בראש של א-שרע: המלכודות שעלולות להופיע בהסכם עם סוריה

אמירתו של נשיא סוריה אחמד א־שרע, כי דמשקפועלת להשגת הסכם ביטחוני עם ישראל, ראויה לבחינה מעמיקה באמת. אין זו הפעם הראשונה שא־שרע משמיע מסרים כאלה מאז עלה לשלטון בדצמבר 2024, ובכל זאת, להתבטאות הנוכחית יש חשיבות. היא מגיעה לאחר חודשים שבהם השיח הסורי כלפי ישראל נעשה ביקורתי יותר, בעיקר בשל המשך הנוכחות הצבאית והפשיטות הישראליות בדרום סוריה. עצם בחירתו לשוב ולהדגיש את האפשרות להסדרה, מלמדת שהחלון המדיני עדיין פתוח.

מבחינת ישראל, מדובר בהזדמנות אסטרטגית: לייצב את הגבול הצפוני, למנוע את חזרת איראן וחיזבאללהלסוריה, ליצור כתובת שלטונית אחראית בדמשק ואולי בהמשך ליצור פתח למהלך אזורי רחב יותר. אולם אסור לבלבל בין הזדמנות לבין ודאות; המשטר הסורי עודנו שברירי, שליטתו בשטח חלקית, הצבא החדש נמצא בתהליך בנייה מואץ, ובתוך מוסדות המדינה משולבים גם גורמים בעלי עבר ג'יהאדיסטי.

מלחמה עצימה באיראן: זה באמת מה שנכון לישראל? | צפו בפודקאסט "על זה"

המציאות מורכבת, ולכן תהיה זו שגיאה לבחון אותה במונחים בינאריים: לראות בא־שרע שוחר שלום שעבר שינוי מלא, או לדחות כל דיאלוגבטענה שמדובר בהכרח במלכודת. השאלה הנכונה איננה רק אם א־שרע הוא פרטנר, אלא אם אפשר לעצב מולו הסדר שיגן על ישראל גם אם כוונותיו ישתנו או אם המשטר לא יהיה חזק דיו לאכוף את התחייבויותיו.

השאלה הנכונה איננה רק אם א־שרע הוא פרטנר, אלא אם אפשר לעצב מולו הסדר שיגן על ישראל גם אם כוונותיו ישתנו או אם המשטר לא יהיה חזק דיו לאכוף את התחייבויותיו

לכן, חידוש השיח עם דמשק אינו צריך להישען על אמון בא־שרע ובכוונותיו, אלא על מסגרת הסכמית שתצמצם סיכונים ותעגן מראש את האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל. הסכם כזה חייב לכלול כמה עקרונות ברורים:

1. נסיגה ישראלית זהירה

נסיגה ישראלית לקווי הפרדת הכוחות מ־1974, לרבות מהשטחים שנתפסו לאחר נפילת משטר אסד, צריכה להיעשות באופן הדרגתי ואחראי. כל שלב יש להתנות ביכולתו של המשטר למנוע טרור, חדירות והכנסת נשק לאזור הגבול, תחת היגיון של צעדים הדדיים ובוני אמון.

2. סילוק האיומים מדרום-מערב סוריה

יש לקבוע סידורי ביטחון ופירוז אפקטיבי של דרום־מערב סוריה: ללא נשק כבד, מערכות אסטרטגיות, מיליציות חמושות או נוכחות צבאית זרה המאיימת על ישראל. במקביל, יש להגיע להבנות ברורות עם דמשק בנוגע לשימור חופש הפעולה הישראלי מול איום מיידי, בפרט במקרה של התבססות איראנית או חידוש הברחות הנשק לחיזבאללה.

3. המעורבות של ארה"ב: לא להסתפק בגזירת סרט

נדרשות ערבויות אמריקניות ממשיות - לא רק חתימה חגיגית. ארה"ב צריכה להשתתף במנגנוני הניטור והאכיפה, לתווך במחלוקות ולנקוט צעדים ברורים אם דמשק תפר את התחייבויותיה.

4. לא להפקיר את הדרוזים

הסוגיה הדרוזית צריכה להיכלל בדרישות הישראליות:הבטחת ביטחון, ייצוג והפסקת האלימות העדתית הקשה. לצד זאת, יש ליצור מנגנוני הידברות ולדרוש הוכחה שהמשטר מסוגל לשלוט בכוחות הפועלים בשמו; צעדים אלו יעידו על כוונות חיוביות ויקל על התקדמות בהסדרה הישראלית־סורית.

המסקנה שעולה מכל אלו היא פשוטה: תחת התנאים המתאימים, נכון יהיה לישראל לחדש את השיח עם דמשק ולנסות לעצב את ההסדרה כל עוד בידיה מנופי השפעה משמעותיים. יש לזכור שגם החלופה של המשך הנוכחות הצבאית ללא אופק מדיני אינה נטולת סיכונים: היא מעמיקה את העוינות כלפי ישראל, מחזקת את טענת הקיצונים שלפיה ירושלים מבקשת לפצל את סוריה או להרחיב את שליטתה בשטחה, מגבירה את הביקורת האזורית והבינלאומית ועלולה להביא בהמשך ללחץ אמריקני לנסיגה, בתנאים פחות נוחים.

למידה של האחר נעשית בחיכוך, לא רק צבאי אלא גם דיפלומטי. נכון שישראל תחזור לשולחן המו"מ מתוך עוצמה, תציב תנאים ברורים ותוודא שכל ויתור מצידה מלווה בפיקוח וביכולת אכיפה. במזרח התיכון, הסכם טוב אינו נמדד רק בכוונות ביום החתימה - אלא ביכולת להתמודד עם הפרתו ביום שאחריה.