מבר אילן עד "ייתנו-יקבלו": הגורם היחיד שמשפיע על יחס נתניהו לפלסטינים

עם העיניים לבית הלבן, לוושינגטון. כך אפשר לסכם את מדיניותו של בנימין נתניהו כלפי הסוגיה הפלסטינית, מראשית כהונתו ב-1996 ועד היום. כלומר, המדיניות העקרונית האסטרטגית המתנגדת למדינה פלסטינית שלכאורה אמורה הייתה להביא לפניה מלאה לאחור מהסכמי אוסלו שירש מממשלת רבין - פרס, התחלפה במהלכים מושפעי האישיות שישבה בכל רגע נתון בבית הלבן והפעילה עליו לחצים.

נתניהו נבחר באביב 1996 על רקע פיגועי סדרת התאבדות קשים, בעיקר של חמאס, שנתפסו כתוצאת הסכמי אוסלו ונסיגת צה"ל מהשטחים שבהם התבססה הרשות הפלסטינית. הוא ניהל את קמפיין הבחירות שלו בהקשר הזה, ולאחר שניצח בקושי את ראש הממשלה שמעון פרס, עמד מול הדילמה מה לעשות במצב הנתון. ביוני, חודש לאחר בחירתו הוא שב והכריז על התנגדותו להסכמי אוסלו , אך הודיע שממשלתו תכבד הסכמים אלה ותמשיך ליישם אותם.

ברקע ההודעה לחצים כבדים מהנשיא דאז ביל קלינטון שושבין הסכמי אוסלו. מאידך, הוא הכריז על עקרון ההדדיות , ("ייתנו - יקבלו") ודרישתו העיקרית מיאסר ערפאת הייתה להילחם ברצינות נגד הטרור של חמאס. הדרישה הוצגה בפגישתם הראשונה של נתניהו וערפאת, שוב בעידוד שלא לומר בכפיה של קלינטון, במחסום ארז בתחילת ספטמבר 96' שם גם נרשמה לחיצת היד הראשונה לקול מחאת אנשי ימין רבים.

אלא שזמן קצר אחר כך פרצו אירועי מנהרת הכותל שבהם לראשונה ובאופן מאורגן פתחו כוחות הרשות הפלסטינית באש אל חיילי צה"ל, הן בעזה ובעיקר ביו"ש. קלינטון נזעק שוב להתערב והזמין את ערפאת ונתניהו לפגישה בוושינגטון, פגישה שבה הונחה התשתית להסכמים הבאים, הסכם חברון שנחתם בינואר 1997, כחלק משלב אוסלו ב' לאחר עוד פגישת פסגה עם ערפאת, הפעם בדאבוס. אחר כך נחתם גם הסכם וואי – שהמשיך את הנסיגה הישראלית, שחרר עוד אסירים ואפשר בניית שדה תעופה בדרום הרצועה. ההסכם הזה, שוב לאחר לחץ חזק של הנשיא קלינטון היה מהגורמים להפלת ממשלתו של נתניהו, והלקח שלו נלמד.

עם שובו לשלטון ב-2009, נתקל נתניהו במצב מורכב עוד יותר, הפעם רצועת עזה בשליטת חמאס, לאחר הנסיגה ממנה שיזם אריאל שרון, וגם נשיא אמריקני בעייתי במיוחד בעיניים ישראליות, ברק אובמה. נתניהו הקים ממשלה יחד עם מנהיג העבודה, אהוד ברק, כלומר עם מפלגת שמאל מרכז. השילוב הזה הוליד את נאום בר-אילן שנישא עשרה ימים לאחר נאום קאהיר של אובמה, ובו לראשונה הכרה אמנם מסויגת של נתניהו במדינה פלסטינית מפורזת, ובתנאי שזו תכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

אחר כך גם הקפיא את הבניה בהתנחלויות ביו"ש לעשרה חודשים, אך לא נרשמה התקדמות מדינית. עסקת שליט ב-2011 שהביאה לשחרור יותר מאלף מחבלים, נתפסה כחיזוק ממשי של חמאס לעומת החלשת הרשות הפלסטינית.

ב-2013, עם כינון הממשלה עם יש עתיד של יאיר לפיד, מינה נתניהו את ציפי ליבני לשרת משפטים ולממונה על המו"מ עם הפלסטינים, שוב בעידוד/לחץ של אובמה בכהונתו השניה. אלא שהמו"מ והנסיונות של ג'ון קרי שר החוץ להביא להסדר קבע לא צלחו, ונתניהו פיטר בסופו של דבר את ליבני. בממשלה שאחר כך ממשלת ימין מלא התאפיינה המדיניות של נתניהו בפיצול/בידול חמאס/עזה (בין השאר באמצעות עודוד הכלכלה בעזה והכנסת מימון מקטאר) מהרשות ביו"ש.

ההיגיון היה ברור: "הפרד ומשול". כל עוד הפלסטינים מפוצלים בין עזה לרמאללה, אין פרטנר למדינה, והלחץ הבינלאומי לנסיגות פוחת. בד בבד התנהלו סבבי הלחימה מול ארגוני הטרור בעזה, ללא הכרעתם.

הסכמי אברהם שנחתמו ב-2020 בתיווכו של הנשיא טראמפ, יישמו את נוסחת "שלום מתוך עוצמה" של נתניהו שהוכיח זמנית לפחות כי ניתן להגיע למפרציות בלי לעבור דרך מחסום קלנדיה, כלומר להביא שלום עם מדינות ערב המתונות ללא הסדר קבע עם הפלסטינים. ללא הסיוע מהבית הלבן שנתן ערבויות לכך והסכים לבקשת ישראל למכור לאמירותים ציוד צבאי מתקדם, זה לא היה קורה. סעודיה היהלום שבכתר הייתה קרובה מאוד להצטרף, אבל אז הגיע טבח ה-7 באוקטובר 2023.

הטבח והמלחמה בעקבותיו הביאה לשינוי המדיניות שראתה בחמאס משקל נגד לרשות פלשתינית. נתניהו הכריז על היעד מיטוט צבאי ושלטוני של חמאס ועם זאת, גם כיום הוא שומר על עקרון היסוד שלו: התנגדות נחרצת לשלטון הרשות הפלסטינית בעזה ב"יום שאחרי", מחשש שזה יוביל להקמת מדינה פלסטינית.

אלא שסוגיית החטופים, הקלף של חמאס הובילה להתפשרות ולו חלקית. נתניהו חתם על 20 הנקודות של טראמפ שהביאו לשחרור כל החטופים אבל בתוכן גם הקמת מדינה פלסטינית לכשיבשילו התנאים הבטחוניים. טראמפ הנשיא הנוח ביותר לישראל אי פעם, קיבל את תנאיו של נתניהו להסכמה למדינה פלסטינית, למותר רוחן של המתווכות קטאר, טורקיה ומצרים.

בינתיים נתניהו מאפשר לשותפו הקואליציוני סמוטריץ' להרחיב באופן חסר תקדים את ההתנחלויות, ותוך כדי גם מבטל את הסכם הנסיגה מההתנחלויות בשומרון. אלה כבר קמות בחזרה, ומעידות כי האסטרטגיה הנוכחית בהשפעת השותפים מהימין הלאומי דתי היא קביעת העובדות בשטח שיקשו על הקמה של ישות פלסטינית עצמאית באמת.