"מעבר ללחימה, לרצח הנורא של ילדים, נשים ואזרחים חפים מפשע, מעבר למקרי האונס וההוצאות להורג, צריך להבין שיש כאן בעיה הומניטרית קשה. יש רעב נורא. במקום 120 טונות הקמח שצריך, יש פחות מחצי. רק חמישית מתצרוכת המים מגיעה אל האנשים במצור. וגם את המים האלו לא בטוח לשתות. הפושעים שחטו מאות כלבים וחתולים וזרקו את הגופות שלהם אל מקורות המים, כדי להרעיל את האוכלוסייה. בתי החולים לא מתפקדים תחת הלחץ הזה. לפצועים נקטעים איברים כי אין איך להציל אותם. חולי סוכרת מתים כי נגמר האינסולין, ואנשים עם לחץ דם גבוה מתים בלי תרופות. כל המוות הזה בכלל לא נספר כחלק מהאירוע".
ואהיב פארס משתתק. מותיר את הדברים הקשים להדהד דרמטית וארוכות בחלל הגדול שבו מתכנס חדר המצב. פארס, אל"ם במילואים, ממלא בחדר המצב תפקיד מרכזי. "אחראי רציפות תפקודית בא־סווידא". כל מה שקשור לחשמל, למים, למזון, לצורכי קיום בסיסיים. עיניו של השייח' טריף, תכולות וגדולות, מתמלאות צער ודאגה עמוקה לבני עמו. "ונוסף על כל זה יש 220 אלף עקורים בשטח", ואהיב ממשיך לתאר את הזוועות. "אנחנו במדינת ישראל, עם 80 אלף עקורים בצפון בקושי הסתדרנו אז תחשבו איך זה אצלם, עכשיו". מאי שם בירכתי החדר קול סדוק מוסיף: "אבל אם זה לא קורה בעזה, אז לאף אחד בעולם לא אכפת".
יניב ביטון
סטייה קטנה מהכביש אל כפר ג'וליס, כמו חוץ לארץ גבוה מעל הארץ. דרוזים, עם לגבעות ישכון. מתבודדי קצות ההרים מבקשים ליצור גשרים חדשים אל הארץ התיכונה. בעלייה הגדולה אל הכפר הקימו פרנסי היישוב מתחם דוכני אוכל ניידים, בתקווה למשוך את הנוסעים והשבים פנימה. שעת בוקר, הדוכנים סגורים. כיכר התנועה בכניסה לכפר היא אבן הרוזטה של המקום והזמן. דגל הגאווה הדרוזי מתנוסס תחת השמש העולה כשבתוכו מוטבע דגל ישראל, ומסביב מתנופפים הדגלים הצהובים של החטופים.
הדרך אל אחוזת הקבר של שייח' אמין טריף מתפתלת חדות בכבישים צרים. כאן צירי התנועה מכבדים את תוואי החיים בכפר, ולא ההפך. לצד מתחם הקבר הצנוע מצוי חלל גדול להתכנסויות ולשמחות. כעת הוא משמש מקום משכנו של חמ"ל. השלטים הגדולים באולם מבהירים: זה זמן חירום. "דרוז לייף מאטר" (חיי דרוזים נחשבים), קובע שלט בכניסה, באנגלית אמריקנית מותאמת למזרח התיכון. כולל סמל אגרוף המאבק הנישא מעלה. "דאעש טובחים", זועק שלט אחר, "א־סווידא בוכה, על מצפון העולם א־סווידא מושמדת". בקיר ממול כל היוצאים מהחדר עוברים תחת שלט אדום שמפנה את האצבע ומאשים ישירות: "דם הילדים על ידיו של ג'ולאני".
זהו חדר המצב של העדה הדרוזית, שאליו זורמות לאורך היום משלחות מכל שלוחות החברה הישראלית. ממתינות לתורן כדי להביע הזדהות עם החברה הדרוזית, ולדבר עם מנהיגה, השייח' מוואפק טריף. השייח' יושב עם כולם, ראשו שחוח קדימה, מאזין בקשב רב למבקרים.
מודה להם במאור פנים, אך גם כשהשייח' מחייך, עצב מאורעות הזמן שוכן בעיניו דרך קבע.
"בתוך עמי אני חי", אומר אחד מאנשי השלטון המקומי, ומשיא לשייח' עצה פרגמטית ולמודת ניסיון. "תזכור שאם תבקש 150 אחוז תשיג 75". השייח' מהנהן, וקצין בכיר לשעבר מספר כיצד תקצב את השומרונים בשטחים בשנות ה־90. השייח' מהנהן באיטיות. לא בטוח כמה כל זה רלוונטי, אבל הרצון של כולם לעזור למטה המאבק הדרוזי, כן ורלוונטי.
"עבור רוב הישראלים, הסיפור של א־סווידא כאילו נגמר לפני חודש", מסביר אסעד סובח, מנהל חדר המצב. "חשוב לנו שיבינו שעבור הדרוזים מדובר מצב חירום עכשווי ומתמשך". שוב ושוב סובח יציג את המצגת שלו בפני המבקרים לאורך היום. להראות לעולם שאנשי היאת תחריר א־שאם (HTS) של אל־ג'ולני הם דאעש, הם איזיס, הם חבורת ג'יהאדיסטים רצחניים שכעת שולטים בסוריה.
"אנחנו מנהלים פה את האירוע של המדינה", ממשיך סובח. "היו פה אנשי צבא ששמעו את כל המודיעין הזה שיש לנו, הם זזו באי־נוחות גדולה בכיסא". הוא עצמו סא"ל במילואים, לשעבר מפקד גדוד חרב, שמרבית חייו הבוגרים עברו בעולם הצבאי. "יש איום מיידי על חיי הדרוזים במחוז א־סווידא. לפי ההערכות הרשמיות עד כה נרצחו כאלפיים דרוזים, אבל אנחנו חושבים שהמספר האמיתי הוא גבוה בהרבה, קרוב יותר לעשרת אלפים. הסיבה שאנחנו לא יודעים לנקוב מספרים מוחלטים קשורה לזה שעדיין יש 38 כפרים דרוזיים שנמצאים בשליטת האויב ואין לנו קשר איתם. הכנופיות האלו שחטו ואנסו ללא הפסקה. מדברים על מאות, אם לא אלפים של גופות שמוטלות ברחובות. יש כ־800 חטופים, 120 מתוכם נשים. יש גם ילדים שהרגו להם את כל המשפחה. רק בבית חולים אחד יש 280 גופות, הם אנסו את האחיות, רצחו את הרופאים ואת הפצועים".
המספרים מזעזעים את פני היושבים באולם, אבל שום דבר לא הכין אותם לסרט שמציג את זוועות א־סווידא ממצלמות הג'יהאדיסטים, ללא טשטוש אולפני החדשות ובחדות מדממת. המצלמה הרוטטת עוקבת אחר שני אחים צעירים, נרדפים במדרגות ביתם לקול צחוקם של אנשי הכנופיות. האחים נסים במדרגות, עד שמגיעים אל הקומה העליונה. בארץ הפרעות גם מרפסת שמש, שבה כמה עציצים וכביסה מתנופפת, היא תפאורה ראויה להוצאה להורג.
ברגע אחד השניים מבינים שהגיעו לסוף הדרך, אין להם לאן לברוח. מצלמת הג'יהאדיסט משתהה על רגע הייאוש כמתענגת על האימה. בניסיון נואש, השניים מהמרים על חייהם ומנסים לקפוץ מגג הבית. מטח כדורי "אללה הוא אכבר" משיג אותם באוויר. כוריאוגרפיית המוות מתיזה את דמם לכל עבר. כאב פגיעת הקליעים מעוות את גופם, הם נופלים מטה בעוד הנפש עולה השמיימה. כמה שברי שנייה לאחר מכן יוטחו השניים בקול ריסוק על אדמת הכפר ליד פתח ביתם. הג'יהאדיסטים צוהלים.
דם זורם על אספלט
אבל קרנבל המוות רק מתחיל. מתברר שבא־סווידא יריות הן דרך הומאנית להירצח. הסרטון ממשיך, הסיפור מתחיל מהאמצע. ג'יהאדיסט עוצר באיומי רובה כמה אנשים בצד הדרך. כמה נערים מופרדים ומורדים על הברכיים. המצלמה מפספסת לרגע את הפוקוס, אבל הסכין חדה מכל טכנולוגיה מודרנית. יד עלומה מגיחה מחוץ לפריים וחותכת להם את בית החזה. אור אקראי מציף את התמונה, המצלמה מאבדת פוקוס לרגע. כשהראות שבה, הפוקוס מתמקד בעיניים מתפקעות מכאב. הגרונות משוספים, גופות הנערים נופלות ליד שלט שמסדיר חניה בימי שגרה, וחניית עולמים בזמן הטבח. הדם זורם על האספלט, בקילוחים שחורים. בני המשפחה מתבוננים בזוועה. בעיניהם נפרשת אימה קרועה שלא יודעת את נפשה, הג'יהאדיסטים יחכו כמה רגעים בטרם צרור כדורים יגאל את שאר אנשי המשפחה מסבלם בעולם הזה.
הלאה, וללא רחמים, סרטון הזוועות מא־סווידא לא עוצר לרגע. לא מאפשר לצופים רגע של הגנת פיקסלים מטושטשים. אדם שוכב בשולי רחוב צדדי, ידיו קשורות מאחור, ראש עטוי שקית סופר צהובה, הוא משווע לאוויר, המגפיים השחורים על גבו מרוקנים את האוויר מראותיו, גופו מתפתל נואש לחיים, בטרם יבוא הצרור הגואל. וזה ממשיך וממשיך וממשיך. רק כמה דקות חלפו בא־סווידא. סרטון הזוועות האקראי נגמר בגרנד־פינאלה הוליוודי - ואן לוחמים נוסע ברחבי הר הדרוזים. הנוף היפהפה משתקף בחלון. ליד הנהג יושב ג'יהאדיסט צעיר בעל תווי פנים עדינים. זקנו הרך עדיין לא גולח. במבט מרוחק הוא מחבק פעוט דרוזי מבוהל ואומר למצלמה: "תסתכלו עליו, הוא ג'יהאדיסט עכשיו".
שקט משתרר באולם בתום הסרטון. לאורך היום ראיתי אנשי צבא מחושלים, אנשי ממסד שמטפלים במצבי חירום מתוקף תפקידם, אנשי דת ומבקרים מכל רחבי העולם. כולם מביטים בסרטון ומסיטים את מבטם מאימת התמונות. פעם אחר פעם יביטו אנשי העדה הדרוזית במסך ולא יסיטו את מבטם. אלו מאורעות חייהם כאן ועכשיו והם לא מתכוונים למצמץ לרגע אחד.
ג'יהאדיסטים על הגדר
סובח ממשיך. על המסך עולה מפה. "זאת טבריה, וזאת א־סווידא, 74 קילומטר מהגבול. עם טויוטה טובה בלי פנצ'ר, תוך שעה זה כאן". כל הנוכחים בחדר מבינים מה "זה" אומר. "המקום היחיד שיש לך עומק אסטרטגי זה הר הדרוזים. אם האזור הזה נופל, אין לך התרעה ואין לך עומק אסטרטגי אל מול הסכנה", חותם סובח.
רודי סעד, סא"ל במילואים והאיש האמון בחדר המצב על איסוף וניתוח מידע ומודיעין אזרחי מא־סווידא, ממשיך לפרוס את תמונת המצב העדכנית: "מהמידע שאני מקבל בזמן האחרון הדברים מאוד מדאיגים. יש לנו מידע שהג'יהאדיסטים רוצים להיכנס בטרקטורונים ובאופנועים לישראל. אני אומר את זה בכל מקום, שאנשים יבינו את גודל האירוע. תוך פחות משעה הם בכרמיאל, ובגלל הנוכחות המתמשכת של צה"ל בחרמון הסורי, הג'יהאדיסטים מתכננים התקפה ואין לנו הרבה זמן", סעד מדגיש, "היום א־סווידא זה קו מוצבים קדמי. אם היא נופלת - ישראל בבעיה".
ראיד שנאן, מנכ"ל מועצת העדה הדרוזית, מכניס את הדברים להקשר היסטורי: "מה שקרה ב־7 באוקטובר זה מה שקורה עכשיו בא־סווידא. היהודים עברו את האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות - השואה, ורק הם יכולים להבין את הדבר הזה. באושוויץ האנשים הרימו את העיניים למעלה וראו מטוסים חולפים מעליהם ולא עוצרים את הזוועה. זה המצב עכשיו בא־סווידא, ואת זה אנחנו רוצים שהציבור בישראל יידע".
נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ, שבא להביע את תמיכתו, יושב לצד השייח'. "מדינת ישראל כולה מלקקת את הפצעים של 7 באוקטובר ולא מבינים שכאן מתפתח לנו 7 באוקטובר הבא", הוא אומר בפנים נסערות. "יש שם קבוצת טרוריסטים מאורגנת שמתחפשת כאילו למדינה נורמלית, שרוצה לפגוע ולהשמיד את הדרוזים ואת שאר המיעוטים. כל מי שלא כמותם. זה מפחיד וזה מתפתח לנו מתחת לאף".
השייח' מדבר בקול רך, אך דבריו קשים: "הם כמו הנאצים. חיות אדם שגילחו את הזקן לרב - הם אלו שגילחו את השפם לדרוזים. זה לא רק כדי להשפיל את הכבוד, זה כדי להרוג".
משלחת המכובדים מסביב לשולחן הומה וגואה. תחושת החירום נעה בגלים מתפרצים. כולם מביעים בקול מחשבות, מה צריך לעשות וכיצד לנהוג. אך ההמהום שוכך למשמע קולו החזק של שכיב שנאן, ח"כ לשעבר ואב שכול שבנו כמיל נפל בפיגוע בהר הבית. "כבוד הנציב, ברשות השייח', אני רוצה לומר שיש שתי תובנות שצריך לצאת איתן מהמקום הקדוש הזה.
התובנה הראשונה היא שהברית של העם היהודי והעדה הדרוזית היא כרטיס הביטוח האמיתי לקיום ההדדי שלנו במזרח התיכון. מה שקורה בחודשים האחרונים הוא עדות חותכת כמה חשובה ברית ההגנה הזו לקיומנו. התובנה היא שהמקום הטוב ביותר בעולם להיות בו יהודי זה מדינת ישראל, ובהתאמה, המקום הכי טוב בעולם להיות בו דרוזי זה מדינת ישראל".
לממש את הברית
"כבוד הנציב", הוא ממשיך, "אתה יושב ליד אדם שבורא עולם הוביל אותו לרגע קריטי בקיומה של העדה דרוזית. השייח' נושא כעת על כתפיו עול לא פשוט. יש לו משימה קדושה. זו משימה שניתנה ליחידי סגולה, ואתה יושב ליד יחיד סגולה שבורא עולם בחר בו להגן על קיומה של העדה הדרוזית במזרח התיכון. חשוב לנו לומר שכולנו חייליו וכולנו אחריו, וחשוב לנו שהברית הזו תמשיך ותתקיים. מה שהתחילו משה ויתרו, אנחנו לא יכולים להפסיק".
בדרכו הדיפלומטית מבהיר שנאן מה הציפייה מהאורחים המכובדים. להפוך את המילים "ברית", "אחים" ו"דם", הנזרקות לחלל בכל כמה דקות, למדיניות מוחשית עם צעדים מעשיים. מאוחר יותר יאמר אחד מאנשי המטה על סף ייאוש, "במילים, כולם איתנו ובעדנו. שרים, ח"כים, ראשי רשויות, אנשי הממשלה. אבל אף אחד מהם עוד לא חתם על הצ'ק".
אנשי מטה החירום יודעים להציג את מחיר הצ'ק המבוקש: שינוי מדיניות של ישראל ביחס למתחולל במחוז א־סווידא. במישור המעשי מדובר בפתיחה מיידית של מסדרון סיוע לתושבי הר הדרוזים, ובהפיכת חדר המצב לגוף רשמי שייתמך בידי המדינה, כולל פרויקטור שיתכלל את האירוע מול משרדי הממשלה.
"כל הכסף לפעילות שלנו מגיע מתרומות", מבהיר סובח. "אנשים תרמו ככל שהם יכולים, אנשים מכרו תכשיטים שעברו במשפחה דורות, ויש אפילו שמכרו דירות ובתים כדי לתמוך בעניין". ברגע, אני מבין את מחיר הפיתה עם הבצל שהוגשה לי קודם. "המטה הזה הוא לא עסק של העדה או הצבא, זה עסק של המדינה, כמו מינהלת תקומה".
"אותי מעניין רק דבר אחד", ממשיך סובח. "איך זה שאין עדיין מסדרון סיוע הומניטרי שנכנס לשם? אנחנו מבינים שהביטחון שלנו ושל חיילינו הוא למעלה מהכל, אבל זה לא צריך להיות ככה, זו לא יכולה להיות המדיניות של מדינת ישראל. אם בתקופת ג'בהת אל־נוסרה היתה החלטה לטפל בפצועים, אז עכשיו אין? אז מה זה אומר?" הוא מרים את ידיו בהשתוממות. "ואני מזכיר שבתקופת המרד הערבי, כשהיישוב היהודי היה במצור, הדרוזים הם אלו שהבריחו את הסיוע והאוכל. והנה עברו 90 שנים ואנחנו באותו אירוע. יש מחוז במצור, ואין לנו איך להעביר להם סיוע".
האיש שאליו מופנים הרבה מהדברים בחדר בטח היה אומר שהפיתה הדרוזית עם הלאבנה נהדרת, ושהדרוזים אנשים אמיצים ומצוינים. נשיא ארה"ב טראמפ ונתניהו, שכולם מצפים לבואו לכאן למחרת היום, הם הכותל שאליו מופנות העיניים ותחינות הרגע. ההסכם המתגבש עם סוריה, כחלק מחזון טראמפ למזרח תיכון חדש "תוך שבוע־שבועיים", מכיל בתוכו גם סכנה אמיתית ומיידית לחיי המיעוטים בסוריה, על 750 אלף הדרוזים שחיים בתוכה כיום. את זה מבינים כולם. אך הזמן יציב כמים, כל אדווה קטנה יכולה להסיט את המאזניים מחיי אדם לדם. לכן, כשפירית על פני המים, הדוברים הולכים ומרחפים סביב האירוע בזהירות מרבית לשמור על איזון כדי שהסערה לא תפרוץ.
"לכן הדבר הזה שקורה עכשיו", מישהו אומר, "ולא משנה איך זה יקרה, פדרציה או הסדר מדיני, הדבר היחיד שחשוב זה שההר הזה יהיה חזק. מה שצריך להיות ברור לאנשים מסביב לשולחן הוא שהדרוזים כולם יכולים וחייבים להיות, בקונסטלציה כזו או אחרת, תחת מדינת ישראל". אסעד מניד בראש.
שלום לארץ קשה
לוקח לי זמן להפנים את גודל המאורע שמתחולל בחדר. בחדר הזה נמחק הבידול המקובל בין הדרוזים של הגליל לבין הדרוזים של הגולן, הדרוזים של סוריה והדרוזים בלבנון. בג'וליס נולד חזון ארץ הדרוזים המאוחדת, בחסות מדינת ישראל. הברית ההיסטורית מקבלת תפנית היסטורית לא פחות.
בתיאום מושלם, הרגע הקדוש הזה מגיע כשכל נציגי האל במדינת ישראל, והשרה סילמן, מגיעים כדי לתמוך בעדה הדרוזית.
הרבנים הראשיים לישראל, קרדינל הכנסייה הקתולית, פטריארך הכנסייה היוונית, ראשי הכנסייה האורתודוקסית ואנשי התנועה האסלאמית מתכנסים במפגן נדיר של סולידריות ליד קבר השייח'. אני מתקשה לחשוב על דת נוספת בישראל שהיתה יכולה להביא לחדר אחד סולידריות נדירה שכזו של אנשי דת כה שונים ורחוקים באמונותיהם. מפרשת השבוע ועד סורות מהקוראן, מסיפורי שליחים ועד אגדות החורבן, אנגלית, ערבית, עברית ולטינית נמזגות לשפת קודש אחת שמבקשת לגשר בין אלפי שנות אמונה והיסטוריה, כדי להביא שלום לארץ קשה, בעיקר בהר הדרוזים. אחד־אחד עומדים נציגי האל, מכבדים ומחזקים את השייח'.
כל מי שמורגל בהלכות קודש יודע שבארץ חרבה יש ביקוש לרוח, ולכן צריך לחכות שעות למעט זמן לא ציבורי עם אנשי הרוח. כשאנו יוצאים ממתחם הקבר, ובטרם נחזור לאולם הגדול כדי להיפגש עם משלחת מחוקקים מארה"ב, השייח' מתנצל שאינו זמין במלואו לראיון שנקבע. כשאני מצלם אותו אני מבחין בנימי העייפות בעיניו. "כבר הרבה זמן שלא ישנתי יותר משלוש-ארבע שעות בלילה", הוא מודה נוגות. במעט הזמן שמתאפשר אני מבקש שיאמר מה חשוב שהציבור בישראל יידע על הזמן הקשה הזה עבור העדה הדרוזית.
"קודם כל אנחנו רוצים שלא יהיה עוד טבח. אנחנו מפחדים שיטבחו באחינו. הם עדיין שם והכוחות מכתרים אותם. אנחנו צריכים שיפתחו ציר הומאני כדי להכניס מזון ותרופות לנזקקים ולאחינו הנצורים. מובן שצריכים להחזיר את החטופים ולהשיב את העקורים למקומם".
כשאני תוהה מה עמדתו על ההסכם המתגבש, השייח' עוצר אותי. "אני לא רוצה לדבר על ג'ולאני", מילותיו מדודות ומודעות. "אם הוא יסיר את אנשיו מהאזור, יסיר את המצור, יחזיר את החטופים, אולי זו תהיה בשבילו הזדמנות לתקן", השייח' משתתק לרגע, ואז מוסיף, "מעט".
משלחות מכובדים ילכו וחדשות יחליפו אותן עד שעות הלילה המאוחרות. לפנות בוקר ידווח שמסוקי חיל האוויר נחתו בא־סווידא, רק הזמן יאמר אם זו סנונית אחרונה או פתן נגד ג'יהאדיסטים. מה שבטוח הוא שאי־שם הבין מי שהבין שעל צ'קים לברית הדמים, גם צריך לחתום.
