5 נשיאי עליון הכריזו על מות הדמוקרטיה. אבל מי קבר אותה באמת?

בגילוי דעת שפרסמו השבוע חמישה נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, עוזי פוגלמן, אסתר חיות, אשר גרוניס, דורית ביניש ואהרן ברק, נכתב כי החלטת הממשלה בעניין מועצת הרשות השנייה היא "המסמר האחרון בארון הקבורה של הדמוקרטיה".

אני חושב שכדאי להתעכב על המשפט הזה. מסמר אחרון, שנועצים בארון שכבר מונחת בו גופה. כלומר, הדמוקרטיה מתה ועכשיו קוברים אותה. הלו, מי הרג את הדמוקרטיה? ולמה לא סיפרו לנו? וגם עולה עוד שאלה, אם זה המסמר האחרון בארון הקבורה, מי דפק את כל המסמרים הקודמים בארון המשומש הזה?

חמישה משפטנים שהקדישו את חייהם לדיוק הלשוני, שפסלו חוקים בשל ניסוח רשלני, שלפו ברגע החירום לשיטתם את הקלישאה הכי שחוקה ומטומטמת בעולם. אם הדמוקרטיה כבר מתה, מה זה משנה מי דופק את המסמר האחרון בארון שלה? אבל זה לא מקרה. כשאין טיעון, מביאים ארון קבורה.

הם מאוד סלקטיביים, נשיאי העליון שלנו, בכל הקשור לגסיסתה של הדמוקרטיה. פרשת פגסוס התבררה כאמת גמורה. המשטרה האזינה בסיטונות לטלפונים בלי בסיס חוקי. את הצווים להאזנת סתר, נותנים כידוע שופטים. הם הסמכות העליונה עצמה, לא סמכות מושאלת. הם אשכרה חותמים על הצווים. שמעתם מהנשיאים בדימוס משהו? צרצרים. או משפט נתניהו, סך הכל, המשפט החשוב בתולדות המדינה. משפט שמתברר כקרקס עבירות, שקרים וסחיטות של מערכת אכיפת החוק. האם שמעתם מהם איזו גניחה, איזה קרעכץ על הפרקטיקה המשוכללת של הפרקליטות? כלום.

או כשטייסים ואנשי מילואים איימו בסרבנות גלויה במהלך המחאה נגד הרפורמה, לא יצאו השופטים, נרגשים לתקשורת, בבקשה מהמוחים לעצור את הטרוף. להפך, חיות וברק נתנו להם רוח גבית.

ודווקא עכשיו, על מניין חברים במועצה של רגולטור שידורים, ברקע עסקה על הבעלות בערוץ 13, נדלקה להם הנורה האדומה. אבל נורה אדומה שנדלקת רק לכיוון אחד היא לא נורה אדומה - היא תאורת סלון של בורדל. אתם לא שומרים על החוק. אתם שומרים על הכוח.

דווקא עכשיו, על מניין חברים במועצה של רגולטור שידורים, נדלקה להם הנורה האדומה. אבל נורה אדומה שנדלקת רק לכיוון אחד היא לא נורה אדומה - היא תאורת סלון של בורדל. אתם לא שומרים על החוק. אתם שומרים על הכוח

המושג שבשמאל ובאקדמיה מנופפים בו, "דמוקרטיה מתגוננת", נולד במקום אמיתי. הוא נולד בוויימאר, מול הנאצים שהשתמשו בחוק כדי להרוס את החוק, ומול היטלר שעמד בשער. זו היתה הגנה מפני איום ממשי. אחד ההוגים שניסחו אותו, ג'ורג' ואן דן ברך, קבע שהלב של הדמוקרטיה הוא יכולת התיקון העצמי שלה, ושמותר להפעיל את כלי ההגנה רק כשהיכולת הזאת עומדת להיאבד.

אז הנה מבחן פשוט, לא סיסמאות. מי באמת מנטרל את יכולת התיקון העצמי? הרי ממשלה שמפסידה בבחירות קמה בבוקר והולכת הביתה. זה תיקון עצמי בהתגלמותו. זה הרעיון הדמוקרטי. בית משפט שקובע כי שבעה חברים הם רוב של חמישה עשר. שכותב מחדש את מניין הקוורום כדי שמועצה מצומצמת תאשר עסקה, ומאיים בתביעות נזיקין אישיות על כל פקיד שיעז שלא לציית לו. הוא זה שמוציא בדיוק את התיקון העצמי מן המשוואה.

הטיעון הכי חזק על "דמוקרטיה מתגוננת" הוא פרדוקס הסובלנות של קרל פופר. סובלנות בלתי מוגבלת כלפי חסרי סובלנות תחסל את הסובלנות. אלא שפופר עצמו הוסיף תנאי שהשמאל משום מה תמיד משמיט. הכפייה מותרת, כתב, רק כשהצד השני מסרב לכל דיון רציונלי ומחנך את חסידיו לענות על טיעונים באגרופים ובאקדחים. ממשלה שניצחה בבחירות וחוקקה חוקים אינה מסרבת לדיון. היא מנהלת אותו בכלי הדמוקרטי הבסיסי ביותר שקיים. אי נוחות של אליטה שמאבדת שליטה איננה איום כזה. הזנב שהם משמיטים מפופר הוא כל הסיפור.

מי שרוצה לראות לאן זה מוביל, שיתעניין בטורקיה, שם נולד הדיפ-סטייט כדי להגן על המהפכה החילונית של אתא-טורק. ב-1998 פיזר בית המשפט החוקתי את מפלגת הרווחה, בטענה שהיא מרכז פעילות נגד החילוניות. הכול נעשה, כמובן, להגנת הדמוקרטיה. האיחוד האירופי בירך. ואז בוקר טוב ארדואן. עשור וחצי אחר כך, אותם אנשים בדיוק מגיעים לשלטון ומטהרים עשרות אלפי שופטים, עיתונאים ומורים, באותן מילים בדיוק, להגנת הדמוקרטיה. השפה נשארת קבועה; רק היד שאחזה התחלפה. הכלי הזה מעולם לא היה שייך לערכים. הוא שייך, באופן בלתי משתנה, למי שאוחז במוסדות.

כבר בשנות השלושים הזהיר המשפטן הנס קלזן שברגע שנותנים למישהו את הכוח להחליט מיהו "אויב הדמוקרטיה", נפתח בהכרח פתח לשימוש שרירותי בכוח כדי להדיר יריבים. הרברט מרקוזה, איש האולטרה-שמאל, תיאר את הסובלנות ככלי של החזקים. אבל זה לא רק השמאל הקיצוני שהבין כי דמוקרטיה מתגוננת נושאת בחובה גם מטען של סתימת פיות ושמירה על כוח.

וכאן אנחנו מגיעים לאנג'לו קודווילה המנוח (כתבתי עליו בעבר והוא שווה עוד טור), שתיאר בדיוק אנטומולוגי את מי שאוחז במוסדות. הוא קרא להם המעמד השליט. משפטנים, אקדמיה, תקשורת, פקידות בכירה. נשמע לכם מוכר? כולם כמובן אוחזים באותם רעיונות ומשוכנעים באמת ובתמים שההשכלה שלהם מקנה להם זכות מוסרית לנהל את חיי השאר. הם אינם נבחרים ואינם מעוניינים להיבחר. כי מבחינתם, הבחירה היא בדיוק הסיכון שיש לנטרל. הם שולטים דרך המערכת. משפט, פקידות בכירה, ועדות וגופים לא נבחרים של "מומחים" למיניהם. כולם אוחזים בדת אזרחית שהציות לה הוא כרטיס הכניסה למועדון. וכמובן, ופה מגיע החלק המלהיב, הם פטורים תמיד-תמיד, באופן שיטתי, מן התוצאות של מדיניותם.

המעמד הזה, שלא עמד מעולם למבחן של קלפי ולא ישלם לעולם על אף טעות, הכתיר את עצמו לשומר הסף של הדמוקרטיה. הוא מחליט מי אויב הדמוקרטיה, הוא מחליט איך הוא ממנה את עצמו, מי ממלכתי ומי לא. וגם מתי מותר לדרוס חוק שכתוב בעברית פשוטה. "דמוקרטיה מתגוננת" אצלם זה תמיד הדמוקרטיה וזכויות היתר שלהם מתגוננות מפני העם.

אבל הפעם היה טוויסט בתסריט. כן, כן, גבירותיי ורבותיי, יש לנו כאן דמוקרטיה מתגוננת, וטוב שכך. רק שהיא לא עוטה גלימה שחורה. היא הממשלה הנבחרת והציבור שבחר בה. שמתגוננים סוף סוף מפני מוסד ומעמד שמסרבים כבר עשור להרפות מהכוח המוחלט. וכוח מוחלט משחית. המונופול שלהם על המונח "דמוקרטיה מתגוננת" הוא זה שמת השבוע. וזה, יש להודות, בהחלט שווה גילוי דעת.