כאן מסתיימים שידורינו
הפסיקה השבוע של בג"ץ שמאשרת את מועצת הרשות השנייה כפי שהיא לא מביאה לשיא את יסוד השרירותיות הכוחנית של שופטי בג"ץ, אלא רק חושפת אותה לעין כל, בלי המכנסיים ובלי התחתונים. כך קורה שהודעת הממשלה שהיא תפעל לפי החוק מתפרשת כהפרה של "החוק העליון", דהיינו עמדתו של הנשיא־לא־נשיא עמית וחבר הנשיאים בדימוס. זה לא משבר חוקתי, זאת התנגדות אלמנטרית של הממשלה בישראל לניסיון של השופטים להפוך לשליטי המדינה מבלי שנבחרו לכך. מארק לוין קורא לזה "עריצות משפטית", הנשיא המנוח משה לנדוי כינה את התהליך "דיקטטורה של בג"ץ" עוד בשנת 2000, ופרופ' משה כהן־אליה קורא לזה "יוריסטוקרטיה".
זה תהליך שמדברים עליו כבר 25 שנה, אם לא 35. מי שהמציא את המושג "יוריסטוקרטיה" (שלטון השופטים או מערכת המשפט, ובשום אופן לא "שלטון החוק", כפי שאחדים מנסים להציג זאת תוך כדי אחיזת עיניים) היה פרופ' רן הירשל, שנפטר בסוף מאי, לפני כמעט חודשיים. הירשל היה פרופסור מצטיין למשפטים באוניברסיטת טורונטו. "(הוא) זה שטבע את המושג 'יוריסטוקרטיה' בספרו האיקוני 'לקראת יוריסטוקרטיה' (2004, הוצאת אוניברסיטת הרווארד). הוא הקדיש אותו לתהליך שצבר תאוצה במדינות המשפט המקובל, ובהן קנדה, ישראל, ניו זילנד ודרום אפריקה, שבמסגרתו המערכות המשפטיות צברו עוד ועוד כוח", כתב פרופ' כהן־אליה בפוסט לזכרו. "הירשל הראה כיצד אליטות המצויות בדעיכה דמוגרפית מעצימות את כוחו של ביהמ"ש העליון כדי לשמר את שליטתן במדינה.
"במבוא לספרו מציין הירשל שדמותו של אהרן ברק עמדה לנגד עיניו (הוא היה מתמחה אצל ברק)... יוריסטוקרטיה היא שלטון השופטים... אבל בעוד הירשל הציג את הדגם של ברק כצועד לקראת יוריסטוקרטיה בשנת 2004 - 20 שנה מאוחר יותר, ב־2024, אסתר חיות ורוב דחוק של שמונה שופטים כנגד שבעה שינו את המשטר בישראל ליוריסטוקרטיה של ממש. זה קרה בפסק דין באורך 738 עמודים, שבו חיות ועמית פסלו תיקון חוקתי הנוגע לצמצום עילת הסבירות ללא הסמכה בחוקי היסוד לעשות כן, ובאופן נדיר במיוחד בעולם".
קדם להירשל פרופ' מני מאוטנר, והוא ציין את החוב שלו למאוטנר, אף כי זה פרסם את ספרו המכונן "משפט ותרבות בישראל של תחילת המאה ה־21" ב־2008. ד"ר יואש מייזלר כינה את השופטים "כת של כוהנים העוסקים בבונפרטיזם". זה בעצם פוטש באמצעים משפטיים. מייזלר ראה יותר את האינטרסים הכלכליים שמחברים את שופטי ביהמ"ש העליון למעמד השליט, ובכך מונעים צדק חברתי וכלכלי. שלא יהיה ספק: גילויי העריצות האלימים ביותר מצד מערכת המשפט הם מה שמכונה "המצוד למעצר עריקים חרדים".
ההסתה וההסטה של דעת הקהל לעבר המגזר החרדי מסווה את אי־הצדק הבסיסי שבדיכוי רצון העם, כפי שמתבטא בכנסת ובממשלה הנבחרת, על ידי אליטות עיוורות המתפעלות את ביהמ"ש העליון כגיליוטינה חד־מפלגתית.
מלחמות בג"ץ, בייחוד מאז ביטול התיקון החוקתי של צמצום עילת הסבירות (ינואר 2024), מתמקדות בעניין הפרסונלי. כך שברור ושקוף שלא מדובר בסוגיות ערכיות או בזכויות האדם, אלא בכפייה של מינויי אנ"ש ופסילת מינויים המזוהים עם שיוך חברתי אידיאולוגי מסוים. זהו מאבק של אליטה מתחפרת. מראשות שב"כ דרך ראשות המוסד ונציבות שירות המדינה, ההחלטה על הדחת היועמ"שית שכאילו לא קרתה, הקפאת ההליכים המשפטיים נגד הפצ"רית תומר־ירושלמי בתרגילי טרפוד חסרי תקדים, פסילת שני שופטים שנועדו לטפל בחקירה, וכמובן הגנת הבריח השוויצרי על שותפיהם של השופטים, ראשי מערכת הביטחון. בג"ץ פשוט אסר על מבקר המדינה להמשיך לחקור את מחדל 7 באוקטובר. עד כאן. פה נקטעים שידורינו וחופש המידע נעצר.
לראות את הקונספציה
עד היום יצאו כבר מאות ספרים על מלחמת התקומה ומתקפת 7 באוקטובר 2023, ומה שקדם לה. מבין הספרים שנכתבו על ידי לוחמים תוך תיאור חוויית הקרב בגובה העיניים, אחד הטובים ביותר הוא של רב־סרן (מיל') גולן קריגר, מפקד פלוגת המילואים של גדוד 46 שריון, חטיבה 401. כפי שמציין במבוא המח"ט בחודשי המלחמה הראשונים, בני אהרון, בחלקו הגדול הספר "היינו הקונספציה" נקרא כספר מתח מלחמתי של הישרדות, מילוי המשימות והיתקלויות. אך בחלקיו האחרים, זהו ספר שבו המ"פ שמכיר את המלחמה מקרוב, וגם נפצע קשה וחזר להילחם, מבקש להפיק לקחים.
זה ספר שבעוד שנים יהיו לו קוראים, בגלל דיווחי האמת על שדה הקרב, כמו גם התיאור כיצד נראתה "הקונספציה" בתפעול הכוחות ביום־יום המבצעי של צה"ל. לא דיבורים בספירות הגבוהות של בעלי עניין שמבקשים להיטיב עם עצמם, אלא הסיפור האמיתי. ההימנעות התמידית מחיכוך וכו', ההתייחסות לחתירה למגע כאל הרפתקנות אסורה ומסוכנת. כאן הוא מביא את עדותו של אל"ם חזי נחמה, שננזף על ידי האוגדונר צ'יקו תמיר, שהבהיר לו שתפקידו לחסל מחבלים גם מעבר לגדר.
אבל בפרק הסיכום מצטט קריגר (כשמו כן הוא - "לוחם" בגרמנית) קטע חשוב מנאום הפרידה של האלוף אייל זמיר, עם סיום תפקידו כסגן הרמטכ"ל ביולי 2021, כלומר שנתיים ורבע לפני המלחמה: "במערכה כבדה, ארוכה, רב־זירתית, משולבת באתגרי פנים, עם איום חסר תקדים על העורף, מדינת ישראל תצטרך צבא גדול ואפקטיבי יותר, בעל אורך נשימה גדול יותר. למרות זאת, אין שום תחושת בהילות במערכת הביטחון ובחברה לשנות את המציאות - שצה"ל חדל להיות ארגון מנצח ולא מצליח להכריע מלחמות וסבבי לחימה; שיש בו שני צבאות לא מסונכרנים, האחד מתקדם ומנוסה מבצעית והאחר מיושן וסובל מחוסר ניסיון מבצעי, לנוכח העדפת הקברניטים לא להפעילו".
גם היום אין תחושת בהילות בנושא ניהול כוח האדם בצה"ל כדי להעמיד צבא גדול ואפקטיבי ובעל אורך נשימה. האם צריך להזכיר שוב את תפקידה השלילי של מערכת המשפט בנושאים טריוויאליים כמו הארכת משך השירות? אבל יותר מכך, צה"ל עצמו.
מול ספרו של קריגר, הייתי מציב את ספרו של ההיסטוריון ניל פרגוסון "מלחמת העולם - סכסוכי המאה העשרים ושקיעתו של המערב". בספר מנפץ פרגוסון את המיתוס של האינטליגנציה הליברלית, שלפיה העולם שלאחר 1945 התנהל בהתאם ל"סדר המבוסס על כללים מוסכמים". זאת, כדי לסמן את דונלד טראמפ כפורע סדרים. למעשה, כך קובע פרגוסון, המלחמה הקרה היתה גם היא מעין "מלחמת עולם" מרובת נפגעים ואבידות.
אלא שהפעם נוצרה הבנה בין המעצמות, ארה"ב, בריה"מ ובמידה מסוימת סין, שהן חייבות להימנע בכל מחיר ממלחמה חזיתית זו נגד זו ולנהל את המלחמה באמצעות פרוקסיז, שליחים, כמו שאנחנו קוראים היום לכנופיות הטילים והרצח שפועלות לטובת איראן. זה אומר שבמקום שבאירופה, בבריטניה וברוסיה תתקיים ביצת דמים נוראה - נרחיק את הטבח והשנאה לפריפריה. אמנם דה־קולוניזציה, אבל עצמאות וריבונות עקובות מדם: קוריאה, אלג'יריה, וייטנאם, המזרח התיכון וישראל, קמבודיה, קובה, גואטמלה... שכחנו מישהי? פרגוסון נכנס לפרטי הזוועות של קמבודיה ובוסניה. זה לעיתים גרוע יותר מהנאצים - רק בלי אייכמן, היידגר, חנה ארנדט ועמר ברטוב.
וכדי להשלים את תמונת הלקחים, למי שרוצה להתקדם, המלחמה הקרה חזרה. המ"פים בצה"ל שוב עומדים נגד להקת זומבים שדופקת בחלון.
עם חברים כאלה
אמירה של איזנקוט שלא עשתה כותרות בוועידת "היום" בתחילת השבוע: לא היה לו קשר עם ממשל טראמפ, אבל היו לו קשרים עם האדמיניסטרציה הקודמת. הכוונה לממשל הדמוקרטי של הנשיא ביידן. אחד הנציגים המובהקים של "האדמיניסטרציות" של הנשיאים הדמוקרטים בדור האחרון הוא רם עמנואל. הוא היה מזוהה כדמות בולטת בממשל קלינטון, וכעבור עשור בממשל אובמה.
אפשר להגדיר את הנאום שלו באוניברסיטת תל אביב השבוע כבעל מסרים דומים לעמדותיו עוד ב־1996, כשממשל קלינטון הוכה בהלם בעקבות ניצחונו של נתניהו. אלא שהמסרים הפעם נגד נתניהו כוללים גם ביקורת חריפה נגד ישראל. ועוד הבדל גדול: מי שהכיר את עמנואל מקרוב שמע את הביקורת הגסה שלו המלווה באיומים נגד ראש הממשלה הנבחר נתניהו, אבל עמנואל לא יצא בנאומי ביקורת פומביים.
איומי הסנקציות על גופים כלכליים ישראליים, והעובדה שהאופוזיציה בישראל - מלפיד־בנט ועד איזנקוט - מזוהה כנתמכת בידי המפלגה הדמוקרטית, עלולים לפגוע באיזנקוט.
איומי הסנקציות על גופים כלכליים ישראליים, והעובדה שמפלגות האופוזיציה - מביחד ועד ישר! - מזוהות כנתמכות על ידי המפלגה הדמוקרטית, עלולים לפגוע בגדי איזנקוט, שסיפר השבוע על קשריו עם הממשל הדמוקרטי של ביידן
אבל בבסיס הביקור והנאום של עמנואל, עומד הניסיון הנואש של אנשי הזרם המרכזי של הדמוקרטים להחזיר את הלגיטימציה לישראל במפלגתם, תוך אקרובטיקה פוליטית פנימית בתוך הדמוקרטים. עוד דמות ממחוזות ימי קלינטון, האסטרטג הפוליטי המוכר ג'יימס קארוויל, אמר בקולו מול המצלמה: "אני לא רוצה להיות חבר במפלגה ששוללת את זכות קיומה של ישראל". רק לאחרונה אמר הנשיא קלינטון בעצמו כי הפלסטינים הם אלה שאמרו "לא" לתוכנית שלו בימיו האחרונים בנשיאות, וגם הוסיף כי האמונה של היהודים בארץ הזאת קדמה לפלסטינים. זכות הראשונים היא ישראלית.
אירוע בולט כזה של רם עמנואל בישראל עשוי לסמן את האפשרות של תחילת המרוץ שלו למועמדות של הדמוקרטים לנשיאות ב־2028. הבעיה של ישראל בארה"ב היא לא שהאמנים והמדענים שלה מוחרמים, כפי שגורס עמנואל, אלא התפוררות הכוח הפוליטי היהודי. הבעיה של ארה"ב היא שאלה שמלבים שנאת ישראל בשני המובנים הם גם שונאי אמריקה, ושואפים להכות אותה בבסיס הקיום האידיאולוגי שלה. האבות המייסדים ראו בשורשי האמונה היהודית חלק מהאמונה האמריקנית. הפגיעה ביהודים ובישראל, כפי שמובילים הסוציאליסטים הפרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית, היא אירוע שביסודו שולל את ארה"ב.
דונט קריי פור מי
לפעמים, זה לא תמיד קורה, אתה נמצא במקום הנכון כדי לחוות את האירוע. למי שלא היה באצטדיון באטלנטה, בר "התקליט" ברחוב הלני המלכה בירושלים היה המקום האידיאלי לצפות בארגנטינה נגד מצרים. גדולי הכותבים והמלומדים כבר הטיחו את ראשיהם בשאלת "לטובת מי אנחנו". למשל, כשבלגיה עולה למגרש נגד ארה"ב. האם מכיוון שבלגיה ביצעה שואה בקונגו לפני 120 שנה ויותר, ומשום שהיא באופן בסיסי אנטי־ישראלית ודי שיתפה פעולה עם הנאצים, זה מחייב את הוועידה לתמוך באמריקנים? מצטער, הכדורגל הוא כמו הדרבי - יש לו חוקים משלו. ארה"ב לא מתחברת לי עם כדורגל, ואין לי אהדה לנבחרת הפסים בלי הכוכבים.
ומצרים, למשל, זאת שמבטנו מנסה לצוד על המסך הרחב באור היום הדועך. אויבת לשעבר, בטח לא ידידה, אבל באה מהמקומות המוכרים. המאמן שלה מקובע על הפלסטינים תוך הערות אנטי־ישראליות - אבל מול אוסטרליה רציתי שמצרים תנצח. נגד ארח(מ)טינה עלתה סוגיית "עם מי אנחנו" במלוא עוזה. אף על פי שבדרך כלל אני לא אוהד שרוף של ארגנטינה, היא משמשת תודעתית כלי ענישה. אתה רוצה להיפרע מנבחרת מסוימת - ארגנטינה עם מסי תעשה את העבודה בשבילך.
ביום שלישי בערב, הרחבה שמחוץ לבר "התקליט" מלאה כ־150 צופים נלהבים. נדנדת הרגשות משאירה את הנוכחים, שרובם ממוצא ארגנטינאי, בטלטלה בורחסית. רחמים על הפנים המאוכזבות של נשים צעירות בחולצות פסים של תכלת־לבן. האכזבה לאחר 1:0 מצרי ולאחר החמצת הפנדל של מסי היא ההפך הגמור ממועקת השוער מול בעיטת ה־11. רק לאקאן יוכל לטפל בזה. השוער המצרי שוברי הוא סיפור גדול. בלי שוער גדול, הנבחרות הטובות ביותר קורסות. ואז, בתוך עשר דקות בסיום, אותו מסי מוביל את הנבחרת האגרסיבית שלו למהפך מושלם. עד עכשיו נדמה לי שזה היה המשחק הטוב והמרתק ביותר בגביע העולמי. כן, הפעם הייתי אוהד ארגנטינה.
הפעם הייתי אוהד ארגנטינה. יכולתי לדמיין את מסיבות העיתונאים של המאמן המצרי, והעדפתי שזה לא יקרה. מנגד, בכלל לא הפריע לי שברגעי השיא של מצרים, הונף מאי־משם דגל מצרי גדול במרכז ירושלים
יכולתי לדמיין את מסיבות העיתונאים של המאמן המצרי, והעדפתי שזה לא יקרה. מנגד, בכלל לא הפריע לי שברגעי השיא של מצרים, הונף מאי־משם דגל מצרי גדול במרכז ירושלים.
