"זהו, אנחנו משלימים את מימוש הצוואה של בנימין זאב הרצל", אמר לי בקול רועד מהתרגשות יעקב חגואל, יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית, וניגש אל שני ארונות שהוצבו בדממה בפינת החלקה היהודית של בית הקברות של זמון. הוא וד"ר יזהר הס, סגנו, עטפו את הארונות בדגלי ישראל ופתחו בטקס קצר וצנוע, שתחילתו אמירת "אל מלא רחמים" וקדיש וסופו שירת "התקווה".
כעבור כמה דקות הארונות, ובתוכם השרידים של שמעון לייב ורבקה ז"ל, הסבא והסבתא של חוזה מדינת היהודים, יצאו אל מסע אחרון, המסע אל ארץ ישראל. אמנם הם לא זכו לעשות את המסע הזה בחייהם, ובכל זאת ביום רביעי בשבוע הבא עם ישראל יזכה אותם בחסד אחרון של קבורה ומנוחת עולמים באדמת ההר הנושא את השם של נכדם הדגול בירושלים, בירת המדינה שעליה חלמו.
"כשציון משיבה אליה את בניה, היא משיבה גם את אבותיה", סיכם חגואל. "ההסתדרות הציונית העולמית סוגרת היום מעגל היסטורי. סבו וסבתו של הרצל יגיעו סוף־סוף אל המנוחה ואל הנחלה, לצד נכדם, בלב ירושלים, בדיוק כפי שמייסד הציונות המדינית ביקש בצוואתו. אנחנו מחברים היום את השורשים של משפחת הרצל אל הקרקע שבעבורה הקדיש את חייו".
יעקב חגואל: "כשציון משיבה אליה את בניה, היא משיבה גם את אבותיה. סבו וסבתו של הרצל יגיעו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, לצד נכדם, בלב ירושלים, בדיוק כפי שמייסד הציונות המדינית ביקש בצוואתו"
בצוואתו הורה בנימין זאב הרצל כי ברצונו להיקבר בארון מתכת לצד אביו ולשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופתו לארץ ישראל. הוא ציין במפורש כי יחד איתו יועברו לארץ גם ארונותיהם של אביו, אחותו פאולינה ובני משפחתו הקרובים ביותר (אמו וילדיו) שימותו עד לאותו המועד.
עצמותיו של בנימין זאב הועלו לקבורה ממלכתית בירושלים בשנת 1949. בהמשך השנים הועברו לשם גם עצמות ילדיו ובני משפחתו. עצמותיהם של הילדים הנס ופאולינה הועלו מבורדו שבצרפת ונקברו בהר הרצל ב־19 בספטמבר 2006. עצמותיו של הנכד סטפן נורמן הועלו לקבורה מחודשת בהר הרצל מארה"ב ב־5 בדצמבר 2007.
תעלומת המצבה
בשעות שקדמו לטקס בבית הקברות של זמון עמלו אנשי הרבנות הצבאית ושליחי זק"א על פתיחת הקברים של שמעון לייב ורבקה. לבושים בסרבלים למרות החום הכבד, הם סיננו את העפר בזהירות ובסבלנות אין־קץ תחת עיניהם המשתאות של השוטרים המקומיים.
חגואל, הס, שגרירת ישראל בסרביה אביבית בר אילן והקונסולית לימור סיטון צפו במתרחש מהצד בדאגה בלתי מוסתרת, כי הרי עד לרגע מציאת העצמות לא היתה ודאות שהמבצע יושלם בהצלחה.
לחששות שלהם היתה סיבה נוספת. המצבה, ועליה השם שמעון לייב הרצל, ניצבה משום מה במרחק מן המצבה של אשתו, ומיתר מצבות יהודיות, וסביבה לא היה דבר. בהתחשב בכך שהם נפטרו בתוך כמה שנים זה מזה, לא היה ברור מדוע המצבות אינן צמודות. החשש גבר ככל שהחפירה תחת המצבה של הסב העמיקה ולא נמצא תחתיה דבר.
"אני משוכנע שהמצבה של הסב לא מצויה במיקום המקורי", הסביר לנוכחים פרופ' אריאל פלדשטיין, חוקר בעל שם של חיי הרצל ומי ששימש בעבר יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זכרו של חוזה המדינה במשרד ראש הממשלה. "אפילו האדמה מתחתיה מעידה על כך - היא קשה מאוד, כאילו מעולם לא חפרו אותה. הדעת נותנת שבני הזוג נקברו זה לצד זה".
השערתו התממשה במלואה. בסמוך לקברה של רבקה נמצאו גם העצמות של בעלה המנוח. מדוע, אם כך, המצבה שלו היתה במקום אחר? גם התשובה לחידה הזו התגלתה במהלך החפירות: אחד מעובדי התחזוקה הסרבים של בית הקברות נזכר שלפני כרבע מאה מצאו את המצבה מונחת על האדמה, לא ידעו היכן בדיוק למקם אותה - ופשוט הציבו באמצע המדשאה במרחק מה מיתר הקברים. העדות שלו הניחה את דעתם של כל הנוכחים במקום.
מי שדילג בפועל אל בית הקברות בזמון בשנים האחרונות והכין את הקרקע להעברת העצמות הוא מתן בר נוי, נציג ההנהלה הציונית לאירופה. "מדובר בפרויקט רגיש מבחינה פוליטית, דיפלומטית ואנושית, שזכיתי להוביל יחד עם שותפים רבים ובראשם יעקב חגואל, ד"ר יזהר הס, פרופ' פלדשטיין וחברי ההנהלה הציונית במהלך שלוש השנים האחרונות", אומר בר נוי. "להגשמת צוואתו של חוזה המדינה יש משמעות היסטורית ולאומית מהמעלה הראשונה, בטח בימים שבהם זהותנו היהודית והציונית מאותגרת על ידי שוחרי רעתנו. אני מתגורר בבריטניה במסגרת שליחות בשנים האחרונות, ושם ניכרת השחיקה המתמשכת בקשר של יהדות התפוצות, בעיקר בקרב הדור הצעיר, כלפי הרעיון הציוני. פרוייקט מעין זה מביא אותנו להעמיק בשורשים, מחזיר אותנו במנהרת הזמן ליסודות עליהם נבנתה מדינת היהודים וגם אחרי כ־150 שנים אנו רואים ומראים לציבור שהתשתית עליה הוקמנו, על אף המחלוקות בתוך המשפחה, עדיין רלוונטית".
"לשגרירות ישראל בסרביה היתה הזכות לעמוד בחזית המאמץ הדיפלומטי להעלאת עצמותיהם של סביו של הרצל לירושלים", סיפרה השגרירה אביבית בר אילן. "בשיתוף פעולה הדוק עם ההסתדרות הציונית העולמית פעלנו מול הרשויות בסרביה למימוש המהלך המורכב, שהגיע היום לרגעו ההיסטורי והמרגש - השגנו את כל האישורים הנדרשים והבטחנו את שיתוף הפעולה של הרשויות הרלוונטיות. זאת עדות עמוקה לקשר ההיסטורי והאמיץ בין העם היהודי לבין העם הסרבי. שני עמים שצעדו יחד לאורך ההיסטוריה, כתף אל כתף, גם בשעות הקשות ביותר".
יחסם המרגש של הסרבים לאירוע בא לידי ביטוי בטקס שנערך לפני ששני הארונות הוכנסו למטוס והמריאו לארץ, בנוכחות שר החוץ של סרביה מרקו ג'וריץ' ובליווי משמר הכבוד הצבאי. הרעיון ששורשיו של חוזה המדינה היהודית נטועים באדמתם ריגש את הסרבים לא פחות מאשר את היהודים.
מיקום אסטרטגי
בשיח הציבורי וההיסטורי על בנימין זאב הרצל נהוג למקם את תחנות חייו בשלוש ערים מרכזיות: בודפשט, שבה נולד; וינה, שבה למד, פעל והפך לעיתונאי בעל שם; ופריז, שבה, על פי התפיסה המקובלת, הבשיל אצלו הרעיון הציוני בעקבות פרשת דרייפוס. אולם כדי להבין את האיש שהצליח להפוך חלום בן אלפיים שנה לתוכנית מדינית מעשית, יש להביט גם דור אחד או שניים לאחור - אל שורשי משפחתו בעיר זמון, השוכנת כיום בתחומי בלגרד שבסרביה.
אף על פי שאין לראות בזמון את המקום שבו נולדה הציונות, מדובר בעיר שעיצבה את הרקע המשפחתי, התרבותי והחברתי שממנו באה משפחת הרצל. יתרה מכך, זמון היא אחת הערים היחידות באירופה שבהן מצטלבים שני סיפורים מרכזיים בתולדות התחייה הלאומית היהודית: סיפורה של משפחת הרצל, שממנה יצא חוזה המדינה, וסיפורו של הרב יהודה שלמה חי אלקלעי - מהמבשרים החשובים ביותר של הציונות המדינית. שילובם של שני הסיפורים מעניק לעיר הקטנה שעל גדות הדנובה מקום מיוחד בתולדות העם היהודי.
זמון של המאות ה־18 וה־19 היתה עיר גבול במלוא מובן המילה. היא שכנה על הגדה הצפונית של נהר הסאווה, סמוך למפגשו עם הדנובה. מעבר לנהר ניצבה בלגרד, שבמשך תקופות ארוכות היתה בשליטת האימפריה העות'מאנית. כך הפכה זמון לשער שבין מרכז אירופה לבין הבלקן והמזרח. במשך יותר ממאתיים שנה היתה העיר חלק מהאימפריה ההבסבורגית, ומאוחר יותר מהאימפריה האוסטרו־הונגרית. המיקום האסטרטגי הזה הפך אותה למרכז מסחר חשוב ולמקום מפגש של תרבויות, עמים ודתות.
ברחובותיה נשמעו גרמנית, סרבית, הונגרית, קרואטית, יוונית, לדינו ויידיש. גרמנים, סרבים, הונגרים, יוונים, ארמנים, קרואטים ויהודים חיו בה אלו לצד אלו. היא לא היתה עיר גדולה, אך אופייה הקוסמופוליטי עלה בהרבה על ממדיה. במובנים רבים היתה זמון מעין מעבדה של מרכז אירופה - מקום שבו התנהלו חיי מסחר בינלאומיים, שבו נפגשו רעיונות חדשים, ושבו בני קהילות שונות למדו לחיות אלו לצד אלו.
ראשיתה של הקהילה היהודית בזמון במחצית הראשונה של המאה ה־18. לאחר שהאזור עבר לשליטת בית הבסבורג, עודדו השלטונות התיישבות של סוחרים ובעלי מלאכה, ובהם גם יהודים. מדיניותם של שליטי אוסטריה כלפי היהודים לא היתה שוויונית במובן המודרני, אך בהשוואה לאזורים רבים אחרים באירופה נהנו יהודי זמון ממרחב פעולה כלכלי נרחב יחסית. הם הורשו לעסוק במסחר, הקימו עסקים, יצרו קשרי מסחר עם ערים ברחבי האימפריה, ואף שימשו לעיתים קרובות חוליה מקשרת בין השווקים האוסטריים לבין השווקים העות'מאניים שמעבר לנהר.
בתוך שנים לא רבות הפכה הקהילה היהודית לאחד הכוחות הכלכליים החשובים בעיר. סוחרים יהודים עסקו ביבוא וביצוא של תבואה, בדים, עורות, יין, תבלינים ומוצרי מלאכה. הם נהנו מהיכולת לנוע בין עולמות שונים, לדבר בכמה שפות ולהכיר את כללי המסחר של שתי האימפריות. לא במקרה נודעה זמון כאחת מתחנות המסחר החשובות ביותר לאורך נהר הדנובה.
בד בבד עם ההתפתחות הכלכלית המואצת נבנו גם מוסדות הקהילה. כבר במאה ה־18 הוקם בית העלמין היהודי, הנחשב לאחד מבתי העלמין היהודיים העתיקים בבלקן. אחריו הוקמו בית כנסת, חברה קדישא, מוסדות צדקה ובתי ספר. הקהילה אמנם אף פעם לא היתה גדולה - בדרך כלל חיו בה כמה מאות יהודים, ובהמשך כאלפיים - אך היא היתה מאורגנת היטב ושמרה על חיי דת, חינוך וסולידריות פנימית.
ייחודה של הקהילה היהודית בזמון היה ביכולתה לשלב בין מסורת לפתיחות. יהודי העיר היו נאמנים להלכה ולקהילה, אך באותה עת אימצו גם את רוח ההשכלה האירופית. ילדיהם למדו שפות זרות, רבים מהם רכשו השכלה כללית, והמשפחות המבוססות קיימו קשרים מסחריים ותרבותיים עם וינה, בודפשט וערים מרכזיות נוספות. השילוב הזה - יהדות מושרשת לצד אופק אירופי רחב - אפיין גם את משפחת הרצל.
אך סיפורה של זמון אינו מסתכם במשפחת הרצל בלבד. העיר היתה גם ביתו של אחד ההוגים היהודים החשובים ביותר של המאה ה־19 - הרב יהודה שלמה חי אלקלעי, מהמבשרים הבולטים של רעיון שיבת ציון המעשית.
לידתו של רעיון
הרב אלקלעי נולד בשנת 1798 בסרייבו למשפחה ספרדית שמוצאה במגורשי ספרד. בילדותו למד בירושלים, ולאחר מכן התמנה לרבה של הקהילה הספרדית בזמון - תפקיד שבו כיהן קרוב ל־40 שנה. דווקא בעיר הגבול הקטנה, הרחק ממרכזי היהדות של אירופה, החל לגבש רעיונות שהקדימו בעשרות שנים את הציונות המדינית.
אלקלעי חי בתקופה שבה הלאומיות האירופית החלה לעצב מחדש את מפת היבשת. העמים הסרבי והיווני נאבקו לעצמאותם, האימפריות הישנות התערערו, ורעיון המדינה הלאומית החל לתפוס את מקומו של הסדר הישן. זמון, ששכנה ממש על התפר המוחשי בין האימפריה ההבסבורגית לבין סרביה, היתה מקום אידיאלי להתבונן מקרוב בתהליכים הדרמטיים האלה.
מתוך המציאות הזאת הגיע הרב אלקלעי למסקנה נועזת: גם העם היהודי חייב להתחיל לפעול באופן מדיני ומעשי לשובו לארצו. הוא טען כי הגאולה אינה חייבת להיות אירוע ניסי בלבד, אלא יכולה להתחיל ביוזמה אנושית - בהתיישבות בארץ ישראל, ברכישת קרקעות, בארגון העם ובפנייה אל המעצמות.
בספריו - ובהם "מנחת יהודה", "שלום ירושלים" ו"גאולת יהודה" - הציע רעיונות שנשמעו באותה עת מהפכניים לגמרי: כינוס אספה כלל־יהודית, הקמת מוסדות לאומיים, איסוף כספים לרכישת קרקעות בארץ ישראל ועידוד של עלייה מסודרת. בדיעבד קשה שלא להבחין עד כמה רעיונות אלו מזכירים את המוסדות ואת דרכי הפעולה שיקים הרצל כ־50 שנה מאוחר יותר.
הרב אלקלעי הציע רעיונות שנשמעו מהפכניים: כינוס אספה כלל־יהודית, הקמת מוסדות לאומיים ורכישת קרקעות בארץ ישראל. הרעיונות מזכירים את המוסדות ואת דרכי הפעולה שיקים הרצל כ־50 שנה מאוחר יותר
אין הוכחה ישירה לכך שהרצל הושפע מכתביו של אלקלעי, אולם עצם העובדה ששני האישים קשורים לאותה עיר קטנה מעניקה לזמון מעמד מיוחד בתולדות הציונות. האחד ניסח את יסודות הרעיון, והשני הפך אותו לתנועה פוליטית בינלאומית.
מרכז פעילותו של הרב אלקלעי היה בית הכנסת הספרדי של זמון. בין כתליו נשא במשך שנים דרשות שבהן קרא ליהודים שלא להסתפק בציפייה פאסיבית לגאולה, אלא להתחיל לפעול למענה. בית הכנסת היה לא רק מקום תפילה, אלא גם מרכז רוחני שבו נזרעו רעיונות חדשים על עתידו של העם היהודי.
המבנה המקורי עבר גלגולים שונים במאה ה־20, אולם הוא מוסיף להיות מזוהה עם זכרו של הרב. מבקרים ישראלים המגיעים כיום לזמון נוהגים לפקוד גם את המקום הזה, מתוך הבנה שכאן נשמעו לראשונה רעיונות אשר עתידים היו להפוך, עשרות שנים לאחר מכן, לבסיס הציונות המדינית.
בתוך העולם היהודי הזה חיה גם משפחת הרצל. המקורות ההיסטוריים מלמדים כי המשפחה היתה בין המשפחות היהודיות שהתבססו בזמון בתקופת השלטון ההבסבורגי. בני המשפחה עסקו במסחר והשתייכו למעמד הבורגני המתפתח. הם לא נמנו עם האליטה הפוליטית של האימפריה, אך השתייכו לשכבה של יהודים משכילים, יזמים ובעלי קשרים, שראו בהשכלה, במסחר ובקשרים בינלאומיים מפתח להתקדמות.
הקהילה שהושמדה
מן הרקע הזה יצא אביו של בנימין זאב הרצל, יעקב הרצל, שעבר בהמשך לבודפשט, שם נולד בנו תאודור בשנת 1860. המעבר שיקף מגמה רחבה יותר בקרב משפחות יהודיות מצליחות באימפריה, שחיפשו הזדמנויות חדשות בערים הגדולות. אולם המעבר לא מחק את הזיכרון המשפחתי. בני המשפחה ידעו היטב כי שורשיהם נטועים בזמון, עיר הגבול שעל הדנובה.
אין בידינו עדויות לכך שסבו של הרצל היה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה או שהטביע חותם ציבורי יוצא דופן, ועל כן אין מקום לייחס לו תפקידים שאין להם תיעוד. עם זאת, ברור שמשפחת הרצל היתה חלק מהעולם היהודי־בורגני של זמון - עולם ששילב מסורת, השכלה, מסחר ופתיחות לאירופה. זהו הרקע התרבותי שבתוכו גדל גם אביו של חוזה המדינה, והוא עבר במידה רבה גם אל הדור הבא.
על פי העדויות, ברית המילה של תאודור הקטן נערכה דווקא בזמון. ככל הנראה, הוא ביקר בעיירה בכל קיץ, לפחות עד שסבו וסבתו הלכו לעולמם ונקברו תחת מצבות, שהוזזו ונפתחו השבוע. כאן, בזמון, הוא ספג מהם את המסורת היהודית, והדהד אותה שוב, כאשר אמר בקונגרס הציוני הראשון שציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה אל ארצם של היהודים.
פרופ' אריאל פלדשטיין מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת אריאל חוקר זה 25 שנה את סוגיית עיצוב דמותו של הרצל בזיכרון הקולקטיבי. במחקרו, שהתחיל עוד בראשית שנות האלפיים, הוא חשף פער עצום בין הפרטים שנחשפו מהמסמכים לבין הצגת הדמות בהיסטוריוגרפיה בכלל, ובספרי הלימוד הישראליים בפרט. כולנו גדלנו על דמותו של הרצל כבן למשפחה מתבוללת, אשר גילה את זהותו היהודית בהשפעת משפט דרייפוס, והפך למייסד התנועה הציוני ולהוגה רעיון מדינת היהודים.
אחד הממצאים חשף את הקשר המיוחד בין הרצל לסבו שמעון לייב. מסתבר שבנימין זאב הצעיר נהג לבקר בילדותו בבית הכנסת של הרב אלקלעי, שבו הסב שימש כגבאי וכבעל תקיעה בימים הנוראים
פרופ' פלדשטיין גילה סיפור משפחתי הרבה יותר מורכב, רבגוני ושונה במהותו מכך. אחד הממצאים חשף את הקשר המיוחד בין הרצל לבין סבו שמעון לייב. מתברר שהרצל הצעיר נהג לבקר בילדותו בבית הכנסת של הרב אלקלעי, שבו הסב שימש גבאי ובעל תקיעה בימים הנוראים. פרופ' פלדשטיין אומר שלא ניתן לדעת כיצד ביקורים אלו השפיעו על הרצל, אולם אין ספק שהרצל הכיר את העולם היהודי ואף נחשף לרעיון טרום הציונות המאורגנת. כעת פרופ' פלדשטיין מקווה שמערכת החינוך בישראל תבחן מחדש את הנרטיב שהתקבע ותעשה מאמץ לעדכנו לאור פירות המחקר שלו.
כאשר קוראים את יומניו של הרצל ואת ספרו "מדינת היהודים", קשה שלא להתרשם מהחשיבה האירופית הרחבה שלו. הוא הכיר לעומק את הפוליטיקה של היבשת, הבין את יחסי הכוחות בין המעצמות וחשב במונחים של דיפלומטיה בינלאומית. הוא לא היה רק הוגה יהודי, אלא גם בן התרבות המרכז־אירופית. במובן זה, הרקע המשפחתי שמקורו בזמון משתלב היטב בתמונה הרחבה: משפחה יהודית שחיה במשך דורות במפגש בין תרבויות, למדה לנוע בין שפות וזהויות ופיתחה אופק בינלאומי.
זמון עצמה היתה דוגמה מובהקת לכך שיהודים יכולים להשתלב בחברה הסובבת מבלי לוותר על זהותם. בני הקהילה השתתפו בפיתוח הכלכלה המקומית, אך שמרו על מוסדותיהם ועל חיי הקהילה. הם חיו בעולם שבו זהויות לאומיות מודרניות עדיין היו בתהליך התגבשות. המציאות הזאת לימדה אותם גמישות, הסתגלות וראייה רחבה של המציאות הפוליטית.
במהלך המאה ה־19 המשיכה הקהילה לשגשג. נבנה בית כנסת מרשים, הוקמו מוסדות חינוך חדשים, ורבים מהצעירים פנו ללימודים אקדמיים. רופאים, עורכי דין, רוקחים, בנקאים ותעשיינים יהודים תרמו להתפתחותה של זמון ושל האזור כולו. הקהילה היתה חלק בלתי נפרד מהחיים העירוניים, ויחסיה עם שכניה היו בדרך כלל טובים.
קריסת האימפריה האוסטרו־הונגרית לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאה את זמון אל תוך ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, שהפכה לימים ליוגוסלביה. למרות חילופי השלטון, המשיכה הקהילה היהודית להתקיים ואף להשתלב בהצלחה במדינה החדשה. אלא שהשגשוג הזה נגדע באחת באפריל 1941, עם כיבוש יוגוסלביה בידי גרמניה הנאצית. מרבית יהודי זמון נרצחו בשואה. רבים מהם נספו במחנה סיימישטה, אשר הוקם סמוך לבלגרד והיה אחד ממחנות ההשמדה הראשונים שפעלו בשטחי יוגוסלביה הכבושה. קהילה יהודית מפוארת, שתרמה במשך כמעט מאתיים שנה לחיי המסחר, התרבות והכלכלה של האזור, כמעט נמחקה מעל פני האדמה.
לאחר המלחמה שבו לעיר יהודים מעטים בלבד. חלקם עלו לישראל, אחרים היגרו למדינות שונות. בית הכנסת חדל מלשמש מרכז קהילתי, ורבים ממוסדות הציבור היהודיים נסגרו. בית העלמין היהודי, שבו טמונים דורות של בני הקהילה, נותר אחד הסמלים המוחשיים האחרונים לעברה היהודי של זמון.
המבשר והחוזה
כיום, זמון היא רובע ציורי של בלגרד. סמטאות האבן, הבתים הבארוקיים, מגדל גרדוש והטיילת שעל גדות הנהר מושכים מבקרים רבים. אולם עבור המטייל הישראלי, העיר מציעה רובד נוסף - מסע אל אחת מתחנות המוצא של הסיפור הציוני. כאן אפשר לפסוע בעקבות קהילה יהודית ששגשגה במשך דורות, לבקר בבית העלמין העתיק, לעמוד במקום שבו פעל הרב אלקלעי ולהיזכר כי גם משפחת הרצל עשתה כאן את צעדיה הראשונים.
לזמון אין מקום מרכזי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כפי שיש לווינה, לבזל או לירושלים. ובכל זאת, קשה לחשוב על עיר קטנה אחרת המחברת באופן כה טבעי בין מבשרי הציונות לבין חוזה המדינה. מהעיר הזאת יצאו, בדרכים שונות ובתקופות שונות, שני זרמים שהזינו את רעיון התחייה הלאומית: הרעיונות התיאולוגיים־מדיניים של הרב יהודה שלמה חי אלקלעי, והרקע המשפחתי והתרבותי שממנו צמח בנימין זאב הרצל.
הציונות לא נולדה ביום אחד, וגם לא במקום אחד. היא היתה תוצאה של תהליכים אינטלקטואליים, דתיים, מדיניים וחברתיים שנמשכו עשרות שנים. זמון אינה יכולה לטעון לבעלות על הרעיון הציוני, אך היא בהחלט יכולה לטעון למקום של כבוד בסיפור התפתחותו. בין סמטאותיה, בתי הכנסת שלה ובתי המשפחות היהודיות שחיו בה, ובהן גם משפחת הרצל, אפשר למצוא כמה מהחוטים הראשונים שמהם נארגה לימים התנועה ששינתה את גורלו של העם היהודי.
