בתוך חמש שעות בלבד הצליחה דליא זיאדה לעזוב את מצרים, כשהיא מותירה מאחור את כל חייה ואת כל מי שהכירה. בפרק הזמן הקצר הזה היא ארזה כל מה שהיתה יכולה, הסתייעה בחברים בישראל ובארה"ב, ועזבה את המדינה שבה נולדה, גדלה, למדה, פעלה והפכה לדמות ציבורית מוכרת. זה קרה שבועיים בלבד לאחר טבח 7 באוקטובר.
עד הרגע האחרון היא סירבה להאמין שתיאלץ לברוח. זיאדה כבר הכירה היטב מסעות הסתה, נאצות ואיומים ברשת. כפעילה למען דמוקרטיה ליברלית, מתנגדת חריפה לאחים המוסלמים ותומכת מוצהרת בזכותה של ישראל להתקיים, היא שילמה במשך שנים מחיר ציבורי. אלא שהפעם, לדבריה, נשבר מחסום אחר.
הפגנת ענק במצרים: "ישראל תיפול" // רשתות חברתיות
"הגעתי לנקודה שבה השתמשו בפסוק מהקוראן כדי להצדיק את ההרג שלי", היא מספרת. "קבוצה מקומית של סַלָפִיסטים הגיעה לבית המשפחה שלי וחיפשה אותי. תודה לאל שלא הייתי שם באותו לילה". במקביל, לדבריה, עורכי דין המזוהים עם השלטון החלו לפעול להעמדתה לדין באשמות חמורות. "הרגשתי לכודה. יכולתי למצוא את עצמי בכלא, ממתינה להוצאה להורג באשמת בגידה, או להיהרג מיד בידי סַלָפִיסטים - ואז הממשלה היתה יוצאת ואומרת: 'אנחנו מצטערים'. זה היה עניין של חיים או מוות".
העילה לכל זה, לדבריה, היתה הצהרתה בפומבי שחמאס הוא ארגון טרור ושישראל, כמו כל מדינה אחרת, זכאית להגן על עצמה. אלא שזו היתה רק ההתחלה.
אחת מול כולם
זיאדה, בת 44, נולדה וגדלה במצרים במשפחה מוסלמית. אביה, שמת כשהיתה בת 19, נטה לזרם הסופי - מסורת רוחנית ומתונה יותר באסלאם - והיא מתארת אותו כאדם ליברלי ופתוח שהשפיע עמוקות על תפיסת עולמה. לאחר מותו, בתוך חברה שמרנית שבה אמה נותרה לבדה עם שתי בנות מתבגרות, החלה לעטות חיג'אב. היא מדגישה שלא היתה זו החלטה דתית טהורה, אלא תגובה ללחץ חברתי ולצורך של אמה להגן עליה ועל אחותה. עם השנים הפך כיסוי הראש לחלק מזהותה - וגם למוקד של משבר פנימי שלא נפתר.
היא למדה יחסים בינלאומיים בבית הספר פלטשר למשפטים ודיפלומטיה באוניברסיטת טאפטס במסצ'וסטס, והקדישה את הקריירה שלה לחקר הגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון, לקידום דמוקרטיה ולמאבק למען שלום אזורי. מבחינתה, "שלום" מעולם לא הסתכם בהסכם בין ישראל לערבים.
"אני מדברת על שלום בין כל הפלגים במזרח התיכון", היא אומרת. "יש מוסלמים, יהודים, דרוזים, נוצרים, כורדים ואנשים מרקעים דתיים ואתניים שונים, שבילו אלפי שנים במאבקים זה עם זה. התקווה שלי היא שנבין שבסופו של דבר כולנו בני אדם. כולנו רוצים לחיות חיים טובים ובשלום".
מתוך אותה תפיסה, היא מספרת, תמכה תמיד בזכותה של ישראל להתקיים. "זה לצערי לא דבר מקובל בקרב אנשים מהרקע שלי - מוסלמים, ערבים ומצרים. זה גרם לי להרבה צרות בעבר, אבל לא עד לנקודה שבה חיי היו בסכנה".
במקביל ניהלה מאבק רעיוני נגד האחים המוסלמים. בעיניה, הארגון אינו רק יריב פוליטי אלא נושא אידיאולוגיה השוללת את עצם השוויון האנושי. "האידיאולוגיה של האחים המוסלמים מחלקת את העולם למוסלמים, שהם כביכול טובים ועליונים על כולם, וללא-מוסלמים, שאמורים להיות כפופים להם. כמוסלמית בעצמי, דחיתי את זה לחלוטין".
לדבריה, היא היתה אחת משלושה אנשים בלבד בכל מצרים שהעזו לומר בפומבי שחמאס הוא ארגון טרור. הדבר ממחיש את תחושת הבדידות שבה היתה שרויה. "אנחנו מדברים על המדינה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון, יותר מ־110 מיליון בני אדם. מסוכן מאוד לחשוב שאוכלוסייה עצומה כזאת יכולה לעבור הקצנה כזו".
מה שזעזע אותה לא היה רק מעשי המחבלים, אלא התגובה ברחוב הערבי. "ראינו עד כמה חמאס ותומכיו היו אכזריים כלפי הישראלים, כולל אזרחים חפים מפשע שהיו ממש בפיג'מות בבתים שלהם", היא אומרת. "ולמרבה הצער, אנשים במצרים ובמדינות ערביות רבות חגגו את מה שקרה כניצחון".
"חפים מפשע נחטפו מבתיהם בפיג'מות, ואנשים מן הזרם המרכזי במצרים - אנשים שנראים בדיוק כמוני - חגגו את זה כניצחון. הרגשתי מחויבת לדבר. הייתי חייבת לומר להם שאי אפשר לחגוג אכזריות כזאת. ואז הם פנו נגדי"
היא מדגישה שלא היו אלה רק אנשי האחים המוסלמים, סלפיסטים או פעילים קיצוניים. "אלה היו מצרים מן הזרם המרכזי, אנשים שנראים כמוני. הרגשתי מחויבת לדבר. הייתי חייבת לומר להם מה באמת קרה ושאי אפשר לחגוג אכזריות כזאת. ואז הם פנו נגדי".
לדבריה, עורכי דין המזוהים עם השלטון המצרי הגישו תלונות והאשימו אותה בריגול לטובת המוסד, בבגידה במולדת, בפגיעה בביטחון הלאומי ובפגיעה במעמדה הבינלאומי של מצרים. במקביל, אנשי דת סלפיסטים הפיצו פסק הלכה שלפיו אם היא "בעלת ברית של היהודים", הרי שהיא כמותם ו"דמה אינו עוד קדוש".
כאשר פנתה לגורם בכיר במערכת הביטחון המצרית וביקשה הגנה, היא ציפתה שלפחות מעמדה הציבורי יבטיח התייחסות. התשובה שקיבלה, לדבריה, היתה הפוכה. "הוא היה תוקפני מאוד ואמר שהכעסתי את כולם ושמגיע לי מה שקיבלתי - פשוט מפני שאמרתי שחמאס הוא ארגון טרור ושישראל זכאית להגן על עצמה".
בחזרה לחיים
גם כיום היא אינה בטוחה מדוע השלטון בחר לפעול נגדה. בתחילה חשבה שהמשטר ביקש להציע אותה כקורבן לרחוב שסער מתמיכה בחמאס. אלא שהמתקפות לא נפסקו. לדבריה, חבר פרלמנט המקורב למשטר הופיע לאחרונה בתוכנית טלוויזיה בשעת צפיית שיא, כינה אותה לא רק "בוגדת" אלא גם "טרוריסטית", ותקף אותה בשל עמדותיה נגד איראן.
זיאדה מציעה הסבר מורכב לסתירה שבין המשטר המצרי, הנלחם באחים המוסלמים, לבין עוינותו כלפיה. "הנהגת א־סיסי והצבא מתנגדים לאחים המוסלמים, אבל צריך לשאול למה. הם לא בהכרח מתנגדים לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים. הם מתנגדים להם כישות פוליטית שמאיימת על קיומם ועל שלטונם. זה הגוף המאורגן היחיד שיכול להתחרות בצבא".
בכל הנוגע לישראל, היא טוענת, הפער הרעיוני בין הצבא לבין האחים המוסלמים קטן הרבה יותר. "האחים המוסלמים רואים בישראל רוע מוחלט. גם באידיאולוגיה הצבאית היא עדיין נתפסת בתור האויב ההיסטורי של מצרים". לדבריה, הסכם השלום נתפס במשך שנים בקרב מצרים רבים לא כפיוס ממשי בין העמים, אלא כ"הסכם אסטרטגי להפסקת המלחמה" עם ישראל.
"על הנייר הוא הסכם שלום, אבל בחיים האמיתיים לא כך הבינו אותו המצרים".
המחיר האישי ששילמה לא הסתכם באובדן המולדת, אלא גם במחיר אישי כבד, כאשר משפחתה ניתקה עמה קשר. "אפילו אמא שלי", היא אומרת. לדבריה, בני המשפחה מצאו את עצמם תחת לחץ כבד מצד שכנים, קרובים ורשויות. הטלוויזיה המצרית הציגה במשך ימים את פניה כשמגן דוד מוטבע עליהן, והכריזה: "חשפנו את המרגלת הציונית". אחיה הוטרד במקום עבודתו בידי אנשי ביטחון, ובני המשפחה נאלצו, לדבריה, להתעמת פיזית עם סלפיסטים שהמשיכו להגיע לביתם לאחר שהמשטרה לא באה להגן עליהם. "אני יכולה להבין למה הם כועסים עליי", היא אומרת בכאב. "אני מקווה שעדיין הם לא שונאים אותי".
החודש הראשון בארה"ב היה עבורה תקופה של אבל כמעט מוחלט. "זה הרגיש כמו מוות. לא כאילו המשפחה שלך מתה - אלא כאילו את עצמך מתת. פתאום מצאתי את עצמי במקום אחר ונאלצתי לחיות חיים חדשים ולשכוח את כל החיים הקודמים שלי". לדבריה, היא היתה במצב נפשי קשה, עד שחברים בארה"ב סייעו לה לעבור מ"מצב הישרדות למצב של שגשוג". קבלת המקלט המדיני העניקה לה לראשונה תחושת ביטחון ושייכות. "ארה"ב התחילה להרגיש לי כמו בית - הבית שבאמת הגן עליי, שהיה מפלט כשהייתי זקוקה לו. זה המקום שפתח בפניי את זרועותיו כשהייתי בסכנה והגן עליי".
כיום, היא אומרת, אינה רואה אפשרות לשוב למצרים. היא משתפת בכנות על התגובה הרגשית שהיא חווה כשהיא חושבת על העבר. "הדרך היחידה שבה אני זוכרת את מצרים עכשיו היא בסיוטים. אני מתעוררת רועדת".
אחד הרגעים החזקים ביותר במשבר הזהות שלה התרחש לאחר השבת גופותיהם של בני משפחת ביבס והטקס האכזרי שערך חמאס סביבן. היא סיפרה כי למחרת עמדה מול המראה, התכוננה לעטות את החיג'אב - ועצרה. "שאלתי את עצמי: כשאני שמה את החיג'אב הזה, האם אני נותנת לגיטימציה לטרור הזה? האם אני מעניקה אמינות לאנשים האלה? עד היום אני עוברת משבר זהות גדול אחרי מה שראיתי".
אחד הרגעים החזקים ביותר במשבר הזהות שלה התרחש לאחר השבת גופותיהם של בני משפחת ביבס בטקס אכזרי של חמאס. היא סיפרה כי למחרת עמדה מול המראה, התכוננה לעטות את החיג'אב - ועצרה. "שאלתי את עצמי: כשאני שמה חיג'אב, האם אני נותנת לגיטימציה לטרור הזה?"
היא עדיין מגדירה את עצמה מוסלמית, אך "מוסלמית רפורמיסטית". לשיטתה, האסלאם זקוק לתהליך עמוק של חשבון נפש ופרשנות מחודשת, שיבדיל בין אמונה רוחנית לבין אידיאולוגיה פוליטית של כיבוש וכפייה. היא עוסקת בצורך ברפורמה אסלאמית ומבקשת לתת לדור הבא של מוסלמים לגיטימציה לשאול שאלות, לדחות קיצוניות ולבחור בחירות ובחיים.
שנאה שורשית
בעקבות 7 באוקטובר הגיעה זיאדה גם למסקנה חריפה יותר בנוגע לשנאת יהודים בעולם הערבי והמוסלמי. לדבריה, שנאת יהודים "מושרשת בזהות הערבית והמוסלמית מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין. זה לא באמת קשור רק לעזה, למלחמה אחת או לאירוע מסוים".
שקט מתעתע ומרחב מבעבע: המצב ברצועת עזה | צפו בפודקאסט "על זה"
לפי זיאדה, תגובת הציבור לטבח המחישה שהבעיה עמוקה יותר מסכסוך טריטוריאלי. "אם מחבל מבצע מעשה טרור, מדוע שאדם רגיל יתמוך בטרור הזה רק מפני שהוא כוון נגד יהודים? זה חשף בפניי אמת מזעזעת".
כיום היא פועלת במסגרת המכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות (ISGAP), ומשלימה דוקטורט בלימודי אנטישמיות במכללת גראץ בפנסילבניה. "אני מוסלמית, לא יהודייה, אבל זה המאבק של כל מי שמאמין בזכויות אדם ובערכים ליברליים".
זיאדה מבחינה בין האנטישמיות האירופית ההיסטורית לבין מה שהיא מגדירה "אנטישמיות ערבית-אסלאמית". הראשונה, לדבריה, צומצמה במידה מסוימת באמצעות חינוך, שינוי בשיח הציבורי והפקת לקחים. השנייה נשענת, לטענתה, על דת, אידיאולוגיה וזהות.
"כדי להיחשב היום לערבי טוב או למוסלמי טוב, חלק מהדרישה היא לשנוא יהודים. אנשים אומרים לי שאני לא מוסלמית, לא ערבייה ואפילו לא מצרייה - למה? מפני שאני מתייחסת ליהודים כבני אדם, כפי שהם מתייחסים אליי".
את האנטישמיות החדשה במערב היא רואה כגרסה מיובאת ומותאמת של אותה תפיסה. "מה שאנחנו רואים עכשיו זו גרסה מערבית של האנטישמיות הערבית-אסלאמית - אותה שפה, אותם דגלים, אותם סמלים וכל מה שראיתי כשהייתי סטודנטית צעירה בקהיר בתקופת האינתיפאדה השנייה. עבורי זה דז'ה-וו".
לצד זאת היא מזהירה גם מעליית זרמים לאומניים במערב, המכוונים את שנאתם הן כלפי מוסלמים והן כלפי יהודים. "הלחץ על היהודים כפול או משולש, כי הוא מגיע מכיוונים שונים".
תפיסתה על חמאס נשענת גם על ניסיונה בחייה הקודמים במצרים. לדבריה, במשך רוב שנות קיומו הוצג הארגון במצרים כ"התנגדות" ולא כארגון טרור, באופן שהשווה אותו לתנועות לאומיות מצריות שנאבקו בכובשים זרים. "רוב המצרים אינם מכירים את ההקשר ההיסטורי המיוחד של ישראל. בבתי הספר לימדו אותנו שישראל היא סוכנת של האימפריאליזם המערבי, מעין טריז שננעץ בלב המזרח התיכון כדי לפרק את האחדות הערבית".
אחרי האביב הערבי והשתלטות האחים המוסלמים, היא אומרת, התמונה השתנתה לזמן קצר. חמאס הואשם בחדירה לסיני, בסיוע להקמת ארגוני טרור ובתקיפות נגד חיילים מצרים ונוצרים קופטים. אולם ההתנגדות הציבורית לארגון דעכה, והתמיכה בו חזרה בעת סבבי הלחימה עם ישראל. מבחינת המשטר, היא טוענת, הקשר עם חמאס הוא גם נכס מדיני: הוא מעניק לקהיר השפעה על עזה ומאפשר לה להציג את עצמה כמתווכת חיונית.
סכיזופרניה פלסטינית
את היחס המצרי לפלסטינים היא מגדירה במילים חריפות: "סכיזופרניה כרונית": מחד, התקשורת והציבור מצהירים על אהבה לפלסטינים; מאידך, מצרים סגרה בפניהם את הגבול וראתה בכניסתם איום ביטחוני. "מצרים מוכנה לתמוך בהם כל עוד הם נמצאים בצד השני של הגבול. אם הם יבואו למצרים, הם יהפכו לאויבים".
היא טוענת כי היתה עדה למקרה שבו משפחה מעזה נדרשה לשלם אלפי דולרים כדי לצאת דרך מצרים: 5,000 דולר לאישה ו-7,000 דולר לגבר מתחת לגיל 30. לדבריה, הדבר ממחיש כי "יש הרבה דיבורים ושירים יפים על פלסטין, אבל אין מעשים אמיתיים להצלת האנשים".
מסקנתה נוקבת: "המצרים לא בהכרח אוהבים את הפלסטינים. הם שונאים את ישראל. אילו ישראל לא היתה קיימת כמושא לשנאה, הפלסטינים היו הופכים למושא השנאה שלהם".
"המצרים לא בהכרח אוהבים את הפלסטינים. הם שונאים את ישראל. אילו ישראל לא היתה קיימת כמושא לשנאה, הפלסטינים היו הופכים למושא השנאה שלהם"
גם לישראלים יש, לדבריה, נקודות עיוורון. המרכזית שבהן היא הנטייה להתייחס לכל הערבים כמקשה אחת. "ישראלים מתקשים להבדיל בין אנשי המפרץ, מצרים וצפון אפריקנים. הם רואים שאיחוד האמירויות ובחריין חתמו על הסכמי אברהם ושאפשר לנסוע לשם, ותוהים למה זה לא כך בסעודיה או במצרים".
אחרי 7 באוקטובר היא מזהה בישראל אכזבה עמוקה יותר. "לפני 7 באוקטובר היתה תחושה ש'אם נהיה נחמדים מספיק לערבים, הם יחבבו אותנו בחזרה'. עכשיו יותר ויותר ישראלים מגיעים למסקנה שלעולם לא יאהבו או יקבלו אותם".
כשהיא נשאלת אם היא מסכימה, תשובתה קשה: "לצערי, כן. לפחות כרגע. אם הייתי ישראלית, אני לא יודעת איך הייתי ישנה בלילה. זה מפחיד לחיות בשכונה שבה כולם רוצים להרוג אותך".
עם זאת, היא אינה סבורה שישראל צריכה לוותר על הניסיון לדבר אל העולם הערבי. להפך. סיפורה שלה, היא אומרת, מוכיח שמידע יכול לשנות תודעה. "גדלתי במחשבה שישראל רעה ושהיא האויב. השתניתי כאשר למדתי את האמת, כאשר למדתי מהי ישראל, מי הם הישראלים ומהי היהדות".
עצתה לישראל היא לבחור בקפידה את שליחיה ואת קהלי היעד. "יש פעילים שמופיעים על המסך או בכנסים וצועקים. איש לא יסכים איתכם אם תדברו כך. אבל אם תדברו בהיגיון על ישראל ועל הסיבה שבגללה עלינו לחיות בשלום, אנשים יקשיבו".
במקום להשקיע מאמצים בשכנוע אנשים המחויבים לדמוניזציה של ישראל, היא מציעה לפנות לצעירים שגדלו בתוך תא תהודה ואינם מכירים את העובדות. "יש אנשים שלא שונאים את ישראל כשלעצמה - הם פשוט לא יודעים. צריך למצוא אותם, לחנך אותם ולהעניק להם כלים".
המיעוט המפוחד
חרף האיומים, היא מתעקשת שמחנה שלום ערבי עדיין קיים. הוא קטן, מבודד ומפוחד, אך לא נעלם. "באותו זמן שבו אני מקבלת איומים על חיי, אני מקבלת גם הודעות מצעירים ערבים ומוסלמים שאומרים לי: את עושה את הדבר הנכון. אנחנו רוצים לעשות את מה שאת עושה ולהיות איתך. הם קיימים - אבל הם מיעוט, והם מפחדים. תראו מה קרה לי".
"לצד איומים על חיי, אני מקבלת גם הודעות מצעירים ערבים ומוסלמים שאומרים לי: את עושה את הדבר הנכון. אנחנו רוצים לעשות את מה שאת עושה ולהיות איתך. הם קיימים - אבל הם מיעוט, והם מפחדים. תראו מה קרה לי"
בסיום השיחה היא מבקשת להעביר מסר ישיר לישראלים. "הישארו חזקים. ההיסטוריה שלכם היא היסטוריה של חוסן - אנשים מנסים להשמיד אתכם, ואתם חוזרים חזקים יותר. התקופה שאנחנו חיים בה עכשיו היא עוד פרק בהיסטוריה הזאת. אל תיבהלו ואל תחשבו שזה הסוף. זה כואב מאוד, אני מבינה, אבל במוקדם או במאוחר תחזרו חזקים יותר".
ומה היא מאחלת לעצמה? קודם כל, יציבות וביטחון במולדתה החדשה ארה"ב. אחר כך - להמשיך במאבק נגד האסלאמיזם הקיצוני ובעד שלום במזרח התיכון.
"אני מקווה שאנחנו - אני, הצוות שאיתי ואנשים כמוכם שמאמינים בשלום ובעשיית העולם למקום טוב יותר - ננצח בסוף. לא משנה כמה זמן זה ייקח".
