מה יישאר אחרי מלחמת הנרטיבים של נתניהו ואיזנקוט?

המבוגרים שבינינו זוכרים. בעבר הבחירות נסבו על השקפות עולם, תפיסות, מצעי מפלגות, תוכניות עבודה. השמאל היה סוציאליסטי ויוני. הימין היה קפיטליסטי וניצי. הליכוד דגל בארץ ישראל השלמה. המערך בשטחים תמורת שלום.

מהוויכוחים הגדולים הללו לא נשאר דבר. הפערים האידיאולוגיים עומעמו. החליף אותם מרוץ סוסים של טיפוסים בעלי אגו מוגדל. קבוצה מובחנת של אנשים שניחנו בביטחון עצמי מופרז, המאמינים שכישרונם טוב מספיק לנהל את המדינה המאוימת בעולם. כזו, למשל, היתה התחרות בין ביבי נתניהו, אהוד ברק ואריק שרון, במעבר בין המילניום הקודם לנוכחי.

בבחירות 2026, הראשונות שאחרי טבח שמחת תורה, איש כבר לא יקנה את האגדות על אדם שנמשח לגדולה מבטן אמו. כלומר, גם התומכים בנתניהו בסך הכל אומרים שהוא תיקן את דרכו והנהיג את המדינה בגאון אחרי הקטסטרופה. אבל למעט מעריצים מושבעים במיוחד, רוב מניינו ובניינו של המחנה הלאומי מעמיס על נתניהו את האחריות ורק נותן לו נקודות על ההתאוששות. זו אכן היתה צ'רצ'יליאנית.

אשר לאיזנקוט, הוא בוודאי לא סובל משיגעון גדלות. חוץ מאשר יחס אנושי לכל אדם בסביבה, איזנקוט ויתר ב־2011 על ההצעה להתמנות לרמטכ"ל בטרם הגיעה שעתו. הוא הפנה את המציעים אל בני גנץ והמתין לתורו ארבע שנים לאחר מכן.

כאשר הפערים האידיאולוגיים בין המועמדים לראשות הממשלה מעומעמים, וכשהציבור מפוכח בנוגע ליתרונות ולחסרונות שלהם, נותרה רק תחרות אחת. הסיפור. נתניהו ואיזנקוט משווקים נרטיבים (סִיפֵּרִים בעברית) בתקווה שאנחנו המצביעים נקנה אותם.

הסיפור של איזנקוט ברור. מעבר לרקע האישי הידוע, הרמטכ"ל לשעבר חותר בעדינות לימין. כפי שנחשף בעמודים אלה לפני חודשיים הוא ביקר בשומרון, מגדיר את עצמו כתומך ההתיישבות, מבליט את יורם כהן ומתן כהנא חובשי הכיפה, ומתעקש שמעולם לא ביטא את המילים "מדינה פלסטינית".

איפה החור בסיפור? רק השבוע הוא צירף לשורותיו את האלוף (מיל') כמיל אבו רוקון, ראש המינהל האזרחי לשעבר, מאבי אבות הכנסת הכסף הקטארי לעזה ותפיסת "צריך להתחשב ברגשות של הצד השני". יחד עם ראש שב"כ לשעבר יורם כהן, שטען כי נוכל לעמוד בסיכון של עסקת שליט, "ישר!" הופכת למפלגת הקונספציה.

כך שאיזנקוט, האנשים שסביבו והקואליציה הטבעית שלו, שמאלנים בהרבה מהקואליציה של נתניהו. בזמן שביבי מייבש את אבו מאזן, איזנקוט צפוי להלבין אותו ואת הרשות שלו. ממשלתו תעצור את תפיסת האדמות ביו"ש, שמוביל סמוטריץ'. ודאי שהתמיכה בחוות תיעצר. במקומה, רוח הוויתורים תשוב לנשב.

ממשלת איזנקוט תחולל רפורמה משפטית, אבל בכיוון ההפוך. בקדנציה הבאה יתמנו עשרה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, יועץ משפטי ופרקליט מדינה. ממשלה צרה בראשות איזנקוט תדאג שרובם ככולם ייטו לצד האקטיביסטי והפרוגרסיבי. לעם ישראל זו בכייה לדורות. אבל את כל זה לא מספרים לנו, ולא במקרה.

גם חוסר הניסיון שלו אינו חלק מהסיפור. ראשות הממשלה בישראל היא התפקיד המסובך בעולם. מי שצנח למשרה בלי ניסיון, וכך קרה ליצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברק ונפתלי בנט, שבר מהר מאוד את הידיים והרגליים. איזנקוט לא עמד אפילו בראשות משרד ממשלתי קטן, ואין לו מושג מה זה לנהל קואליציה.

הוא גם לא התמודד עם לחצים של נשיא ארה"ב, לא ניהל קרבות בלימה מול האיחוד האירופי ולא תיאם אספקת נשק ממדינות שהשתיקה יפה להן. גם הפרקים האלה לא מופיעים בסיפור של גדי.

אך בעוד הסיפור של איזנקוט חלקי, אצל נתניהו מופעלת אסטרטגיה של השכחה. הסיפור שלו מתחיל בלילה שלא העירו אותו. כל מה שקרה ב־14 השנים שקדמו ל־6:29 נמחק. עסקת שליט, הכסף הקטארי, "חמאס מורתע ולא רוצה מלחמה". כל הפרקים האלה ייעלמו מהספר העתידי, "ביבי - סיפור חיי 2". גם ההעסקה של דובר אשר משכורתו הגיעה ככל הנראה בשרשור מקטאר, לא תופיע.

מה כן כולל הסיפור? נתניהו טוען בלהט שניסה לגייס את החרדים. זה כמובן בלוף. מהרגע הראשון היה ברור שהחוק שדחף לא יעבור. כך נכתב בעמודים אלה לפני חצי שנה, וזה בדיוק מה שקרה. שיטת ההשכחה שלו מתעלמת גם מכל התוכניות שהונחו על שולחנו מאז 2009, לגייס חרדים ולשלב אותם בשוק העבודה. גם הן לא מופיעות בסיפור. וכך גם כל מה שלא עשה במשך עשור וחצי כדי לעצור את הפרוטקשן ואת צבירת הנשק במגזר הערבי.

במסגרת תוכנית ההשכחה, השבוע נתניהו החל להתרחק מהחרדים. פתאום הוא גינה במהירות ובתקיפות את ההשתלחות של הרב לנדו בחיילים הסרוגים. למחרת, מזכיר הממשלה יוסי פוקס האשים את אותו רב לנדו בהכשלת מה שמכונה "חוק הגיוס". ובתשעה באב ראש הממשלה פרסם סרטון שמהדהד את האמירה המפורסמת של הרב קוק, "אם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם". נתניהו יודע שמאות אלפי מצביעים, רבים מהם דתיים לאומיים, זועמים עליו ועל סמוטריץ'. הוא בונה על כך שבשלושה חודשים ימחק את מה שעשה ארבע שנים.

הסיפור של נתניהו גם משמיט את חוסר יכולתו לנוע בעולם, את החרם עליו אצל הדמוקרטים האמריקנים, ואת היחלשות כוחו בקרב הרפובליקנים. נתניהו גם לא רוצה שנשאל אם כיום דמותו היא נכס או נטל מהזווית הבינלאומית. אף שזו סוגיה חשובה, שמחייבת דיון ציבורי.

אחרי שאמרנו את כל זה, עדיין יש הבדל מהותי בין הסיפור המגמתי של איזנקוט לבין הנרטיב המעוות של נתניהו. אצל גדי, המטרה הפוליטית לחדור לימין שקופה ונאמרה במפורש בסרט המפורסם על הקמפיין שלו. מאידך, נתניהו וסביבתו הקרובה באמת מאמינים בסיפור שראש הממשלה משווק החוצה.

בשיחות עומק איתם, ובהנחה שאינם מעמידים פנים, מתקבל הרושם שהם משוכנעים באמת ובתמים שהטבח קרה רק משום שלא העירו את ביבי, שהחרדים לא מגויסים בגלל הרמטכ"ל, היועמ"שית ובג"ץ, שאלמלא הפקידות והביורוקרטיה הכל היה בסדר, ושבאופן כללי כל העולם נגדם.

לדידם, כל שופטי בג"ץ, בכלל זה השמרנים ביותר, הם בכלל אקטיביסטים. את הרמטכ"ל זמיר, שנתניהו שלוש פעמים המליץ למנות לתפקיד, אנשי נתניהו רואים כשחקן פוליטי. לשיטתם, רצון להתערב בבחירות, ולא משבר אמיתי של כוח אדם בצה"ל, הוא הסיבה למכתב ששלח. בקיצור, נתניהו ואנשיו סגורים בבועה. הסיפור שלהם נועד להכניס אותנו לתוכה.

המגל והפטיש

מה ומי שגורמים להם להאמין שיצליחו לשווק את הסיפור הם ערוץ 14, ובפרט ינון מגל. השדר המצליח מנהל מסע טיהור נגד מי שחלוקים עליו. השבוע, למשל, מגל טען ברדיו 103 כי מי שלא מצביע לגוש נתניהו בעצם אינו יהודי. לשיטתו, מי שלא שומר הלכה לא יהודי.

חלוקה פשטנית ומוקצנת כזו של העולם אופיינית לחוזרים בתשובה. מגל הגדיר את עצמו ככזה. באותו שידור, הוא חזר על הטענה החרדית שהיהדות הלא דתית של ארה"ב תיעלם בגלל ההתבוללות. הבעיה הזו אכן כואבת. העניין הוא רק שכבר לפני 40 שנה שמעתי את הרב ישראל לאו משמיע בדיוק את אותה תחזית. ובכל זאת, כיום רוב היהדות האמריקנית היא עדיין רפורמית. למשל, בת דודתי בניו יורק, שהיא רבנית רפורמית שנישאה לגוי ותמכה בממדאני. את קהילתה היא מחנכת להכרת התורה בדרכה. בעלה, שיודע לא מעט יהדות, עבר גיור רפורמי. דרכה אינה דרכי, אבל הילדים שלה יהודים בדיוק כמו שלי וכמו אלה של ינון.

כן ינון, זה מבאס, אבל בעשור השישי לחייך אתה כבר אמור להבין את מה שכל דתי ערכי לומד בישיבה התיכונית. החיים מורכבים. וממש כשם שהרפורמיות שגויה, כך החרדיות מובילה למבוי הסתום. עיין ערך הכאוס והאלימות בציבור החרדי - זה שאתה כל כך מגונן עליו - כלפי השופט סולברג, הרב דוד לייבל, הרב אליהו פייבלזון ועוד ועוד. יתרה מכך, תפיסת העולם החרדית קרסה לתוכה זה מכבר. אידיאולוגית הם הרי לא הכירו במדינה. כיום הנציגים שלהם שולחים את ילדיך ואת ילדיי להילחם ולמות. איך המורכבות הזו מסתדרת עם הפשטנות שמגל מפיץ מסביב?

ינון עוטף בעטיפת צלופן את הסיפור המסולף שנתניהו מספר לנו. המיקרופון שלו גורם בהדהוד חוזר לראש הממשלה ולאנשיו להאמין שהאמת תישכח. ומי שיעז להזכיר אותה דינו דריסה. אבל, אפעס, בעיה: ליותר מדי אנשים הזיכרון לא נמחק. למרות שיטפון הרדידות, הזלזול והביטול שמגל ממטיר על הצופים מדי ערב, על ההמונים האלה אסטרטגיית ההשכחה לא פועלת. והסגנון הפוגעני של מגל רק דוחה אותם.

ינון מגל עוטף בצלופן את הסיפור המסולף שנתניהו מספר לנו. המיקרופון שלו גורם בהדהוד חוזר לרה"מ ולאנשיו להאמין שהאמת תישכח, ומי שיעז להזכיר אותה דינו דריסה. אבל, אפעס, בעיה: ליותר מדי אנשים הזיכרון לא נמחק

אחרי הכל, מגל זה מקרוב בא. בניגוד לחגי סגל, קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, שמעון ריקלין, עבדכם הנאמן ועוד רבים וטובים, רוב שנותיו מגל בנה קריירה כשהוא מתחבא בארון בתקשורת השמאל. בשנות ה־90 הוא לא נאבק בהסכמי אוסלו. כשהושתק בערוץ 10 בימי ההתנתקות, הוא פשוט התכופף ולא התפטר. כשביבי הסכים למדינה פלסטינית בנאום בר־אילן, קולו לא נשמע. כך גם כשראש הממשלה דחה את ההצעות של יעקב נאמן המנוח לפצל את תפקיד היועמ"ש.

ב־2015 מגל בכלל רץ לכנסת עם נפתלי בנט - מה זה אומר לשיטתו שלו על כושר ההבחנה שלו? ב־2021, כאשר "אבו יאיר" ניסה להקים בלוק עם מנסור עבאס, מגל הפעיל לחצים על סמוטריץ' להסיר את התנגדותו. זה לא הפריע לנתניהו ולמגל להפוך אחר כך את בנט לבובת וודו שמותר להגיד עליה הכל. כבר מאז ביבי ומגל מפעילים בצוותא את מכונת ההשכחה.

אבל כאמור, יש מספיק אנשים שלא מוכנים לשכוח. והם אפילו הרוב הגדול. אותם המונים יודעים שדחיית הקץ החביבה כל כך על נתניהו נגמרת בקטסטרופה. ואדרבה, הניסיון לשטות בדעת הקהל, ולדרוס את מי שצועק "המלך עירום", משיג את התוצאה ההפוכה. כי אם יש משהו שמרסק את המחנה הלאומי (הערת שוליים: אי אפשר להעמיד בראש "הגוש האמוני", כהגדרתו של ינון, אדם שאוכל שקצים ורמשים) - זוהי הטפשת שמגל רוצה להדביק בה את כולנו. כי הנה תזכורת, הימין ניצח את הבחירות ב־1977, 1981, 1988, 1996, 2001, 2003, 2009, 2013, ו-2015, בלי שינון מגל היה שם, ובלי לשטות בציבור. מומלץ גם למגל וגם לנתניהו לנסות שוב את השיטה הזו.

שיר פרידה

כנגד מסעות תעמולה אלה, בפסקה האחרונה שאכתוב ב"ישראל היום" ביקשתי לספר על עיתונאי שמעולם לא פגשתי, אבל שימש לי מודל לחיקוי. יעקב ארז, שהיה הכתב הצבאי של "מעריב" בתחילת שנות ה־70. הוא נפטר לבית עולמו בערב פסח האחרון.

"מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה וארז עשה דבר פשוט. הוא דיווח על עובדות. בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים ארז גילה כי המצרים והסורים מצויים בהיערכות מלחמתית. במטכ"ל ניסו להוריד אותו מהסיפור, טענו בלהט שלא תפרוץ מלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא הורה להאזין לטלפון שלו. ארז היה הרפאל חיון של 1973.

אך הוא לא נכנע לבעלי הדרגות ולא עשה חשבונות פוליטיים. במקום לטייח, הכתב החרוץ חיבר ידיעה מפורטת על ההכנות של המצרים למלחמה. "פעולות ההתבצרות של המצרים על הגדה המערבית של תעלת סואץ תוגברו בימים האחרונים", כתב ארז, בין היתר.

אם הידיעה שלו היתה מתפרסמת כמתוכנן, בערב יום כיפור של 1973 בעיתון הנפוץ במדינה, ניתן להניח שההיסטוריה היתה שונה. גולדה, דיין ודדו, שממילא התכנסו באותו הבוקר לישיבת חירום, היו מגייסים הרבה יותר כוחות מילואים אם הם היו יודעים שהציבור יודע. שלא לדבר על כך שהמצרים עצמם מן הסתם היו דוחים את המתקפה, לאחר שהתוכנית שלהם נחשפה בתקשורת הישראלית.

לדאבון הלב, כל זה לא קרה. הידיעה נפסלה כמעט במלואה על ידי הצנזורה. בשתיים בצהריים המלחמה פרצה בתדהמה.

***

קוראים יקרים, בתשע השנים שבהן הועמדה לרשותי הבמה המכובדת של "ישראל היום", עשיתי כמיטב יכולתי ללכת בדרכו של ארז. כלומר, לכתוב לכם את האמת, כפי שהיתה ידועה לי או כפי שהבנתי אותה, בלי חשבונות פוליטיים, בלי הנחות ובלי לחשוש מה יגידו.

כמי שנולד יומיים לפני מלחמת יום כיפור, ומאז ומתמיד האמנתי שתקשורת חופשית היא הכרחית לא רק לדמוקרטיה, אלא גם לביטחון ישראל. טבח 7 באוקטובר שב ולימד את השיעור הזה בדרך הקשה ביותר. הרי העיתונות הביטחונית בישראל - בניגוד ליעקב ארז - בלעה ופרסמה בשקיקה את סיפורי מערכת הביטחון והדרג המדיני, כאילו חמאס מורתע ולא רוצה מלחמה.

באופן אישי, בטעות הקשה הזו לא נפלתי, ואף התרעתי לא פעם מפני התחמשות חמאס. ועדיין, כלל לא ראיתי את הסכנה במלואה, ואת תחושת ההחמצה אשא איתי לתמיד.

תודתי לכם שהייתם איתי כאן כל השנים האלה. הוקרתי נתונה לכל הצוות של "ישראל השבוע", שסייע בידי כמעט עשור, גם בעיתון המודפס וגם בעולם הווירטואלי. בלעדיו זה לא היה קורה. אם ירצה השם, נמשיך להיפגש בבמות אחרות.