה מוקדמת על אפשרות לנפילה: נפילת שלטון. השידור בערוץ הראשון, הבודד, החל כמשדר חגיגי להשבעת ממשלת השמאל־חרדים החדשה בראשות שמעון פרס, שבועות אחרי שאותה קואליציה הפילה במפתיע את ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. חלפו הדקות והשעות, והתברר שהצבעה כבר לא תהיה פה.

בפסח 36 שנה אחרי, לא ברור לרוב הציבור על מה קמה כל המהומה ומי בכלל היו משתתפיה. כמעט 80 מ־120 חברי הכנסת ההיא כבר אינם בין החיים. אבק השכחה נערם על חלקם, כולל על שני כוכביה הראשיים - יצחק שמיר ושמעון פרס. לא מזמן הזדמן לי להופיע בפני כמה מאות נערים מהשומרון. כששאלתי מי יודע מי היה פרס, רק מחצית הרימו את ידיהם. כשהייתי בגילם, הוא היה האדם הכי ידוע באזור, הכי ידוע לשמצה.

רק שניים מהפוליטיקה של אז עדיין איתנו: אחד היה אז צעיר חברי הכנסת והיום הוא הוותיק שבהם, וזהו כמובן בנימין נתניהו. השני לא היה בכלל חבר כנסת, אבל ניווט את הדרמה. שמו הוא אריה דרעי.

כאדם הקרוב ביותר לרב עובדיה, הוא היה שם ברגע שבו אזור הדמדומים של מדינת ישראל, פריפריה שבפריפריות, שכונה ירושלמית של אנשים קשי־יום שלא הכירה אפילו טעם מתנ"ס או מפעל פיס, הפכה פתאום למוקד חיזור של צמרת המדינה. יוסי שריד, מישהו שאח"מים ועיתונאים לא היו זרים לו, התקומם כשבהצבעה המכריעה בכנסת התברר לו שהוא נואם מול מליאה ריקה, שכן כולם בחוץ מחכים לשמוע מה יעלה בגורל פגישת ראש הממשלה שמיר והרב עובדיה: "לא יעלה על הדעת שהכנסת מתפלשת בעפר רגליהם של רבנים, יהיו מי שיהיו", רשף. כעבור שנתיים גם הוא וחבריו יתפלשו בעפר רגליו של הרב עובדיה כדי להקים את ממשלת אוסלו.

כאדם הקרוב ביותר לרב עובדיה, הוא היה שם ברגע שבו אזור הדמדומים של מדינת ישראל, פריפריה שבפריפריות, שכונה ירושלמית של אנשים קשי־יום שלא הכירה אפילו טעם מתנ"ס או מפעל פיס, הפכה פתאום למוקד חיזור של צמרת המדינה

בפסח 1990 אריה דרעי היה התקווה הגדולה והבלתי תיאמן של השמאל, זכייה בלוטו בלי למלא כרטיס. אין זה מקרה שבבחירות הראשונות מאז קום המדינה בלי מנחם בגין, פרצה ש"ס בסערה אל הכנסת. יצחק שמיר לא הצליח למצוא מסילות לליבם של הבוחרים הכי זנוחים, הכי עניים של מפלגת השלטון. ארבעת המנדטים של 1984 הפכו לשישה בבחירות שאחר כך. אלמלא הרב עובדיה, כנראה היו מצביעים לכ"ך של כהנא. אלמלא אריה דרעי, כנראה היתה ש״ס הופכת מפלגת לוויין של הליכוד. אבל הפוליטיקאי הצעיר, החד, המתוחכם, סייע להוביל אותם לנכונות עקרונית לשבת דווקא עם השמאל. הוא הבין באינסטינקט את מה שרק עשור אחר כך יובן באקדמיה: שככל שהתחדדה המחלוקת על עתיד יהודה, שומרון, עזה והגולן, כך הפכו המפלגות החרדיות, נטולות עמדה רשמית, ללשון המאזניים של הפוליטיקה הישראלית.

פרס הבין זאת עוד קודם. הוא הגיש לש"ס הצעה מדהימה בתמורה להצטרפות לממשלתו: תקציבי ענק לרשת החינוך, שלל משרדי ממשלה, אפילו תחנת רדיו ארצית של המפלגה במסגרת שידורי קול ישראל. אבל דרעי אמר לראשי העבודה משהו שחמק מהם: אוכל לסייע לכם להפיל את ממשלת שמיר, או לסייע לכם להקים את ממשלת פרס. אבל את שניהם לא אוכל. נציגי העבודה השתמשו בשובר החד־פעמי שקיבלו כדי להפיל את שמיר בהצעת אי־אמון, פעם ראשונה ואחרונה בתולדות המדינה.

מקובל לשרטט את קו פרשת המים ביחסי המפלגות החרדיות והשמאל בממשלת אוסלו של רבין ופרס, שבה ש"ס היתה שותפה בכירה ודרעי שר חשוב. אבל זה לא מדויק. הכלל שנקבע עוד בפסח לפני 36 שנה היה שהחרדים בכל זאת קרובים יותר לימין מאשר לשמאל. הם לשון מאזניים, אבל במאזניים האלה יש איפה ואיפה. לכן הצטרפו לממשלת רבין רק אחרי שזכה בגוש חוסם של 61 מנדטים, וכך גם לברק ב־1999 ולאולמרט ב־2006. לכן ש"ס לא הגיעה לכנסת בפסח ההוא, מסיבה לפרס את האכזבה המרה בחייו הפוליטיים, וכידוע - היתה תחרות. זה לא עזר לדרעי, שגם הוא לא היה פופולרי במיוחד בשומרון ובמצודת זאב עוד שנים אחר כך.

פס"ח תשס"ח, לפני 18 שנה

אריה דרעי הוא כבר אסיר משוחרר, שמתכנן קאמבק. קודם הוא שוקל להתמודד לראשות עיריית ירושלים, ואחר כך מנווט את דרכו בחזרה לצמרת ש"ס. בנימין נתניהו נחרד. כיו"ר הליכוד הוא משוכנע שחזרת דרעי משמעותה התפוררות הגוש הרעוע שלו, שאותו עמל כל כך להקים מחדש מהחורבות. נתניהו עבד שעות נוספות בשביל יושב הראש דאז, אלי ישי. דרעי היה בעיניו טורף, לא עמית.

הליכוד פעל ללא לאות, מאחורי הקלעים וכשצריך גם לפניהם, כדי שדרעי לא יוכל לשוב לחיים הציבוריים. קודם לעיריית ירושלים, אחר כך לכנסת. ח"כים בליכוד נשלחו להציע חוק שימנע ממורשעים עם קלון להתמודד על תפקיד ציבורי. כשדרעי שב בכל זאת, והשתלט במהירות על ש"ס, נמשכה החשדנות העמוקה בין השניים, משקעים של שנים שלקח אביבים שלמים להמס. ב־2014, כשלפיד ובנט כפו על נתניהו פרידה מהחרדים, דרעי התייצב לצד ראש האופוזיציה יצחק הרצוג והביע תקווה שיהיה ראש הממשלה. איני יודע אם הרצוג קנה את זה, אבל דרעי לבטח לא באמת התכוון.

פסח תשפ"ו, אביב 2026

ראשי ממשלה, במיוחד זה הנוכחי, לא מפנים לאף אחד את הגב. אבל אם יש אדם אחד שנתניהו יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות, זהו אריה דרעי. שניהם כבר לא צעירים במיוחד. שניהם מכהנים בראשות מפלגותיהם בהפסקות עוד מהמילניום הקודם, ולא מראים שום סימן לפרישה - אף שמסביב כולם תוהים לשם מה בעצם. אבל איזו תמורה ביחסים: יו"ר ש"ס הוא האיש שאחראי כמעט בלעדית להישרדות גוש הימין וממשלת נתניהו בשנים הקשות ביותר של המדינה, של הגוש ושל הממשלה.

אחרי 7 באוקטובר הוצף בפניות דיסקרטיות, מתוך הליכוד ומחוץ לקואליציה. הציעו לו, כמו שהציע פרס בשעתו, עד חצי המלכות כדי שיפרק את הממשלה. דרעי זרק אותם מהמרפסת שבה הוא מבלה את רוב ימיו, מאז בג"ץ השליך אותו ממשרדי הפנים והבריאות. אי אפשר להגיד שיש לו אינטרס אישי פה. להפך: 20 יום בלבד כיהן כשר, עד שהגיעה פסיקת בג"ץ. לו ולחרדים כולם לא יצא כמעט דבר מהכהונה הנוכחית. בחירות חדשות היו מעניקות לו אפשרות לחזור לשולחן הממשלה. באופוזיציה היו רואים בכך, כמו פרס בשעתו, תשלום קטן על רווח גדול: סיום שלטון נתניהו והימין.

אחרי 7 באוקטובר הוצף בפניות דיסקרטיות, מתוך הליכוד ומחוץ לקואליציה. הציעו לו, כמו שהציע פרס בשעתו, עד חצי המלכות כדי שיפרק את הממשלה. דרעי זרק אותם מהמרפסת

כבר המון זמן שהקושרים אפילו לא מתקשרים. הם הבינו, כמו נתניהו, שהברית בין הליכוד לש"ס עשויה מברזל כל עוד שניהם שם. יש לכך כמה סיבות: ראשית, הטראומה של שנות ה־90. דרעי מאמין שהליכתו עם השמאל נגד עמדת הרב שך אחראית לכל צרותיו המשפטיות. שנית, כאשר נתניהו סובל מאותה מערכת משפטית ששלחה את דרעי לכלא, אין בכוונת דרעי לתקוע סכין בגבו. דרעי הוא בעשור האחרון מהפחות קולניים כלפי בג"ץ והיועמ"שית, אבל יורשה לי להניח שבלב פנימה המצב הפוך. שלישית, הוא אולי המנהיג החרדי האחרון עם אחריות לאומית וראייה מרחבית. מההבלגה מול עיראק ב־1990 ועד המהלומה לאיראן ב־2026, הוא בעל הניסיון הרב ביותר בקבינט. זה לא מעניין את גולדקנופף ולא את גפני. לדרעי יש על פניהם את יתרון הידע, יתרון הוותק ויתרון האחריות. הוא העניק גיבוי לנתניהו גם כאשר חלק עליו בדיונים פנימיים וסבר שצריך לתת יותר חבל למשא ומתן על החטופים או פחות לשוש אלי קרב. איכשהו, הדברים שלו אף פעם לא דולפים. פלא שכזה.

ויש עניין נוסף, והוא שבעולם שבו הסוגיה הפלסטינית הולכת ומפנה את מקומה במרכז הוויכוח לטובת זהותה של המדינה, לחרדים אין עוד שום מקום כלשון מאזניים. הם עמוק בכיס של הימין, או שהימין עמוק בכיס של החרדים, או גם וגם. בפוליטיקה, זה אפשרי בו־בזמן.

ערב "עם כלביא" היה דרעי היחיד שידע - מקרב החרדים הנאבקים על חוק גיוס מרוכך - שלמחרת תגיע תקיפה באיראן. ערב "שאגת הארי" זה חזר: ביום שישי, ערב שבת זכור, נפגש עם הרבנים החרדים, ניסה לשכנע אותם לא לתמוך בפיזור הכנסת. אחרי שעות של התבצרות הדדית אמרו לו: טוב, בוא נמשיך במוצאי השבת. הוא כבר ידע שהפגישה לא תתקיים.

האם הוא נהנה? ספק גדול. אבל נתניהו צריך להתפלל שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח שש"ס לא תעזוב. גוש הימין סבל בעשור האחרון מנשירה, קודם ליברמן ואז בנט, אך שרד. הוא לא יעמוד בנטישה נוספת, וכל עוד דרעי שם - זו גם לא תקרה.