"מעט מעט": תורת השלבים של עם ישראל בארצו

1

כל ספר דברים ונאומי משה האחרונים עומדים בסימן הכניסה לארץ ישראל. הזכרנו כבר שזה "ספר המדינה" שלנו. סכנות רבות ממתינות לבני ישראל עם כניסתם לארץ והיאחזותם בה, ומשה יודע שלא יהיה שם להדריכם. לכן הוא שב ומדגיש, מתרה ומעודד, מזהיר ומחזק מפני הצפוי להם.

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם?" גם כיום רובץ לפתח החשש מהעמים סביבנו ואף מאומות אחרות בעולם, רחוקות מאיתנו. קללת המרגלים - הרואים את העמים בכנען ומסיקים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" – עדיין מרחפת מעלינו. משה מלמד מהו המפתח להתמודדות עם הפחד המדיני והצבאי: "לֹא תִירָא מֵהֶם! זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכׇל מִצְרָיִם... כֵּן יַעֲשֶׂה... לְכׇל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם".

2

אנחנו מזכירים את יציאת מצרים לפחות פעמיים ביום, אלפי שנים. לא רק לזכור מהיכן באנו, אלא על מה הצלחנו להתגבר: "וְזָכַרְתָּ אֶת כׇּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה'... זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ,  לְנַסֹּתְךָ... וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ...". הנה המפתח שמוסר לנו משה ממרחק השנים: בכל פעם שהייאוש מכרסם בכם, זכרו את ההיסטוריה הארוכה שלכם, ההליכה בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה וחורבן. הצלחנו לשרוד אלפי שנים, נגד כל הסיכויים, מול אומות אדירות שביקשו לאבד אותנו מן העולם, והנה הן נעלמו ואנחנו עדיין קיימים. במונחים סמליים, זה הזיכרון של חג הפסח.

"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ - ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". עינוי הדרך וקשיי המדבר לא היו עונש לרעת העם, אלא כמו אב המחנך את בנו ומחשלו לקראת המשך חייו, כשכבר לא יהיה לידו: "וכמו שה' ניהל אותם בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ... וגם נולד עם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות", כך הרמב"ם במאה ה-12 מסביר כיצד נולד דור כובשי כנען בסוף תקופת המדבר.

3

לנוכח המלחמה על הארץ, משה מבטיח: "וְנָשַׁל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם (העמים) הָאֵל (האלה) מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט, לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה". זה מזכיר את מה שנאמר להם בסיני (בספר שמות) על עמי כנען: "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". הביטוי "מעט מעט" הוא האופן שבו משה מלמד לקרוא היסטוריה: התהליכים מתרחשים לאיטם, במיוחד ירושת הארץ. מיציאת מצרים ועד מלכות דוד ושלמה עברו מאות שנים של מאבק והתבססות. כך אירע בשיבת ציון של הבית השני, ובוודאי בתקופתנו. זו ראייה הדורשת סבלנות כלפי תהליכים היסטוריים ואמונה בהבטחה האלוהית וביכולתנו לממש אותה.

חכמינו ביטאו את הצמד "לאט לאט" בלשונם: "קמעה קמעה". כך מספר התלמוד הירושלמי (שנכתב למעשה בגליל, אבל לכבוד ירושלים החרבה קראוהו בשמה) על שני חכמים בדור שאחרי כישלון מרד בר כוכבא. למרות החורבן, מבטם התנשא מעבר לתקופתם: "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בשעת הזריחה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בירבי (אדם גדול), כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת". כשם שהטבע אינו מאיר בבת אחת אלא בהדרגה, כך גם גאולתכם מכילה שלבים. ייתכן שתחוו בדרך כישלונות ונפילות, אך אם תפנימו שמדובר בתהליך ארוך ומודרג, לא תתייאשו גם בזמן הנפילה, מפני שהמגמה הכללית ברורה.

4

המשורר חיים גורי סיפר שעל שולחנו של בן גוריון היה קבוע הפסוק: "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". דברים דומים סיפר עמוס עוז לרב יואל בן נון. הוא הוסיף שהפסוק על השולחן כלל גם את ההמשך: "וְשַׁתִּי (אשים) אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר". עוז תהה, "מה זה?" ובן גוריון ענה לו: "חבר צעיר, ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון. גבולות ישראל הן גבולות לדור הזה". בלשונו, ניסח בן גוריון את השקפת חכמינו על "גאולה קמעה קמעה". מי שהכיר את השקפת עולמו האמונית, יכול לראות מאחורי המילים "ההיסטוריה היהודית" את אלוהי ישראל.

המשורר חיים גורי סיפר שעל שולחנו של בן גוריון היה קבוע הפסוק: "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". דברים דומים סיפר עמוס עוז לרב יואל בן נון. עוז תהה, "מה זה?" ובן גוריון ענה לו: "חבר צעיר, ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון. גבולות ישראל הן גבולות לדור הזה"

עוז המשיך והקשה למה כוונתו, והתשובה: "תראה חבר צעיר. יש תנאים מוקדמים להרחיב גבולות: חמישה שישה מיליון יהודים, נגב וגליל מאוכלסים, עצמאות כלכלית ואוקזיון בינלאומי (הזדמנות היסטורית ברמה בינלאומית)". השיחה התקיימה שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים, שבה קיבלנו את ההזדמנות ההיסטורית להרחבת גבולותינו.

5

לא רק מלחמות עומדות לפני באי הארץ, גם חיים טובים בארץ האבות: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ... לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ". כה בקלות עברה הידיעה שבמשך שלוש שנות מלחמה אינטנסיביות, הכלכלה הישראלית לא התמוטטה, ולמעשה אירע ההפך: היא התחזקה יותר ממדינות גדולות שלא התמודדו עם האתגרים שלנו, ועימה המטבע הישראלי. גם הטכנולוגיה שלנו פורצת דרך ומחוזרת בעולם.

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא... (אלא היא) אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". ארצנו אינה ארץ נהרות וגשמים וגם לא מדבר. זו ארץ קטנה, גשר בין יבשות שיושביה תלויים בברכת השמים או חלילה, בקללתם. האל משגיח עליה באופן מיוחד: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ההיסטוריה העולמית עברה בה בצמתים רבים, גם בימינו. עינינו הרואות: מבין מאות סכסוכים ונושאים הרי גורל בעולם, ישראל נמצאת תמיד בכותרות. למקרה שתהיתם, משה מספק הסבר.

6

באופן פרדוקסלי, הארץ הטובה הזאת עלולה להשכיח מאתנו את זהותנו: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". זה רק אנחנו, וכוחנו, ושכלנו וידיעותינו? חלילה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". הרשב"ם (מאה 12) מזכיר את דברי משה אלו ביחס למצוות הסוכה: "ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה (של היבול) ויושבים בסוכות - לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת... לבלתי רום לבבו על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה". חטא הגאווה (היבריס בלשון הקדמונים) עלול לפגוע גם באינסטינקטים הבסיסיים שלנו ולגרום לנו להיות שאננים ביחס לאויבינו. זה קרה לנו במלחמת יום כיפור וגם בשמחת תורה. זכור, אל תשכח!