לא צבא ולא גיוס: המשקולת החרדית שעלולה להטביע את מדינת ישראל

הרשת התמלאה השבוע בנאומים ויראליים של מתנגדים לחוק יסוד: לימוד תורה. הלומי קרב, אבות שכולים, ילדי מילואימניקים. כולם, כמובן, צודקים ולכל ברור שהחוק לא יעבור, ואם יעבור לא ישנה, ואם ישנה - יבוטל ובקיצור: שמדובר במהלך פוליטי שהמפלגות החרדיות זקוקות לו לצורכי שינוע מצביעים.

ומה באשר לנזק האלקטורלי לגוש נתניהו? אפשר לנחש שנתניהו מאמין שמה שקורה ביולי נשאר ביולי. עד אוקטובר יהיו נושאים אחרים, גל החקיקה ישכך ויישכח, והוא יישאר עם תעודת הביטוח מפני הליכה לאופוזיציה – הבלוק.

אבל יש עניין אחד, לגמרי לא פוליטי, שמוחמץ בסערה. הסוגייה החרדית מציבה למדינה אתגרים גדולים מסוגים שונים: החזית הביטחונית עם המחסור בחיילים לא תיפתר ממילא בשנים הקרובות. אפשר לכעוס על חוסר המוסר, לזעום על האדישות ולהתפלץ מהחוצפה (הרב יצחק יוסף דיבר השבוע על "יבנה וחכמיה", משל הוא רבן יוחנן בן זכאי ומדינת ישראל היא רב-המרצחים אספסיאנוס). דא עקא, שגיוס אלפי חיילים חרדים לצבא לא יקרה ברגע ובכוח אלא בחריש עמוק ובתמרון עקיף.

החזית העיקרית שמאיימת על המדינה כרגע היא הכלכלית. ישראל לא תתקיים בעוד דור אם משפחה לא חרדית תמשיך לשלם כל שנה למדינה אלפי שקלים יותר משהיא מקבלת ממנה, וכל משפחה חרדית בדיוק להפך. האירוע שהיה זניח לפני 40 שנה הפך עכשיו למשקולת כבדה ובעוד עשרים שנה היא תטביע את הכלכלה למצולות.

הבעיה החמורה יותר היא שאפילו כשהחרדים יוצאים לעבודה הם מרוויחים פחות. הנה, למשל מחקר של מכון אהרן ושל "יוצאים לשינוי" מעיד שגם כשחרדים יוצאים בשאלה או הופכים דתיים, שכרם הממוצע נמוך יותר בשלושים וחמישה אחוז לגברים וב-12 אחוז לנשים. בדיחה ישנה אומרת שהדבר האחרון שנשאר לחרדים לשעבר הוא להצביע לג' ולפחד מכלבים. מה שפחות מצחיק הוא שהפערים האדירים במתמטיקה ובאנגלית נשארים שנים אחרי.

דגל הגיוס הוא צודק אבל כידוע למי שלמד ליבה, מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו פרחים באביב. כמעט 30 שנה של מאבק בנושא סידרו לא מעט מנדטים ללא מעט פוליטיקאים, אבל הסתיימו בכישלון מעשי מחפיר ובחיזוק הזרמים הקיצוניים ביותר אצל החרדים. איזו אירוניה זו שהסנקציות שנדרשות עכשיו הן בדיוק מה שכל משגיח בישיבה היה רוצה, רק באכיפת המדינה: לא להוציא רשיון נהיגה, לא לעבוד, לא לצאת לחו"ל.

לעומת זאת, כאשר ההיבט הכלכלי הותקף, פעם אחת ויחידה בימי שר האוצר נתניהו, התוצאה היתה הצלחה כבירה. קיצוץ תקציבים למוסדות שלא מלמדים ליבה הוא לא כמו מעצרים פרובוקטיביים.

המשותף לבנט, סמוטריץ', ליברמן, לפיד ואחרים הוא שבמרוצת השנים הם הציעו בדיוק את זה: לא להתעקש על גיוס, לתת לחרדים לעבוד ללא הגבלה מגיל 21, לקצץ בהטבות. הם וחבריהם נוהגים בחוסר אחריות כאשר הם מתנפצים שוב ושוב אל סלע הגיוס, שלא במהרה יישבר.

הטור המלא של עמית סגל - מחר באתר