צהריים נמזגים לוהטים ונוזליים אל תעלות המים של האי יאס, באבו דאבי. בחוץ כל צעד הוא אתגר מול השמש. בפנים האולם ממוזג להפליא. במרכז האולם מסך, שכמו כל דבר באמירויות - חייב להיות גדול ועצום.
בקצה המסך כתוב "דיאלוג הציוויליזציות", וזה בדיוק מה שקורה באולם הגדול. אנשי דת, מדע ורוח נקבצו מכל קצות תבל, בעיקר המזרחית והערבית, האזורים שלא תמיד זוכרים שגם הם חלק מתבל. כולם כאן כדי ליצור דיאלוג בין נציגי הציוויליזציות השונות של כדור הארץ, כחלק מוועידת הדיאלוג הבינלאומי של ציוויליזציות וסובלנות.
הנסיכוּת על העדשה: איחוד האמירויות שלא הכרתם // איתי אילנאי
המסך מאיר את הדוברים על הבמה. הדבר מדגיש את צחור הקנדורות, הלבוש המסורתי של האמירותים הרבים שבאולם. בתוך כל זה הרב יעקב נגן, נשיא השדה הבין־דתי, יושב בחליפה ומתכונן לשאת דברים אל מאות אנשי המדע והדת שהתכנסו מכל העולם. כולם כאן כדי לדון בנושא הכנס - כיצד להגן על המשפחה והמסורת מפני ההורס הגדול של הזמן - ה־AI והמדיה החדשה.
כשמגיע תורו לדבר, הרב נגן מואר מבפנים. הוא פותח את פיו ואומר: "אנשים חושבים שהאור של האמירותים נובע מאש הנפט שלהם. זה לא הנפט, אלו האנשים והערכים שמאירים". ואז בקול גדול הוא ממשיך. "על פי הקוראן", הוא מצטט במבטא אמריקני מתוך הכתובים, "אללה קורא לנו, קהילות המאמינים השונות, לא לוותר, לאחוז את חבל האמונה ביחד בעיתות של משבר ומלחמה. לא ליפול. לא לתת לכוחות הרוע בעולם להפריד בינינו".
מהבהאים המטופחים בסריגי המשי ועד אחרון ההינדים הכתומים - האולם משתתק ומשתאה. "לא האמנתי למה שאני שומע", יאמר בחור סורי לאחר מכן, "רב יהודי עם כיפה על הראש עומד ומצטט מהקוראן, ומרגישים שהוא יודע על מה הוא מדבר".
בין שלל האטרקציות של האמירויות, האטרקציה המפתיעה ביותר בשבוע החולף היתה משלחת השדה הבין־דתי, מישראל. ד"ר רועי הורן, ראש בית המדרש האברהמי ומנהל המשלחת, מתפנה לרגע מניהול הלו"ז המדוקדק.
"השדה הבין־דתי הוא קואליציה של ארגונים שונים, העוסקים בפתרון הסכסוך היהודי־ערבי מזווית קצת שונה, של דת ומסורת. המטרה היא להגדיל את ההבנה בין העולם המוסלמי הדתי לעולם היהודי. הדרך - דיאלוג וטיפוח קשרים חברתיים ודיפלומטיים עם ממשלות וארגונים בעולם המוסלמי, שמכירים בישראל ורוצים בטובתה".
הרב ד"ר אהרן אריאל לביא, מנהל המרכז הבין־דתי ירושלים, שהקים ומוביל את שדה ארגוני הדיפלומטיה הבין־דתית בישראל, מסביר את מטרת המשלחת: "המשלחת מאחדת כמעט את כל הארגונים הגדולים בישראל הפעילים בתחום, והיא מניחה את התשתית למעורבות מתואמת, מקצועית ואפקטיבית יותר עם האמירויות ושותפים אחרים".
רבנים, מזרחניות, מתנחלים, נשים עושות שלום, אנשי תנועות נוער, חוקרות באקדמיה ומנהיגי ארגונים העוסקים בבניית קשרים וגשרים בין העולמות הדתיים. בעברית תיאור המשלחת מורכב ומסובך. באבו דאבית קוראים לזה בפשטות - הדרך האברהמית. והיא כאן בכל מקום אשר תביט.
מוזיאון אלטרנטיבי
"זו פעם תשיעית שאנחנו כאן, ופעם שלישית מאז המלחמה עם איראן", משתף שכני למושב בטיסה לדובאי. "אתה אוהב אטרקציות?" האיש מחייך, "אנחנו כאן לחופשת בטן־גב במלון ובקניון. לא יוצאים מהמזגן".
הנשמות המתנשאות הזהירו אותי שהאמירויות בכללותן ודובאי בפרט הן אטרקציות מלאכותיות ותו לא. זו טעות. כבר בשדה התעופה אני מגלה שנסעתי אל העתיד. הכל נראה ונדמה כמו סרט מדע בדיוני אוטופי. עיצוב נקי, קווים חלקים ועיטורים בקצוות. זה מתוכנן, מעשי ומלא הוד והדר. אבל זו רק הכנה לדובאי עצמה. ארכיטקטורה מסורתית נועזת, מגדלים מסוגננים שמאמירים מעלה בשלל אורות, קו רקיע מסולסל שבו גורדי שחקים הם לפעמים כיסופים לאלוהים.
שום דבר לא מכין לחוויה של האמירויות - ארץ עתידות ומורשות. מי שמביט על האמירויות דרך משקפי שמש תיירותיים יראה רק אטרקציות, בריכות אינסוף, שמראות את הכל בכפולות סופיות. אבל יש גם צד שני למסגרת - האמירויות הסמויות מהעין. אלו המסתתרות בסמטאות העיר העתיקה של דובאי. שם, בין בתים חומים בני שתי קומות ומגדל קירור, אנו מגיעים אל התחנה הראשונה במסע - מוזיאון הציוויליזציות.
בחוץ יש תמונה גדולה. ג'ינג'י פרוע שיער שנראה כגרסה הבוגרת לתינוק של במבה, מייצג את ישראל. לצידו בחור ערבי בכאפייה מניח יד על כתפו, שניהם צוחקים ובידיהם כוס קפה אמירותי משובח. כמו ה"סאדה" הערבי המקומי, אבל מפונפן עם זעפרן. באמירויות עושים הכל קצת אחרת. בצד כתוב "בני דודים" באותיות משלבות שפות, שמתחילות בערבית ונגמרות בעברית. מתחת האשטג "בני דודים נפגשים" - באנגלית קטנה, דקה ומתבודדת.
אחמד עובייד אל־מנסורי מברך אותנו לשלום בכניסה. הוא חבר במועצה הלאומית של איחוד האמירויות, ובעברו מילא שלל תפקידים רשמיים בכירים בממשל המקומי. את מוזיאון הציוויליזציות הקים אל־מנסורי מכספו עוד לפני הסכמי אברהם. בחדרים מוצגים חפצי יודאיקה מכל ארצות ערב. כתבי יד של התנ"ך, מהדורת מודפסת של גוטנברג, ואפילו ספרי תווים של מזמורים דתיים מלפני מילניום.
מבחינתו של אל־מנסורי, הדבר הטוב הוא שהשורשים של הבעיות שלנו הם לא שלנו - הם ירושה של האימפריות ששלטו כאן. הוא מציין את הסכמי סייקס־פיקו ומסביר שהעם היהודי לא התחיל בציונות ולא נולד באירופה. כל החדרים כאן באים להראות שהוא שייך במהותו למזרח התיכון.
דבריו הרהוטים של אל־מנסורי מהדהדים כנגד התפיסה הרווחת בעולם המוסלמי, שהיהודים הם נציגי המערב השתלטן. בבחינת כוח חלוץ שמבקש למוטט את המרחב האסלאמיסטי.
אל־מנסורי ממשיך לאתגר את ערכי הליבה של הישראליות והישראלים הנוכחים בקהל, ומסביר שיותר מדי ישראלים מדברים על הקשר שבין השואה למדינת ישראל ורואים בשואה הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. רוב הערבים לא מכחישים את השואה, אבל הם גם לא חושבים שהיא הסיבה לקיום המדינה. לכן יש לדבר על השורשים העתיקים של היהדות, שמחברים אותה לזמן ולמקום. לכן יש במוזיאון תמונות ותיעודים של יהודים ממדינות מוסלמיות רבות, כדי להראות את הקשר העתיק בין האסלאם ליהדות.
אני מביט סביב. אנשי המשלחת קשובים, אבל ניכר שנקודת הראות של אל־מנסורי מאתגרת את הפרדיגמות הערכיות של הנוכחים.
החדר האחרון במוזיאון מוקדש לשואה. כן, מה שקראתם. דובאי, ומוזיאון השואה הראשון - והיחיד לעת עתה - בעולם המוסלמי. בלב החדר מיצג ויזואלי - אולי ויזואלי מדי: דמות קרטון של הילד המרים את ידיו מעלה באימה, ומסביבו תלוי מהתקרה מעגל של רובים המכוונים אל ראשו ב־360 מעלות. אל־מנסורי השקיע מאמצים גדולים באיסוף חומרי תעמולה של הנאצים שהופצו בעולם הערבי. מבחינת המוצגים מתגבשת ההבנה כמה משמעותית תודעה מקדימה ליישום אידיאולוגיות רצחניות. בקצה החדר מתמשך השוני של הצגת השואה. אזור מיוחד שמוקדש לחסידי אומות עולם, אבל הפעם מאיראן, ממצרים ומיפן, שהצילו יהודים מהנאצים.
דבריו מהדהדים בשקט הנמס בחום. בתום הסיור אל־מנסורי פותח בפנינו את המבוא אל הנפש האמירותית. מדבריו עולה כי אינטרסים וכסף הם רק פלטפורמה לכינון יחסים, אבל לא יכולים לחבר עמים לאורך זמן. זהות ואמונה עושות את ההבדל. הן מחברות אותנו. הן נשארות ועוזרות להתגבר על מכשולים.
ברכת אבות
בביקור אני למד שכמו שיש ג'ט לג שבו הגוף לא מתאים את עצמו לזמן הנוכחי, כך גם יש "סול לג" ("Soul Leg"). כשהחומר, הקדמה, הטכנולוגיה - הכל רץ קדימה, אבל הערכים והנשמה נשארים מאחור. יוסף מחפוד לוי, מנהל הארגון "INSIJAM" שעוסק בגישור בין־תרבותי, מסביר שאיחוד האמירויות מדגימה כיצד אפשר שהערכים שהם מאמינים בהם ילכו איתם קדימה, ולא יישארו מאחור. "אנשי עסקים ואנשי ממשל ישראלים באים בגישה של דיבור 'דוגרי'. 'יאללה, בוא ניגש לביזנס'. אבל באמירויות מחפשים קודם כל את החיבור הערכי והאישי".
הביקור במוזיאון הציוויליזציות מסתיים בתפילת מנחה בחצר המוזיאון. בצד עומד השייח' בן־תמימי, שייח' שיעי מעיראק שהתחנך על שנאת ישראל והיהודים. כשבגר, הפך בן־תמימי מילד למנהיג מיליציות שיעיות קיצוניות שנלחמו בסונים. התפתלות הגורל והתפכחות מערכי השנאה שעליה גדל, מילטו אותו מארצו והביאו אותו אל האמירויות, למעמד של מלומד חוקר ומלמד, שכיום עוסק בקידום פיוס בין יהודים למוסלמים.
המילים העתיקות של שליח הציבור מהדהדות - בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. בסיטואציה הנוכחית הן מקבלות משמעות אחרת לחלוטין.
בנסיעה אל המלון, אני מבין שהאמירויות, או לפחות קצה הקרחון שלהן אשר נחשף בשמש השוקעת, מאתגרות את מכלול הערכים שהטמיעה בי הסוכנות, הוליווד והמערב. דובאי ואבו דאבי מתגלות כעולם מראה, שבו הערבים הם המערביים ומובילי הקדמה מתוך המסורת ולא מהתנערות ממנה. כמו תשובה לשאלה מה היה קורה אלמלא שרפו הפולשים המונגולים ב־1258 את "בית אל־חוכמה" - הספרייה גדולה בעיראק - לאפר ואבק.
הרב שראל רוזנבלט: "אנשים יכולים לבקר את השואו של דובאי, את הרצון להיות מערביים. אבל מאחורי כל זה עומדים נוודים שגם כאשר הם מתברגנים, חשוב להם להישאר נוודים בנשמה"
"אנשים יכולים לבקר את השואו של דובאי, את הרצון להיות מערביים, לבנות את הקניון הכי גדול בעולם והמגדל הכי גבוה בעולם והמוזיאון הכי יפה בעולם. הכל צריך להיות הכי־הכי־הכי. אבל מאחורי כל זה עומדים אנשים שגאים בזהות שלהם, במורשת הבדואית שלהם. חברת נוודים שגם כאשר הם מתברגנים ובונים בנייני ענק, חשוב להם להישאר נוודים בנשמה, להיות גמישים, להתאים את עצמם למצבים שונים, לצאת להרפתקאות אבל לזכור מאין באת ולאן אתה הולך. וגם אם אתה יודע לשחק את המשחק המערבי־כלכלי, אתה לא מסתנוור ממנו אלא משתעשע איתו", מהרהר הרב שראל רוזנבלט, ראש ישיבת ההסדר אור תורה מחניים ועמית בכיר במרכז הבין־דתי אור תורה. תובנות של סוף היום, לאחר סיור בקניון האינסופי של דובאי, אל מול מופע האורות והמזרקות של הבורג' ח'ליפה.
דרך השלום
בבוקר שלמחרת אנו נוסעים אל אבו דאבי - האמירות השכנה. הדרך מכוסה ירוק מקצה לקצה. זה מלאכותי, יאמרו הציניקנים - מעשה ידי אדם. זה כיבוש המדבר, יאמרו המאמינים - זו הפרחת השממה, גרסת האמירויות.
ביתו של יוסף ח'מדי, "התימני האחרון", נמצא במתחם בתים קטנים שנראים כהרחבה של קיבוץ. אופני ילדים, כלי גינון ופרארי מבהיקה בשמש. יחי ההבדל הקטן. המרחק הוא כמה מאות מטרים מהאוטובוס, אך בחום הלוהט זה מסע מפרך. באמירויות עדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות, זו שעם המזגן וזו שבלעדיו.
בביתו של ח'מדי תלוי לוח שנה של ציון גולן, ולצידו תמונה של השייח' מוחמד בן זאיד, שליט אבו דאבי ונשיא איחוד האמירויות. "הבאתי את ציון גולן לבר מצווה של הבן שלי", יוסף נזכר ומתרגש.
כדי להבין את תמונת השייח' - יוסף מספר על חייו כיהודי האחרון בתימן החות'ית. חצי שנה ישב בכלא בשל מוצאו, בטרם מולט משם עם משפחתו, ומי שסייע לזה לקרות היה השייח' בן זאיד.
המשפחה הגיעה לאבו דאבי במבצע מורכב. באמירות מתאפשרים להם חיים יהודיים שלמים במסגרת בית משפחת אברהם, מתחם ייחודי שבו מתקיימים בית כנסת, כנסייה ומסגד זה לצד זה. יש מקווה כשר לטבילה. אלא שבטון ושיש ניתן לקנות בכסף, מי גשם - פחות. יוסף מספר ששנה לאחר הקמת המקווה פקדה סופה נדירה את האזור לראשונה זה שבעה עשורים. בורות המים התמלאו מי גשמים טהורים.
יוסף רואה בצירוף המקרים הזה הרבה מעבר לסטיסטיקה אקלימית. בין הלחוח והמרק התימני הנפלא של אמו אנו מקבלים הצצה קטנה לאיך המקום הזה עובד באמת.
"קאסר אל־ווטן" הוא הארמון הנשיאותי עצום המידות ורב היופי. העין המערבית תרה ללא הרף, מחפשת מה בדיוק האטרקציה של הארמון, עד שההבנה המדברית ממלאת אותך - כאן ההיעדר הוא הנוכח הגדול. החלל המרכזי מעוצב כך שכל הקווים מתפתלים מעלה אל האינסוף.
אנו מתחייטים בחליפות הערב ונוסעים עמוק אל תוך הלילה, יורדים מהכביש הראשי ללא שלט או אור שיבהיר לאן פנינו. לבסוף אנו מגיעים אל חוות אירוח גדולת ממדים ומפוארת. בפנים אנו פוגשים את ד"ר עלי ראשד אל־נועימי, יו"ר ועדת ענייני הביטחון, הפנים והחוץ של המועצה הלאומית הפדרלית של האמירויות. בעברו כיהן כנשיא האוניברסיטה המרכזית, ובאבו דאבי והוא מכונה "האדריכל של הסכמי אברהם".
ד"ר עלי מקבל אותנו בלבוש המסורתי - קנדורה, גוטרה, עגאל וסירוואל. לצידו החליפות האירופיות נדמות זרות ומוזרות לזמן ולמקום. "בניתי את המקום הזה במכוון", הוא מסביר, "מרחב שיהיה גדול מספיק כדי לארח סוגים שונים של אנשים ומשלחות, ממשלות וארגונים, מבלי לאבד את התחושה של בית". ממקום מושבו בראש החדר, ד"ר עלי מנווט את השיחה בחיוך, בהתפעמות ובהנהון ראש.
בלב דבריו של ד"ר עלי נמצא ה"אני מאמין" של האמירותים והמסר שהוא שולח אל כלל הישראלים. "הסכמי אברהם אינם רק הסכם ביטחוני או פוליטי. הם נועדו ליצור קשרים בין אנשים, קהילות ועמים. לצערנו, חלקים מאזורנו נחטפו על ידי כוחות המקדמים נרטיבים של פירוד, שנאה וחוסר אמון. לכן אנו זקוקים למנהיגי שלום שיבנו גשרים וידברו בפומבי ובבהירות על חשיבות הקשרים הללו. הקשר בין האמירויות לישראל הוא קשר אסטרטגי, המושרש לא רק באינטרסים משותפים, אלא גם בחזון משותף לעתיד טוב יותר לאזורנו. עלינו להמשיך לחזק שותפות זו למען הדורות הבאים".
באמירויות מתגאים שהם עושים תוכניות חומש ל־50 שנה, רואים רחוק רואים שקוף במדבר העתיד. לכן דבריו של ד"ר עלי מהדהדים רחוק. היד המושטת של האמירויות מאתגרת את תפיסת השלום המסורתית של פרס למזרח תיכון חדש, רק על בסיס כלכלי וללא הבנה למרחב, לאנשיו ולערכיהם השונים.
"נורמליזציה בינינו אינה שלום, היא רק פיסת נייר בין שתי ממשלות", מרצין ד"ר עלי ומביט בעיני הנוכחים, "שלום זה יחסים בין אנשים, אדם לאדם. זה לב העניין".
היד המושטת של האמירויות מאתגרת את תפיסת השלום המסורתית של פרס למזרח תיכון חדש. "נורמליזציה בינינו אינה שלום, היא רק פיסת נייר. שלום זה יחסים בין אדם לאדם"
בארוחת הערב הרשמית אני מקבל הדגמה מעשית לדבריו. השולחן עמוס מאכלים של מזרח תיכון ישן. קוסקוס, עלי גפן, בשרים על האש וחומוס מרהיב בשלושה צבעים - בהיר מטחינה, סגול מסלק ואדום לוהט מעגבניות.
חומוס זה עניין אצלכם? אני שואל את אחת מנשות הצוות. "לא", היא מחייכת, "אבל אנחנו יודעים שזה עניין אצלכם, הישראלים". באוזניי מהדהדים דבריו של אל־מנסורי. "באמירויות אנחנו אומרים, 'שונות היא יופי'. כל עוד אתה מכבד את הזהות שלך, זה מחבר בינינו. הרעיון שכלכלה לבדה תביא שלום, אינו נכון. במזרח התיכון אי אפשר לעקוף את התרבות בדרך לשלום".
בעדה, בעדה טהרן
הכנס הבינלאומי השלישי לדיאלוג ציוויליזציות ולסובלנות הוא חלק מתפיסת המדיניות החינוכית של האמירויות. "איראן מפיצה טרור ונשק ומנסה לגרור את המזרח התיכון לסכסוך דתי, בעוד הפרויקט של האמירותים הוא להפיץ את בשורת החינוך והסובלנות", מסביר דן פפרמן, מזרחן ומייסד ערוץ התקשורת "MiddleEast24".
אולם הארנה הומה אדם. כאן אתה יכול לפגוש מגיש חדשות לשעבר ברשת CNN, מלאכותי כמוה; סורי עלאווי מלטקיה שמקדם רעיון של מדינה עלאווית; או איש אבטחה גרמני שבעברו שירת במודיעין העיראקי. מכאן העולם רחב ומלא גוונים. לצד הרב נגן על הבמה המרכזית, מצטרף גם הקאדי ד"ר איאד זחאלקה, ראש בתי הדין השרעיים של ישראל, שהשתתף בהצהרה המשותפת על פיוס יהודי־מוסלמי. סודאני מבאי הכנס מופתע: "במדינת ישראל יש קאדי מוסלמי?!? איך אנחנו לא יודעים את זה? חייבים לספר את הסיפור הזה!"
לבמה עולה איש בסארי כתום ודק. ברהמביהארי סוואמי, ראש המקדש ההינדי באבו דאבי, מביט ימינה ושמאלה, ואז פוצח במנטרה. האולם מתמגנט אליו. קולו משרה שלווה, השירה הפיוטיות מעוררת את הנשגב. ברהמביהארי מסיים, נותן לשקט להרעים, ואז מדבר. "אני רוצה לברך את האנרגיה הטובה שיש בחדר, שמחברת את כולנו יחד. אין פרופורציה בין כמות המשאבים האדירה שמושקעת בפיתוח היעילות של הבינה המלאכותית לבין כמות ההשקעה הקטנה באתיקה שלה".
ברהמיבהארי מתאר בהבנה את השפעת טכנלוגיית הבינה והרשתות החברתיות. "האטום הוא היחידה הגרעינית הראשונה בעולם הפיזי. המשפחה היא היחידה הגרעינית של העולם האנושי והחברתי", ולסיום: "אם נגיב לאתגרים שעומדים בפנינו מתוך פחד, בהכרח נקבל את ההחלטות הלא נכונות".
האמירותים מהנהנים. לא פלא שהם עסוקים בקשר בין בינה מלאכותית למורשת משפחתית. כאן העבר קשור בקשרי אבות אל העתיד. כאן העתיד הוא משפחה. אבן היסוד של תחנת החלל הממוקמת בקצה המדבר, 180 ק"מ מאיראן ו־828.8 מטרים מעלה וקדימה אל תוך הלא נודע הגדול מכולם - העתיד.
את מהות הכנס סיכם בתמציתיות ד"ר פיראס חבאל, נשיא ה־Emirates Scholar Center, שמתמקד בחינוך ככלי לקידום שלום וסובלנות: "אנו מבינים שהמפתח לשינוי המזרח התיכון טמון בחינוך, ולכן החלטנו להתמקד בתחום זה באופן אסטרטגי ומבוסס ידע. אנו רואים בשותפות זו גשר משמעותי לפיוס ולהשפעה ארוכת טווח על האזור, ברוח של סובלנות, דו־קיום והבנה הדדית".
החשדנות הישראלית כלפי כל דבר עם כאפייה מאותגרת מול דבריו, שמבהירים שהאמירויות היו תרבות של שלום הרבה לפני הסכמי השלום עם ישראל. לכן הסכמי אברהם הם תוצאה של מי שהם - ולא להפך.
גלעד שדמון, מנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי שתמך במשלחת, מחזק את הדברים מהצד השני: "המשלחת לאמירויות מעבירה מסר ברור ברגע קריטי: הסכמי אברהם כאן כדי להישאר. הם המפתח ליציבות ולשגשוג במזרח התיכון. לכן אנו רואים חשיבות עליונה לבניית גשרים של סובלנות, אמון ודיאלוג, ואנו גאים לתמוך במרכז ירושלים לבין־דתיות, שהוביל את המשלחת הייחודית".
השמש שוקעת על אבו דאבי. שבוע בצד הלא מוכר של האמירויות מעלה בך תובנות. "באמירויות חלום הוא לא בריחה מהמציאות", כותב הרב שראל רוזנבלט בקבוצת הווטסאפ של המשלחת, "הוא תוכנית עבודה".
