ראיתי את סרטון הבחירות החדש של הליכוד תחת הכותרת "שמים סוף לחרמות". הסרטון מציג ילד שעובר חרם חברתי, את הכאב שלו ואת אמו שנחשפת למה שנעשה לו, ואז משתמש בסיפור הזה כדי להעביר מסר פוליטי על ה"חרם" שמוטל כביכול על בנימין נתניהו ועל הליכוד.
>משווה את עצמו לילד שעובר חרם בכיתה? סרטון הבחירות החדש של נתניהו<<
הסרטון הזה הכעיס אותי מאוד. לא בגלל הוויכוח הפוליטי שהוא מנסה לנהל, אלא בגלל הילדים. חרם על ילד אינו מטאפורה פוליטית, הוא אינו סלוגן והוא בוודאי לא חומר גלם לקמפיין בחירות. לקחת את אחת החוויות הקשות וההרסניות שילד יכול לעבור, להוציא אותה לחלוטין מההקשר שלה ולהשתמש בה כדי לייצר אמפתיה פוליטית לראש ממשלה - זה בעיניי ניצול ציני ואכזרי של הכאב של ילדים ושל המשפחות שלהם.
כתם לכל החיים
חרם על ילד יכול להישאר איתו הרבה אחרי שהחרם עצמו נגמר. לפעמים גם כל החיים. ילד שהושפל, הודר, נשאר לבד והרגיש שאיש אינו רוצה בקרבתו יכול לשאת את הפגיעה הזאת גם אל תוך חייו הבוגרים. אצל חלק מהנפגעים עלולות להישאר צלקות נפשיות עמוקות, ובמקרים מסוימים גם תסמינים פוסט טראומטיים. חרם אינו "אירוע חברתי לא נעים". הוא עלול להיות אירוע משנה חיים.
ילדים באמת נשארים לבדם בהפסקה. באמת לא מזמינים אותם לימי הולדת. באמת מקימים קבוצות וואטסאפ כדי לצחוק עליהם ולהשפיל אותם. ילדים באמת קמים בבוקר ומתחננים להורים שלא לשלוח אותם לבית הספר, ולפעמים הם מסתירים במשך חודשים את מה שעובר עליהם. חרם מתמשך עלול לגרום למצוקה נפשית קשה, לחרדה ולדיכאון, ובמקרים הקשים ביותר הוא עלול להיות קשור גם לסיכון אובדני.
אני מכיר את העולם הזה גם כאבא. לפני פחות משנה נערים הקימו קבוצת וואטסאפ כדי להשפיל את הבת שלי, ליה, שהיא נערה עם צרכים מיוחדים. הם לעגו לה, ביזו אותה והפכו את המוגבלות שלה לבדיחה. עבורי כאבא זה היה אירוע קשה מאוד, אבל הבנתי מהר מאוד שזה אינו רק הסיפור הפרטי של ליה. הוא מספר משהו על החברה בה גדלים הילדים שלנו.
ילד פגיע הופך למטרה
לאחרונה, נחשפתי גם לסיפור קשה על נער עם צרכים מיוחדים שעבר התעללות במחנה קיץ. שוב ילד שהיה פגיע יותר מאחרים הפך למטרה. ילדים עם מוגבלות אינם כמובן הקורבנות היחידים של חרמות, אבל הם מכירים היטב את עולם ההדרה. גם ההורים שלהם מכירים אותו. במשך שנים אנחנו עובדים כדי ללמד ילדים עם מוגבלות שהם שווים, שהמוגבלות שלהם אינה בושה ושהם זכאים להיות חלק מהחברה בדיוק כמו כולם.
ואז הם פוגשים את השפה שלנו, המבוגרים. אנשי ציבור, פוליטיקאים ואנשי תקשורת משתמשים שוב ושוב במוגבלות כעלבון - "מפגר", "אוטיסט", "חולה נפש", "פגוע מוח". אפילו קצבת נכות או הצורך באפוטרופוס הופכים לכלים ללעג כלפי יריבים פוליטיים. המסר שילדים מקבלים מאיתנו ברור - מוגבלות היא דבר שאפשר להשתמש בו כדי להשפיל אדם.
אני רואה את התוצאה אפילו בבית שלי. לפעמים, כשהבת שלי רוצה להקניט אותי בצחוק, היא קוראת לי "מפגר". היא לא מתכוונת לפגוע באנשים עם מוגבלות. היא פשוט חיה בחברה שבה היא שומעת את המילה הזאת שוב ושוב כקללה. תחשבו על האבסורד - ילדה עם צרכים מיוחדים לומדת מהמבוגרים להשתמש במוגבלות כדי להקניט אדם אחר.
כשמבוגרים משתמשים במוגבלות כדי להשפיל זה את זה, אסור לנו להיות מופתעים כשילדים לומדים להשתמש במוגבלות כדי להשפיל ילדים אחרים. ועל הרקע הזה, קמפיין הליכוד מקומם אותי אפילו יותר. דווקא האנשים שאמורים להוביל את המאבק בחרמות, להקצות לו משאבים, לבנות תוכניות לאומיות, לחנך, לזהות ילדים בסיכון ולתת למשפחות כלים וסיוע - משתמשים עכשיו בחרם כאביזר בקמפיין פוליטי.
וזה אולי הדבר המדאיג ביותר בסרטון - התחושה שמי שאמורים להבין עד כמה חרם הוא תופעה קשה פשוט אינם מבינים במה מדובר. כי מי שמבין מה חרם יכול לעשות לילד, לא משתמש בו בקלות כזאת כמטאפורה פוליטית. חרמות בקרב ילדים הם בעיה שדורשת טיפול גם ברמה המדינתית. לא עוד סרטון הסברה פעם בשנה ולא עוד אמירה כללית ש"צריך להיות נחמדים". נדרשת מדיניות, נדרשים תקציבים, נדרשים אנשי מקצוע, נדרש איתור מוקדם, נדרשת הכשרה של צוותי חינוך ונדרש ליווי לילדים ולמשפחות - גם הרבה אחרי שהחרם עצמו הסתיים.
טראומה כהון פוליטי
ובמדינה שמתמודדת ממילא עם מספר עצום של נפגעי נפש ופוסט טראומה בעקבות השנים האחרונות ובה קיימים פערים קשים במענים ובטיפול, הדבר האחרון שממשלה צריכה לעשות הוא להפוך טראומה נפשית אמיתית לכלי לייצור הון פוליטי. מי שרוצה לדבר בשם ילדים מוחרמים צריך קודם כל לדאוג שהמדינה תהיה שם בשבילם ובשביל מי שנושאים את הפגיעה הנפשית הזאת גם שנים לאחר מכן.
ובואו נדבר גם על ההשוואה עצמה. אפשר להתווכח אם נכון שמפלגה מסוימת תשב בממשלה עם בנימין נתניהו. אפשר לחשוב שסירוב כזה הוא טעות פוליטית ואפשר לחשוב שהוא מוצדק לחלוטין. זו בדיוק הפוליטיקה - מפלגות קובעות עם מי הן מוכנות להקים קואליציה, הבוחרים מחליטים אם הם מקבלים את העמדה הזאת וביום הבחירות הציבור מכריע.
אבל בנימין נתניהו אינו ילד מוחרם. הוא יכול להיות רגוע - הוא ממש לא מוחרם. מדובר באדם שנבחר פעם אחר פעם, כיהן כראש ממשלה יותר מכל אדם אחר בתולדות המדינה ונמצא במרכז החיים הפוליטיים בישראל כבר עשרות שנים. אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל "מוחרם" הוא תיאור די משונה לאחד האנשים החזקים והמשפיעים ביותר שהיו כאן.
סירוב של מפלגה פוליטית להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו אינו דומה בשום צורה לילד שאף אחד לא מוכן לשבת לידו בכיתה. ההשוואה הזאת אינה רק מופרכת - היא עושה נזק. היא מטשטשת את המשמעות האמיתית של חרם, מקטינה את הסבל של מי שחוו אותו ופוגעת גם במשפחות שמנסות במשך חודשים ושנים לאסוף את הילד שלהן מהשברים.
זה בדיוק מה שמקומם אותי כל כך. לוקחים את אחד הדברים הנוראים ביותר שילד יכול לחוות, מנתקים אותו לחלוטין מההקשר שלו והופכים אותו לכלי פוליטי. לוקחים כאב של ילדים ומשפחות והופכים אותו לספין. זו ציניות שקשה לי לקבל, ובמיוחד כשהיא מגיעה ממי שאמורים להוביל את המדינה במאבק בתופעת החרמות.
אם הליכוד רוצה "לשים סוף לחרמות", אני הראשון להצטרף. בואו נשים סוף לחרמות בבתי הספר, נשקיע בשילוב ילדים עם מוגבלות, נכשיר צוותים לזהות ילד שנמצא במצוקה לפני שיהיה מאוחר מדי, נילחם בשיימינג ובהשפלות ברשתות ונבנה מערך מדינתי אמיתי שילווה ילדים ומשפחות גם אחרי שהכותרת נעלמת.
ובואו נתחיל גם אצלנו, המבוגרים. נפסיק להשתמש במוגבלות כקללה. נפסיק ללעוג למראה, לגמגום, למצב נפשי או למוגבלות כדי לנצח בוויכוח. אפשר לתקוף פוליטיקאי בחריפות ואפשר לכתוב דברים קשים על מפלגה. אבל מוגבלות של אדם אינה נשק פוליטי, והטראומה של ילד אינה חומר גלם לתעמולת בחירות.
המאבק בחרמות חשוב מכדי להפוך אותו לספין. אני כותב את זה כאבא לליה וכאדם שפועל שנים למען שילוב אנשים עם מוגבלות. אני יודע כמה קשה להורים לבנות לילד שלהם ביטחון עצמי וכמה מהר יכולה הודעת וואטסאפ אחת, השפלה אחת או קבוצת ילדים אחת להרוס עבודה של שנים. ואני יודע שהפגיעה הזאת לא תמיד נגמרת כשהילדים מתבגרים.
אז כן, בואו נשים סוף לחרמות. אבל באמת. לא בשביל נתניהו ולא נגד נתניהו, אלא בשביל הילד שיושב עכשיו לבדו בהפסקה, בשביל הילדה שמגלה שאף אחת מחברותיה לא מגיעה ליום ההולדת שלה, בשביל הילד שמפחד לפתוח את קבוצת הוואטסאפ של הכיתה, בשביל הילדים עם המוגבלות שנאבקים בכל יום על המקום שלהם בחברה ובשביל המבוגרים שעדיין נושאים בתוכם, עשרות שנים אחר כך, את הילד המוחרם שהם היו פעם.
הכאב שלהם אמיתי. הטראומה שלהם אמיתית. אל תעשו מהם הון פוליטי.
-------
אורן הלמן הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים שעברה חרם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו